"לפני שמונה שנים הייתי במסיבה שבה הכניסו לי סם אונס למשקה. עד היום אני לא זוכרת את כל מה שקרה שם. הייתי מעורפלת, לא באמת ידעתי מה קורה. הערב נגמר כשחברות מצאו אותי מעולפת על הרצפה כשבגדיי קרועים. הן לקחו אותי הביתה והודיעו לאמא שלי שמשהו לא בסדר איתי, וזה כל מה שאני זוכרת", משתפת שחר קצנשטיין, סטודנטית בת 27 שסיימה לאחרונה לימודי תואר ראשון בקולנוע ותקשורת בסמינר הקיבוצים.
"בבוקר הלכתי לבית החולים. מיד שתי אחיות אמרו לי שבגלל זה לא שותים אלכוהול מכוסות פתוחות, למרות שלא היה להן מושג מה קרה בסיטואציה. הרגשתי שהן מאשימות אותי. לאחר מכן הובילו אותי ל'חדר 4'. הבנתי שמדובר בחדר שאמור להיות נעים ומונגש לבדיקות במקרים של פגיעה מינית, ואכן הגיעה לשם עובדת סוציאלית, אבל זה לא היה נעים בשום צורה. הרגשתי שאני חווה פגיעה נוספת. שכבתי עם רגליים מפושקות ונבדקתי מול גינקולוג ורופא משטרתי, שניהם גברים. עדיין לא הבנתי מה קורה באותם רגעים.
"גם במשטרה הרגשתי מטח האשמות ולא הרגשתי שמישהו שם בעדי. שאלו אותי עם מי שתיתי ואיך שתיתי, שאלות שאין בהן ניסיון לגלות מי עשה את זה, רק לחקור למה אני פעלתי כפי שפעלתי. בחלוף כמה חודשים הודיעו לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור, ושאלו אותי אם אני רוצה לבוא לאסוף את הממצאים, שהיו למעשה התחתונים שלי מאותו הערב".
שחר מגוללת באוזניי את האירוע המזעזע ההוא, ומשתפת שכל אלו הציפו בה תחושה קשה שהיא לבדה במערכה, ושלאיש לא באמת אכפת מהטראומה האיומה שחוותה. "נוצר בי חוסר אמון בחברה ובמוסדות שהיו אמורים לעזור לי ולהגן עליי, וגם בגברים. הגעתי לצערי לסיטואציות מיניות מסוכנות מפני שהמחשבה שלי על מין לא הייתה נכונה. עד היום צפים אצלי קשיים".
שאלת האשמה
את החוויה הקשה שעברה, הפכה שחר לסרט קצר בשם "מקומות אליהם אני הולכת", אשר הוקרן לאחרונה בסינמטק, במסגרת האירוע "עומק השדה" - הקרנות סרטי ביכורים מבית היוצר של בית הספר לקולנוע, סמינר הקיבוצים.
הסרט של שחר מתרחש בערד הדרומית, ונפתח בשמועה על נמר שמסתובב במדבר. אביגיל, גיבורת הסרט (בגילומה של השחקנית אמור חדריה), יוצאת עם ארבעה נערים מהשכונה כדי לחפש את הנמר המדובר. ביניהם נמצא ידיד קרוב שלה ובחור נוסף שהיא נמצאת איתו בקשר אינטימי. בשלב מסוים הנערים משתכרים ואביגיל מוצאת עצמה כששניים מהנערים, עומר הבחור שאיתו היא בקשר אינטימי וחבר שלו, שוכבים איתה, אחד אחרי השני.
הסיטואציה מעלה שאלות נוקבות לגבי מהם יחסי מין בהסכמה לעומת ניצול וכפיית מין באופן מניפולטיבי. הסרט התקבל לפסטיבל ירושלים ולתחרות "קצרים" שתיערך בספטמבר. "אביגיל לא נאבקת, אבל ניכר שהיא לא מעוניינת בסיטואציה. אני מכירה את המקומות האלה מהחוויות שלי ומשיתופים של חברות לאורך השנים", מסבירה שחר, ומוסיפה שהשאלה הגדולה שנשארת באוויר היא מי האשם בסיטואציה.
"זאת שאלה שאני מכירה היטב על בשרי. גם אני שאלתי את עצמי מה עשיתי לא בסדר ומה יכולתי לעשות אחרת. מרוב האשמה שחשתי הרחקתי את עצמי מאנשים. היום אני מבינה שזה לא קרה באשמתי, אבל עדיין יש פעמים שהתחושה הזאת צפה. הלוואי שהסביבה במקרים כאלה תחבק במקום להפנות אצבע מאשימה".
למה הכוונה?
"אני מרגישה שהשיח היום עוסק יותר בשאלה איך לא להיאנס, במקום לדבר על איך לא לכפות מין. מדברים למשל על הלבוש של הבחורה, כאשר השאלה האמיתית היא לא מה היא עשתה באותה סיטואציה, אלא מה עשו אלו שמסביבה. חוץ מזה, גם אם מישהי מסכימה לנשיקה למשל, זה לא אומר שהיא מסכימה למגע מיני מלא. מדובר במסר שעדיין לא מספיק ברור, ואני מקווה שאולי באמצעות הסרט, בני נוער ייחשפו לשיח בנושא המורכב הזה. זה גם מה שדחף אותי לעשייה".
איך הייתה העבודה על הסרט? לא פחדת מטריגרים?
"לא היה לי פשוט. אחד הרגעים הקשים היה רגע הסיום, כשהנערים נפרדים מהבחורה ורואים עליה שהיא מבינה מה קרה. כשהשחקנית התחילה לבכות, זה החזיר אותי אחורה. עמדתי שם מאחורי המצלמה מול הסצנה שביימתי, כשאני חסרת מילים. חיכיתי להגיד כבר 'קאט', אבל בקושי הצלחתי לדבר. כשהסצנה נגמרה, כל מי שנכח במקום בכה. הרגשתי שכולנו חזרנו למקומות מאוד קשים שחווינו בחיים".
אכן, קשה להישאר אדישים לרגע הסיום הזה, שבו אביגיל נשארת לבד במדבר, אחרי שהנערים שהיו איתה הגיעו לסיפוקם. הכאב והעלבון שהיא חשה עוברים אל הצופה, בלי שהיא תצטרך לומר מילה אחת נוספת. עוד לפני שמדברים על פגיעה מינית, שחר מצליחה לעורר הזדהות ותהיות לגבי כל אותן הפעמים שבהן לא היינו מדויקות עם עצמנו ועם המגע שרצינו, פעמים בהן פעלנו מתוך ריצוי, או פעמים שבהן רצינו קשר קרוב עם מישהו, בזמן שהוא מצידו ראה בנו רק סקס מזדמן.
"בעבודה עם השחקנים אמור חדריה, גל דיין, איליה אלייב, זיו ארצי ואיתן גימלמן, היה לי חשוב לייצר חיבור והבנה לנושא לפני שמתחילים לעבוד על המשחק. קיימנו שיחות ותרגלנו יוגה כדי לייצר קרבה", מספרת שחר על מאחורי הקלעים של העבודה. "בזכות החיבור שנוצר בינינו, ובעיקר ביני לבין אמור חדריה, הרגשתי שהתחושות שלי מצליחות לעבור מסך".
אילו תגובות קיבלת עד כה?
"אמרו לי שהסרט מרגיש כמו בעיטה בבטן. אמרו לי שהוא מעורר מחשבות ושצריך ללמד אותו במוסדות חינוך. גברים שאלו את עצמם אם בעברם גם הם גרמו לסיטואציה כזו, הרי כמעט כל אחד יכול להפוך לטורף בסיטואציות מסוימות, ומנשים שמעתי הרבה הזדהות. מצד אחד, בתור יוצרת שמחתי שעוררתי הזדהות, אבל מצד שני קיוויתי שאף אחת לא תזדהה עם הסיפור".
איך את הרגשת כשצפית בסרט?
"עצם העשייה של הסרט גרמה לי להתנתק כי בחדר העריכה התחושות נאטמות, אבל כשצפיתי בסרט זה היכה בי. הרגשתי שהיצירה באמת בועטת, וברגע הסיום בכיתי יחד עם הדמות. זה גם החזיר אותי למקום הכואב ההוא. הייתה בו מערבולת של אשמה, שנאה עצמית, כאב וייסורים. יצאתי למסיבות מאז, אבל אף פעם לא הצלחתי באמת ליהנות שוב או להשתחרר. תמיד חיפשתי את הנמר".
הסרט "מקומות אליהם אני הולכת" זכה בשלושה פרסים: פרס הסרט הטוב, פרס הבימוי ופרס השחקנית, ויוקרן בפסטיבל ירושלים במסגרת תחרות לקולנוע ישראלי קצר בסינמטק ירושלים
