נשים באפליקציות היכרויות מספרות לאחרונה שפרופילים של חיילים עייפים וזקוקים לנחמה הפכו לשכיחים. מתברר שמאז פרוץ המלחמה תמונות של גברים מסוקסים, עם נשק טעון ומדי ב' מלוכלכים, הם ה-דבר. אבל הגבריות המתפרצת הזאת, שמעניקה לנו אולי תחושת ביטחון מסוימת, עלולה להחזיר אותנו אחורה לחלוקת תפקידים שמרנית יותר בין גברים לנשים – גברים לוחמים חזקים בחזית מגינים על נשים פגיעות, שמחכות לשובם בבית ומגדלות את הילדים.
"הכבוד הלאומי נפגע קשות ב-7 באוקטובר", מסבירה ד"ר אורית קמיר, מרצה למשפטים וחוקרת מגדר ותרבות בחברה. "אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של הפטריארכיה הוא שהכבוד הלאומי והכבוד הגברי הולכים ביחד. בעולם הפטריארכלי אנשים נמדדים לפי מידת הכבוד שהחברה רוחשת להם, וכבוד שווה לגבריות. כדי להיות אדם עם מעמד, אדם שמעריכים אותו, אתה צריך להפגין כמה שיותר גבריות. הגבריות היא חזקה, תקיפה, שליטה, לוחמת, מנצחת, מכניעה, דומיננטית ומיליטנטית. כל המנגנון הזה של רכישת כבוד נכון לגברים בלבד, הוא לא רלוונטי לנשים. הדרך של נשים לרכוש לעצמן הדרת כבוד היא להיות קשורה לגבר, וככל שהגבר שאת קשורה אליו בעל יותר כבוד, כך את נהנית מהדרת הכבוד שלו. בחברות מסורתיות, הגבר הראשון שאת קשורה אליו זה אביך ואחר כך בעלך.
פודקאסט סקס אפיל – מיניות בזמן מלחמה - 99
"האלטרנטיבה לתפיסה הזו אומרת שערך האדם טבוע בו מרגע לידתו. כל אחד ואחת מאיתנו הוא בעל ערך וראוי לכבוד בסיסי, בלי קשר לגבריות או נשיות, לגזע, מין או דעה פוליטית. כבוד האדם שלנו מלווה אותנו מרגע הלידה עד מותנו, והוא נמצא בכולנו באופן זהה. מה שאנחנו רואות היום בעקבות המלחמה הוא חזרה לעולם הערכים של הדרת כבוד, והתרחקות מהרעיון של כבוד האדם באשר הוא אדם. בעיניי זה אחד הדברים הכי איומים שקורים עכשיו לנגד עינינו".
למה זה קורה בעצם?
"לפני המלחמה ממילא היינו ברגע מאוד נפיץ ושביר במדינה. מלחמה בהגדרתה תמיד גורמת לשמרנות, לחזרה אחורה. היא גורמת לאנשים לפחד ואז להתכנס למוכר ולידוע. שינויים וזכויות אישיות יכולים לחכות, קודם צריך ביטחון אישי. אנחנו מנסים לקנות לעצמנו תחושת ביטחון על ידי חזרה לדפוסים התרבותיים שמלווים אותנו אלפי שנים, דפוסים של שליטה, לוחמנות, תוקפנות, כדי להגן על החיים עצמם, לכאורה, אבל זה שקר, זה לא מה שיקנה לנו ביטחון".
איפה אפשר לראות את הכישלון הזה?
"הדוגמה הכי מובהקת שיש לנו לכישלון של הפטריארכיה להעניק לנו ביטחון היא סיפור התצפיתניות. לצערי בהתחלה היה רעש גדול סביב זה, ואחר כך זה צלל בתהום הנשייה. אחת הסיבות שהאסון הזה בא עלינו, היא שהמערכת הגברית לא הקשיבה לנשים שזעקו בקולי קולות שמשהו לא בסדר. גם התצפיתניות וגם הנגדת מהמודיעין, דווקא נשים, ראו שמשהו לא תקין וזעקו בקול גדול. לצערי הרב המערכת הגברית, שעדיין מאוד גברית, כדרכה מקובעת במסורתיות העתיקה שלה ולא הקשיבה לקולות של הנשים. זו דוגמה מובהקת לכך שהפטריארכיה לא הביאה לנו ביטחון, לא הביאה לנו ניצחון, אלא הביאה לנו אסון.
"היה רגע בתחילת המלחמה שהייתה איזו תקווה שעכשיו ישראל תראה שכשמשתיקים קולות נשיים באה קטסטרופה, ולמרבה הטרגדיה, הרגע הזה לא התפתח. הוא נקבר תחת הנהירה הנגדית של הממשלה המסוכנת הזאת. אנחנו חייבים להשתחרר מהאגדות נוסח 'אנחנו חזקים, אנחנו ננצח, כי אנחנו גבר-גבר'. כשאני רואה נשים צעירות שרוצות גברים עם רובה, אני רואה אותן נסחפות לתוך המאניה הציבורית הזאת, של חזרה לגבריות פטריארכלית. של גבר כמה שיותר חזק עם כמה שיותר כוח, ואישה שמסתופפת בצילו ונהנית מהכוח והמעמד שלו. אפשר ממש לראות את זה לנגד העיניים ברחובות, גברים עם רובה ונשים נצמדות אליהם".
נשים לוחמות שנמצאות בחזית קיבלו חיבוק ציבורי נרחב, זאת לא התקדמות מסוימת מבחינת שבירת התפקידים המסורתיים?
"היו רגעים בתוך המלחמה שאנשים נדהמו לראות שיש כל מיני סוגי גבורה, שבדרך כלל לא מדברים עליהם. בעולם שלנו גבורה שייכת לגבריות. אפילו המילים בעברית גבורה וגבר הן מאותו שורש, ולא במקרה. אנחנו רגילים לזהות גבורה גברית עם מיליטנטיות, כוחניות, מאבק, ניצחון והכנעה. גבורה נשית היא מעין סתירה פנימית. מה שראינו בשבועות הראשונים של המלחמה, זאת גבורה נשית מדהימה שיצאה במלוא עוצמתה - גם לוחמות מדהימות, רבש"ציות וטנקיסטיות. אבל גם נשים קשישות שהחמאס חוטף אותן, והן יושבות בקלנועית ולא מורידות את הראש. זאת דוגמה מדהימה לעמידה איתנה על כבוד האדם. אישה שמחבלים פורצים לבית שלה והיא מציעה להם עוגיות, ומצליחה להחזיק אותה ואת בעלה בחיים בזמן שהיא רומזת לכוחות הביטחון איך להיכנס - זאת גבורה מדהימה. הסיבה שהיא קיבלה כל כך הרבה תהודה היא כי אנחנו לא מצפים מאישה לגבורה. סוג הגבורה שרחל מאופקים הפגינה הוא לא סוג הגבורה שהיינו מצפים מגבר. אם גבר היה עושה את זה, זה לא היה נחשב גבורה - היינו מצפים ממנו להסתער בידיים חשופות על המחבלים.
"גם בתוך מושג הגבורה הגברי, של אומץ מול האויב ונכונות להקריב את עצמך, לנשים יש את זה, זאת עובדה. הטרגדיה, מבחינתי, היא שהעיסוק בהשתקה הנשית ובסכנות שלה ובגבורה הנשית וביתרונות שלה נגמר מהר מאוד, והנקודה המגדרית שנשארנו איתה מהמלחמה הזאת נוגעת אך ורק לפגיעות המיניות בנשים".
המודעות לפגיעות המיניות שנעשו ונעשות בנשים עלתה בעקבות המלחמה. זה טוב, לא?
"הבעיה היא שהשיח מתמקד אך ורק בפגיעות המיניות בנשים. לא מכירים בכך שגם גברים חשופים לאלימות מינית, וזאת פגיעה קשה בכל אחד מהגברים שנאנס, שנעשו לו דברים איומים ונוראים. עשרות גברים ישראלים יושבים היום בשבי, אבל בהפגנות לא צועקים שהם בסכנת אונס יומיומי. לא מדברים על זה, וזה ביטוי עמוק של הפטריארכיה. אנחנו מזהים את הפגיעות המינית רק עם נשים, וזה לא נעשה מהמקום הנכון של הגנה על כבודן בתור בנות אדם. הדיבור על הפגיעות המיניות בנשים הוא לא מהמקום של הצורך להגן על שלמות הגוף, על הביטחון האישי, על ההגדרה העצמית, על האוטונומיה של כל אישה וגבר, אלא ממקום של הפגיעה בכבוד הלאומי - 'איך אנחנו נותנים שייעשה כך לבנותינו', זה ביטוי של כבוד גברי.
"הדיבור הזה מחזיר אותנו היישר לזרועות הפטריארכיה. מה שאנחנו כפמיניסטיות נאבקות עליו כבר עשורים, זה לדבר על פגיעות מיניות ממקום של כבוד בסיסי שמגיע לכל אדם באשר הוא אדם. לראות את האישה כמי שנטלו ממנה את האנושיות שלה, שללו את הערך שלה ואת זכותה לאוטונומיה על גופה. לאחר המלחמה חזרנו למקום שבו פגיעה מינית באישה חושפת את כישלונו של גבר להגן עליה. בעולם של הדרת כבוד, זה מחייב אותו להכפיל את גבריותו ולצאת למסע נקמה. זה מחייב אותו לפגוע במי שהשפיל אותו".
חוזרות אחורה
ד"ר אורית קמיר ניסחה את החוק למניעת הטרדה מינית, ודחפה אותו בכנסת. היא גם השתתפה בחקיקת חוק השמות ביחס לנשים שמתחתנות, המבטל את שינוי שמה של אישה לשמו של בעלה באופן אוטומטי לאחר החתונה. בימים אלה עומד לצאת ספרה החדש "לקראת הגל הבא", שעוסק בהנגשת פמיניזם לציבור הרחב. "זה ספר שמיועד לא רק לתלמידות מגדר תואר שלישי, אלא בדיוק הפוך מזה", אומרת קמיר. "לתיכוניסטיות, לסטודנטיות, לכלל הציבור הרחב - נשים וגברים. הספר מבאר מושגי יסוד בפמיניזם, למשל מה זו הפטריארכיה הזו שכולם מדברים עליה? הפטריארכיה הפכה להיות מין מילה כזאת שנשים צעירות שומעות אותה, הן יודעות שפמיניסטיות מתנגדות לה, אבל אף אחד לא מלמד אותן מה זה אומר.
"תפיסת העולם הפטריארכלית, שבתוכה כולנו חיות וחיים, שמה דגש מאוד חזק על ההבדלים בין נשים לגברים. היא מגדירה מה תפקידם של גברים בחברה ומה תפקידן של נשים. האם כתוצאה מהעובדה שלנשים יש נרתיק ורחם ולגברים יש פין, ניתן להסיק שנשים הן ענוגות וחלשות, רגשניות, נוטות לבכי ומתקשות בקבלת החלטות? האם זה אומר שגברים הם איתנים, יציבים, אמיצים, נחושים ומקבלים את ההחלטות הנכונות? ברור שאין שום קשר. תפקידי המגדר הם נגזרת תרבותית בלבד, מערכת של נורמות שהפטריארכיה יצרה. השקפת העולם הפמיניסטית מערערת את המערכת הזאת ומוחה עליה. אנחנו רואות שזאת מערכת שמונעת מהאינטרס של הקבוצה השלטת - הגברים - שמדגישה מאוד את ההבדלים בין המגדרים כדי להגדיל אותם ולהצדיק את שליטתה. הפטריארכיה היא לא גזירת גורל. היא מבנה חברתי שאפשר לשנות, אם נשאל את עצמנו אילו היבטים שלו אנחנו צריכות לשנות כדי להגשים את עצמנו בצורה מלאה וחופשית".
לדבריה, בכל הנוגע למגדר, העולם כולו חווה נסיגה בעשור האחרון: "אנחנו חוֹווֹת מתקפת נגד מאוד חריפה של גברים נגד ההתקדמות הפמיניסטית. רוסיה זו דוגמה מובהקת לחזרה אחורה. בהונגריה זה הגיע עד כדי כך שסגרו את כל המחלקות ללימודי מגדר, והמרצות לפמיניזם נאלצו לעזוב ולברוח לארצות אחרות. טראמפ בא בדיוק מאותו מקום, הוא רוצה לחזור לעולם שבו כמו שהוא אמר, הוא יכול 'לתפוס פוסי' כמה שהוא רוצה, הוא גבר-גבר והוא יחזיר נשים למקום שלהן. הוא מינה שופטים ששללו מנשים אמריקאיות את זכות ההפלה שהייתה להן 50 שנה. אצלנו המלחמה תפסה אותנו בממשלה שמנסה להתחיל ליישם את אותה מדיניות מגדרית של הונגריה ורוסיה, של טראמפ וארדואן.
"לפני 70 שנה העולם היה אחר לגמרי, לנשים לא הייתה יכולת להצביע, לעבוד או להיות בעלות רכוש משלהן. הפמיניזם עשה שינוי אדיר, אבל ככל שהתקדמנו, יש גברים, לא כל הגברים אבל חלקם, שנבהלו והם מרגישים מאוימים. הם מרגישים שהם מאבדים את היתרון האוטומטי שהיה להם, את ההעדפה המתקנת שהחברה הפטריארכלית נתנה להם.
"בישראל, המלחמה תפסה אותנו ברגע היסטורי מאוד מסוים שבו הממשלה פחות או יותר נקייה מנשים. אין מנכ"ליות למשרדי הממשלה. מאז ינואר 23' אנחנו בתוך תהליך מואץ שבו נשים הוצאו ממוקדי קבלות ההחלטות. עכשיו, בחסות המלחמה, תחת כנפי הפחד הגדול והנסיגה של כולם למקום מוכר ובטוח לכאורה, זה נראה לא רלוונטי לדבר על זה בכלל. אנחנו נלחמים באויב החיצוני, ומי שמנסות לדרוש את זה נחשבות כמנסות לפלג מבפנים כדי לקדם רעיונות חתרניים ומסוכנים. לפני שנתיים היינו במקום אחר לגמרי, ויש לנו הרבה עבודה כדי לחזור לשם".
אבל יש גם סימנים לגבריות אחרת, למשל כמו המקרה של עידן עמדי, שגם נלחם ונפצע וגם דמע מול המצלמות ברגישות גדולה.
"צריך לחבק גברים כמו עידן עמדי, הוא איש מדהים. זה בדיוק מה שאנחנו רוצות, הוכחה שיש גבריות אחרת. הפמיניזם לא טוען שלגבר אסור להיות לוחם אמיץ. מה שמעניין בעידן עמדי זו האנושיות שלו - הרגישות, רגעי השבירה, הנחישות, הנאמנות, המסירות, ההגינות. תכונות שיכולות לבוא בגוף שרירי ושחום של גבר לוחם, ויכולות באותה מידה בדיוק לבוא בגוף של אישה, בין אם הוא שרירי ובין אם הוא עדין ואימהי. עידן עמדי עושה שירות מצוין להתרחקות מהפטריארכיה רודפת הכבוד. יש בו משהו שמחזק באנשים את ההכרה בכבוד האדם, בערך האדם. הוא יכול להיות איזה סוג של גבר שהוא רוצה, והוא מייצר לעצמו את סוג הגבריות שנכונה לו, וזה התגלמות הפמיניזם. הפמיניזם מכוון לכך שאנשים יהיו בני אדם חופשיים ומלאים שבוחרים לעצמם מה ומי הם רוצים להיות, לא משנה מה המגדר שלהם".
