המסע של עלמה גלית פיין להתאהבות בגופה החדש
(צילום: ירון שרון, עריכה: תמר אברם)
(כתבת וידיאו: שני זהר שדמה, צילום: ירון שרון, עריכה: תמי אברם)
מדי שנה עולה בחודש אוקטובר קמפיין תקשורתי רחב שמבקש להעלות את המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד, ולעודד נשים לבדוק את עצמן ולהיות ערות לכל שינוי שעלול להתרחש בגוף שלהן. עלמה גלית פיין (31), מטפלת אלטרנטיבית ומורה לתטא-הילינג, נמנית עם הנשים שלא התעלמו מהקמפיין וישבו לבדוק את עצמן, אלא שבמקרה שלה היו אלו דווקא הרופאים שאמרו לה שזה כלום.
"עשיתי בדיקה עצמית והרגשתי גוש, קיוויתי שזה שום דבר ובכל זאת מיד קבעתי תור לבדיקה. בראש הדהדה לי האמירה שגילוי מוקדם מציל חיים, ולא רציתי להיות במצב שבו יתברר שיכולתי למנוע התפשטות של סרטן בבדיקה מוקדמת. כשהגעתי לרופא הוא שאל אותי בנימה ביקורתית מה פתאום הגעתי אליו. הייתי אז רק בת 29 ובלי שום היסטוריה משפחתית. הוא גרם לי להרגיש אשמה שבכלל הגעתי, ובכל זאת שלח אותי לבדיקת אולטרסאונד שנקבעה למספר חודשים קדימה. בבדיקה לא נמצא שום דבר חריג.
"בינתיים הזמן חלף, אבל המשכתי להרגיש שהגוש ממשיך לגדול ואף החלו הפרשות מהפטמה. נלחצתי, שוב הלכתי להיבדק ושוב נאמר לי שזה שום דבר, מקסימום גוש שפיר. מצחיק שאנחנו תופסים רופאים כסוג של אלוהים, ואם רופא אומר לך שאין כלום, אז את מאמינה לו, אבל בתוכי הרגשתי שמשהו לא בסדר ולא הרפיתי. בחלוף שנה הפנו אותי סוף כל סוף לבדיקת MRI ולביופסיה. תוך כמה ימים הודיעו לי שיש לי גידול סרטני בגודל של 9 סנטימטרים, ושבמצב כזה כבר צריך לכרות את השד".
כעסת על הרופאים שאמרו לך שזה כלום?
"האמת שלא היה לי ועד היום אין בי כעס. גם לרופאים מותר לטעות. להפך, כעסתי דווקא על עצמי. אני מטפלת באנשים ועוזרת לאחרים, אז איך דווקא אני הגעתי למצב כזה שלי יש סרטן?! היה שם הרבה אגו פגוע, התביישתי ואפילו הרגשתי מושפלת. שאלתי את עצמי למה זה קורה דווקא לי? חשבתי שהשדיים שלי הם סמל הנשיות מבחינתי, ובתור רווקה פחדתי ודאגתי שאף אחד לא ירצה אותי.
"בו זמנית הצלחתי להתנתק מהמציאות ולהסתכל על הסיטואציה מבחוץ. תפקדתי כשתי דמויות - פעם אחת הייתי בתוך הסרט, ופעם שנייה התבוננתי על עצמי מחוצה לו. בחנתי את עצמי ותהיתי כמה מעניין שכך אני מגיבה להודעה על סרטן. בסוף החלטתי שאנסה לעזור לעצמי עד כמה שאני יכולה בדרכים אלטרנטיביות, למשל באמצעות דמיון מודרך ומדיטציות, ובו זמנית אאפשר לרופאים לסייע לי באמצעות הרפואה הקונבנציונאלית".
"הבנתי שהנשיות שלי היא מהות פנימית שאני לא יכולה לאבד"
על המסע ותהליך ההחלמה שעברה כתבה עלמה בזמן אמת ב"יומן סרטן" באתר שלה, שדרכו היא מצטיירת כחולה האופטימית ביותר. "כפי שתא סרטני אחד בגוף מצביע על משהו שמבקש להשתנות בכל הגוף והנשמה, כך אדם שחולה בסרטן בסביבה שלכם מצביע על שינוי שכל הסביבה שלו מבקשת לעבור, וכל מה שצריך זה לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות. כן, שמעתם נכון. סרטן זו הזדמנות עצומה", היא כתבה באחד הפוסטים באתר.
אילו שיעורים הסרטן לימד אותך?
"אלו היו ימים של סגר בעקבות משבר הקורונה, לא יכולתי להיפגש עם חברות, אז יומיים לפני הניתוח עשינו באמצעות הזום טקס פרידה מהשד, וזימנו בדמיון מודרך את האנרגיה הנשית הגבוהה שהיא מעבר לגוף. עד אותו רגע תפסתי את הנשיות שלי כגוף בלבד, חשבתי שלהיות אישה זה להיראות ולהתנהג בצורה מסוימת, ולפתע הבנתי שהנשיות שלי היא איזו מהות פנימית עמוקה שאני בכלל לא יכולה לאבד.
"בעיקר היה בי פחד שאנשים לא יאהבו אותי ברגע שלא יהיה לי שד, מפני שהאמנתי שהאהבה מותנית במראה החיצוני. השיעור עבורי היה להבין שאהבה כרגש אינה תלויה בדבר. עוד שמתי לב עד כמה פעלתי מתוך ריצוי בחיים וכמה פעמים עשיתי דברים שלא רציתי לעשות ושהיו מנוגדים לאינטואיציה שלי".
איך התכוננת נפשית לניתוח עצמו?
"כהכנה לניתוח שלחתי לעצמי אנרגיות של ריפוי, הרגשתי שאני מרפאה את עצמי בעזרת הרופאים ולא הפוך. שלחתי גם לרופאים אנרגיות של אהבה. הרגשתי שכולם גוף אחד שתומך בהחלמה שלי, ואכן כשהגעתי לניתוח, הסרטן כבר היה יותר מקומי ממה שנראה קודם לכן בצילומים, הניתוח עבר בקלות יחסית וההחלמה הייתה ממש טובה. הרגשתי שברגע שהוציאו ממני את הגידול, למעשה ניקו אותי גם מקארמה שלילית".
מעניין!
"השלב הבא היה כימותרפיה מניעתית. היה לי קשה לקבל החלטה שאני מסכימה לעבור כימותרפיה. פחדתי לאבד את השיער שלי, הייתה לי רעמת תלתלים מדהימה שהרגשתי שהיא מקור הכוח שלי", היא מודה ביושר. "בסופו של דבר, החלטתי לעבור את הטיפולים, מפני שיותר משפחדתי לאבד את השיער, דאגתי שהחרדה מסרטן נוסף תהיה נבואה שמגשימה את עצמה.
"הרבה פעמים בתהליך הרפואי יש תחושה של חוסר ברירה ושחייבים לבצע את הפרוצדורות הרפואיות. בעיניי, כל צעד היה החלטה שאני קיבלתי. יכולתי גם לבחור אחרת, ותמיד הזכרתי לעצמי שאני יכולה למות גם מתאונת דרכים בדרך לניתוח".
הייתה לך תמיכה מחברים או משפחה?
"כן. באופיי מאוד קשה לי לבקש עזרה, אבל הפעם החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי. שלחתי להרבה מאוד חברים קובץ עם כל התאריכים של הטיפולים שלי, וביקשתי מהם לשבץ את עצמם בתאריכים שבהם הם רוצים ללוות אותי. לאחרים מצאתי דרכים אחרות לעזור לי כמו להכין לי אוכל.
"במקביל החלטתי שאני משתפת בפייסבוק את התהליך שאני עוברת, בעיקר כדי להביא השראה לאחרות. הקושי שנתקלתי בו היה דווקא כתוצאה מכך שאנשים נתנו לי כל מיני עצות. הבנתי שזה נובע מתוך רצון לעזור אבל זה מאוד הציק לי, אז החלטתי שאבקש מכל מי שרוצה לעזור לי לעזור בדרך שבה אני רוצה עזרה. פתחתי קבוצת וואטסאפ וביקשתי שבכל יום ישלחו לי בה מחשבות טובות וריפוי. זו הייתה חוויה מדהימה, מעצימה ומחזקת. אפשרתי לעצמי להיות מוקפת בחברים ובעזרה, אבל כמו שאני רוצה".
"בשלב הזה הרגשתי רע מאוד מבחינה פיזית", היא נזכרת, "אבל מבחינה רגשית הרגשתי טוב ובחרתי להתייחס לכימותרפיה כאל משהו שמטהר את הגוף שלי ולא כאל תרופה שהורסת אותו, והפכתי את הימים האלה לימי בילוי עם חברות".
"דווקא החלק הקשה ביותר אירע כשהכול נגמר", היא נזכרת. "זה היה קצת כמו שאני מדמיינת סוף של שבעה. לאורך כל הדרך הייתי מוקפת באנשים, ופתאום מצאתי את עצמי לבד. נכנסתי לדיכאון, לא הבנתי מה לעשות עם החיים שלי עכשיו, התקשיתי לתפקד ונוסף על הכול פתאום היה לי זמן להתחיל להתבייש בגוף שלי.
"המחשבות נדדו לזה שאין לי יותר את רעמת התלתלים שלי ושאין לי פטמה. ניסיתי להוציא את עצמי מהדיכאון, לעשות ספורט ולראות חברים, אבל עדיין הרגשתי רע מאוד, עד הרגע שהחלטתי לעשות קעקוע של פרח לוטוס אדום על השד המשוחזר".
איך הקעקוע עזר לך?
"הסתכלתי על תמונות של קעקועים על שד עוד ביום שבו חזרתי מהניתוח, אבל לקח לי זמן להוציא את הרעיון לפועל. ברגע שזה קרה, זה הרגיש לי מדהים. הרגשתי שהפכתי משהו שנראה מאוד מכוער כמו פצע לדבר יפה".
בשנה האחרונה, כשהיא בריאה, החלה עלמה להעביר הרצאות על סיפורה האישי, ובקרוב ייצא לאור ספרה "הלב הסקרן". "המסר שלי הוא שאנחנו אחראים על החיים שלנו. בחיים יתרחשו לנו לא מעט דברים שייצאו מכלל שליטה, אבל לא משנה מה קורה, אנחנו לא קורבן, ויכולים להחליט איך אנחנו חווים כל דבר. למדתי שסבל ואושר - שניהם נמצאים בראש שלנו, ושום דבר חיצוני לא יכול להשפיע על חוויית החיים שלנו לאורך זמן, רק המחשבות שלנו. בעיניי זה חופש".
