"הרבה פעמים אומרים לי, 'אתם מסירים מהפוגע את האחריות ברגע שאתם נותנים לו הכרה לפגיעה שהוא חווה'. זה לא נכון. אני לא מסיר ממנו את האחריות, אני מגדיל אצלו את הבעלות. אני גורם לו לקחת אחריות ולהגיד, 'עשיתי את מה שעשיתי במודע'", מסביר גיא עינת, קרימינולוג קליני שמטפל כבר 20 שנה בגברים שפגעו מינית. "לקיחת בעלות זה כשמטופל יכול להבין את המנגנון שמפעיל אותו. כשהוא יכול להגיד, 'היו לי טראומות, לא טיפלתי בהן ובגלל זה עשיתי דברים נוראיים לאחר'. האם זה מצדיק את מעשיו? בהחלט לא! זה כן שם עליו אחריות יותר גדולה כי הוא צריך לקחת בעלות עמוקה על הריפוי שלו".
"הרבה מהפוגעים הם בעצמם נפגעים", הוא מסביר. "אני מנסה לתת מקום לחלקים של הטראומה שהפוגע מביא איתו. אני אומר לו באופן ברור, אתה לא אחראי על הטראומות שלך, אתה אחראי על ההחלמה מהן, ואם לא תיקח אחריות וכתוצאה מזה תמשיך לפגוע באחרים, זאת כבר האחריות שלך".
"אני מנסה לתת מקום לחלקים של הטראומה שהפוגע מביא איתו. אני אומר לו באופן ברור, אתה לא אחראי על הטראומות שלך, אתה אחראי על ההחלמה מהן"
"חשוב לי להבהיר שהטראומה שהפוגע עבר היא לאו דווקא מינית. זאת יכולה להיות אלימות, הזנחה, התעללות. בכל אחד מאיתנו קיים איזשהו שבר שנובע מטראומה שחווינו, לרוב בילדות. הנפש מצמיחה פתרונות כדי להתגבר על השבר הזה. יש מי שהפתרון שלו הרבה יותר אדפטיבי – הוא נעזר בסביבה, אולי בטיפול, ובכך מצליח להתגבר על השבר שלו. אבל יש אנשים שהשבר אצלם גדול מדי. זה כבר לא סדק, זה ממש שבר, וגם אין להם את הכוחות ואת החוסן הנפשי. משהו בתשתית אצלם לא מצליח לאחות את הסדקים.
"כתוצאה מכך, הסדקים מתרחבים והופכים לשבר של ממש, ואז הנפש קורסת ומייצרת פתרונות פתולוגיים – דיכאונות, חרדות, התמכרויות, פסיכוזות, אובדנות, כמו גם סטיות, פגיעות מיניות והתמכרות למין. כמובן שסטיות מיניות הן לא פוגעניות, אבל הן כן יכולות להפריע למהלך התקין של חיי המטופל. לעומת זאת, פגיעות מיניות הן כבר התנהגויות עברייניות שפוגעות באחר".
לדבריו, הטיפול שהוא מציע למי שפגע מינית לא נחשב לטיפול מיני. מדובר בטיפול פסיכולוגי קלאסי: "טיפול מיני עוסק לרוב בהפרעות בתפקוד המיני, בקשיים בתפקוד המיני ובקשיים בתפיסה של מיניות. מי שעובד עם פוגעים, עוסק בטיפול רגשי עם דגש על מיניות, פוגענות וטראומה. זה למעשה טיפול פסיכולוגי כי הסיפור הוא אף פעם לא רק המיניות. זה תמיד יותר עמוק וקשור לאזורים של שליטה וכוח, שהפוגע משתמש בהם כדי להתגבר על הטראומה הראשונית שלו".
"אם יש לי סדקים ושברים, האקלים התרבותי הזה חובר כמו כפפה ליד, ואז הפורנו, הגבריות הרעילה, התפיסות השוביניסטיות וההיררכיה המגדרית, מתיישבים לי בול על השבר ומשרתים אותו"
חוץ מטראומה שאינה מעובדת, יש משמעות גם לסביבה התרבותית של הפוגע?
"בוודאי. הפסיכואנליזה של היום מדברת בפירוש על חדירה של התרבות למרחבי הנפש. לאקלים התרבותי, לשפה, לחינוך, למדיה ולערכים שאנחנו סופגים ממנה. המסרים האלה, שיכולים להיות סקסיסטיים, אלימים, גזעניים או מיניים מאוד, חוברים לסדקים ולשברים הקיימים. אם אני אדם בריא וחסר סדקים, האקלים התרבותי ישפיע עליי פחות. אבל אם יש לי סדקים ושברים, האקלים התרבותי הזה חובר כמו כפפה ליד, ואז הפורנו, הגבריות הרעילה, התפיסות השוביניסטיות וההיררכיה המגדרית מתיישבים לי בול על השבר ומשרתים אותו. הפתרונות שהנפש תייצר, אותן פתולוגיות, יושפעו גם מהמסרים הסביבתיים שספגתי".
להאיר את החדרים החשוכים של הנפש
הוא בן 46 ומתגורר ביפו. למקצוע הטיפולי הוא התגלגל די במקרה, מאחר שהתכנון ההתחלתי היה לעסוק בחינוך. הוא רצה לעבוד עם נוער בסיכון ולמד קרימינולוגיה, ומשם המשיך לתואר שני קליני. "מה שבטוח הוא שלא הייתה לי כוונה לעבוד עם פוגעים. עשיתי התמחות במחלקה לבריאות הנפש בכלא ושם צפיתי בטיפול קבוצתי בעברייני מין. זה כבר עניין אותי מספיק כדי להיכנס לכיוון יותר לעומק. עם הזמן, זה גם הפך להיות סוג של שליחות - להיות חוליה בשרשרת הריפוי של פגיעות מיניות בעולם בכלל, כשאני עובד גם עם פוגעים וגם עם נפגעים, גם עם גילוי עריות ועם משפחות שיש בהן פגיעות. אני בעצם חלק מהתיקון של הדבר הזה".
לפני 20 שנה, כשהתחיל לעבוד כמטפל, הייתה לו דעה אחרת לגמרי על היכולת לטפל בפוגעים. הוא סבר שבעצם הטיפול בפוגעים, הוא עוזר לנפגעים. היום הוא כבר מתייחס לפוגעים כאל נפגעים לכל דבר ועניין. "תמיד סברתי שמטפלים אמורים להיות אנשים עם חמלה. אנחנו אמורים לרצות לעבוד עם הנפגעים ולא לסייע לפוגעים. היום אני מבין שזאת אמונה מעוותת, כי כשהחזקתי בה בעצם שחזרתי יחסי כוחות וניצול שהפוגע כבר חווה בחייו. לא ראיתי את האדם שיושב מולי, השתמשתי בו ככלי לריפוי של אדם שלישי, שלא יושב בחדר.
"היום אני כבר לא מחזיק בתפיסה הזאת. היום התפיסה שלי היא שהפוגע שמגיע אליי הוא הקליינט והמטרה היא שיהיו לו חיים טובים מבחינה נפשית, ורק כך הוא לא יפגע יותר. המטרה שלנו בטיפול בפוגעים זה לא לאלף אתם, אלא להצמיח בהם חלקים נפשיים מאוזנים ובריאים יותר".
למה הכוונה?
"האישיות של האדם הפוגע היא אישיות מפוצלת. התפקיד של המטפל הוא לחבר בין החלקים השונים בה. אפשר לדמות את זה לבית גדול עם המון חדרים, שאין ביניהם מסדרונות, אין מעבר בין החלקים השונים. בחדר אחד חם ובחדר אחר קר, בחדר אחד חשוך וחדר אחר מואר. בצורה דומה אפשר לשלוט בהתנהגויות של פגיעה ולנעול אותן בחדרים החשוכים של הנפש. הפגיעות יורדות למחתרת, ואז אנחנו מתפלאים – איך יכול להיות שהאיש הנפלא הזה פגע מינית?! אנחנו הרי מכירים את החדרים האחרים שלו, את החלקים הטובים והיפים שבו. אולי הוא אבא נהדר או רב חשוב בקהילה, ויש לא מעט פוגעים שהם אכן כאלה.
"אני לא יכול לספור כמה מטופלים היו לי שהם אנשים טובים ומקסימים שתרמו רבות לקהילה, ולצד החלקים המוארים שלהם, היה גם חדר חשוך שירד למחתרת. לפעמים הוא ירד למחתרת רק מול העולם החיצוני, אבל לפעמים גם מול המטופל עצמו. לפעמים גם הפוגע לא ער עד הסוף לחלקים החשוכים שבו. זה מתעתע כמו מנורה מהבהבת. הוא לא מבין עד הסוף מה לא בסדר, את חומרת הפגיעה, לא מבין את המשמעות, למרות שאני סבור שבאיזשהו מקום בתוכו, הוא כן מבין. הפגיעה יושבת על התפר שבין מודעות לחוסר מודעות.
"בטיפול אני שואף לפתוח מסדרונות בין החדרים השונים. להשיג אינטגרציה בין חלקי הנפש, כדי שהאדם הפוגע יכיר בפגיעה ויבין את החלקים בתוכו שגרמו לה, ולכן יצטרך פחות להוציא לפועל את החלקים האלה ובכך להמשיך לפגוע".
"אני לא יכול לספור כמה מטופלים היו לי שהם אנשים טובים ומקסימים שתרמו לקהילה, ולצד החלקים המוארים שלהם, היה גם חדר חשוך שירד למחתרת. לפעמים הוא ירד למחתרת רק מול העולם החיצוני, אבל לפעמים גם מול המטופל עצמו. לפעמים גם הפוגע לא ער עד הסוף לחלקים החשוכים שבו"
מה שגורם לאותו פיצול בנפש זאת הטראומה? השבר?
"בדיוק. אותן טראומות שגרמו לשבר, גרמו לנפש שלנו לעבור ניתוק או דיסוציאציה, והחלקים החשוכים מפעילים את הפוגענות".
במהלך הטיפול אתה פותח יחד עם הפוגע את הפגיעה עצמה כדי להבין מה היה שם?
"בוודאי. הרבה מהעבודה היא לבנות נרטיב חדש למה שקרה שם. הסיפור שהפוגע מספר לעצמו על הפגיעה הוא חלקי, לפעמים מעוות. לדוגמה, אבא שאומר, 'דאגתי לבת שלי, מה שעשיתי הגיע מתוך דאגה'. ברור שזה נרטיב מעוות. הוא לא מקדם אותו לעבר בריאות נפשית ובטח שזה לא עוזר לנפגעת. אני צריך לאט-לאט לפרק את הנרטיב הזה ולבנות יחד איתו נרטיב חדש.
"אנחנו מנסים להבין את מעגל הפגיעה, החל מהתשתית בילדות ועד לטריגרים שהביאו להתנהגות הספציפית הפוגענית שבגללה הוא הגיע אליי. אנחנו מנסים להתבונן בעיניים חדשות על כל התהליך שקרה בתוך הפגיעה בינו לבין הנפגעת או הנפגעים, בין אם זאת פגיעה חד-פעמית או פגיעה ממושכת. אנחנו ממש מפרקים את זה לשלבים ומנסים להבין בכל שלב מה היה הנרטיב שלו ומנסים לבנות נרטיב שיהיה נאמן יותר למציאות".
יש איזשהו יחס לנפגע/ת? שיח על חרטה או אשמה ביחס אליהם?
"כל הזמן. אני כמטפל צריך להחזיק את הנפגעים בראש ולהנכיח אותם בחדר בכל מיני דרכים. אנחנו חושבים על הנפגעים, על הרגשות שלהם ועל הסיפור שלהם ומשתמשים בטכניקות קטנות כמו לקרוא לנפגע/ת בשם במקום להגיד 'הקורבן'. כשאני אומר, 'תספר לי על דנה', אני מנכיח את הסובייקטיביות של הנפגעת ועוזר לפוגע להבין את הרגשות, המחשבות והמוטיבציות שלה.
"ברובד הפרקטי, אם אני עובד עם מישהו שהנפגעת עדיין בסביבה שלו, לדוגמה במשפחה או בקיבוץ, במידה ויש רצון מהצד הנפגע, אנחנו מנסים לייצר דיאלוג. הדיאלוג חשוב כדי לתת לנפגעת הכרה ותיקוף לחוויה שלה, כדי להסיר ממנה את תחושת האשמה. אבל זה חייב להיעשות רק אם הצד הנפגע בשל ומעוניין בדיאלוג ומלווה בעצמו ע"י איש מקצוע, וגם אז זה יקרה רק אם אני כמטפל אתרשם שהפוגע באמת עושה זאת מהסיבות הנכונות ולא כדי להרוויח נקודות זכות או להוריד מעליו אשמה ובכך לנצל שוב את הנפגעת.
"לדוגמה, אח שפגע באחותו רוצה להתנצל בפניה ולהביע חרטה. אם אני מתרשם שזה לא נובע מאמפתיה אמיתית אלא כי הוא רוצה שההורים יתרככו מולו, אנחנו לא נקיים דיאלוג בשום אופן, כי התוצאה תהיה להשתמש בה שוב לצרכיו".
"אנחנו חושבים על הנפגעים, על הרגשות שלהם ועל הסיפור שלהם ומשתמשים בטכניקות קטנות כמו לקרוא לנפגע/ת בשם במקום להגיד 'הקורבן'. כשאני אומר, 'תספר לי על דנה', אני מנכיח את הסובייקטיביות של הנפגעת ועוזר לפוגע להבין את הרגשות, המחשבות והמוטיבציות שלה"
איך מתקיים דיאלוג כזה?
"אנחנו מתמקדים בלקיחת אחריות מול הנפגעת, הבעת חרטה ותיקוף של הפגיעה. המטרה היא הורדת האשמה ממנה, כי נפגעות תמיד מרגישות אשמה – 'למה לא עצרתי? למה לא פעלתי אחרת'. המילה 'סליחה' היא לא בלקסיקון שלי. יש מטפלים שכן משתמשים בה ולדעתי זאת טעות. כשאני מבקש שתסלחי לי אני מרוכז בעצמי, כבד לי ואני רוצה להוריד משהו מהגב שלי כדי שאוכל לנשום. זה לא עניין סמנטי, זה עמוק. סליחה מזכירה 'סולחה' – ישבנו, דיברנו קצת וממשיכים הלאה. זה לא נכון לדעתי. הדיאלוג בין הנפגעת לפוגע הוא לא ליניארי. זה לא זבנג וגמרנו ועכשיו הכול חוזר לקדמותו.
"במקרה של אח שפגע באחותו – יכול להיות שתקופה מסוימת האחות תרגיש שזה בסדר ועכשיו היא יכולה להיות בקשר עם אחיה. היא יכולה להכיל את הנוכחות שלו בסיטואציות מסוימות, אבל עוד חודש או שנה, כשהיא תתחתן או כשייוולד לה ילד, אולי היא תהיה במקום אחר. אין לי טקס של סליחה שממנו צועדים יד ביד אל השקיעה, זה לא עובד ככה. הדיאלוג הוא מתמשך ודינמי. אנחנו מתחילים אותו בטיפול אבל יכול להיות שעוד 10 שנים הוא יהיה במקום אחר ואז הנפגעת שוב תכעס עליו. המושג 'סליחה' לוקח את הלגיטימציה לכעוס בהמשך".
"כשאני מבקש שתסלחי לי אני מרוכז בעצמי, כבד לי ואני רוצה להוריד משהו מהגב שלי כדי שאוכל לנשום. זה לא עניין סמנטי, זה עמוק. סליחה מזכירה 'סולחה' – ישבנו, דיברנו קצת וממשיכים הלאה. זה לא נכון לדעתי. הדיאלוג בין הנפגעת לפוגע הוא לא ליניארי. זה לא זבנג וגמרנו ועכשיו הכול חוזר לקדמותו"
מה נחשב לטיפול מוצלח עם פוגע?
"קודם כל, הצלחה היא היכולת להתחבר למצוקה הפנימית. הרבה מהפוגעים, במיוחד הגברים, בכלל לא מחוברים למצוקה, לשבר שהם חוו והביא אותם לפגוע. אני צריך לעזור להם לשרטט את השבר, את אותו מסדרון שדיברנו עליו בין החדרים. אני עוזר להם להבין שמה שהיה עם אמא בגיל 8 קשור לזה שפגעת, ומה שקרה בישיבה שהתחנכת בה או בקיבוץ שגדלת בו הוא בעצם שבר. אני צריך להתחיל בלסמן לו את הטראומה הזאת. זה שהוא יודע לראות את השבר, כבר נחשב להצלחה. השלב הבא הוא לדעת להכיל את השבר בלי לפעול עליו, בלי להיות אלים ולפגוע באחר, ובלי להזדקק למנגנונים הסוטים או הפוגעניים כלפי האחר. זאת תיחשב להצלחה.
"באופן יותר קונקרטי, כשמדובר בפגיעה בתוך המשפחה, אם הצלחנו לעשות דיאלוג שמיטיב עם כל הצדדים זאת תהיה הצלחה גדולה. זה לא אומר שהם חייבים לחזור לקשר ושהכול יחזור להיות טוב, אלא שיש איזושהי רגיעה, סגירת מעגל, הכרה בפגיעה, דברים שהיו במרתף ויצאו אל האור, דברים שהיו צריכים להיאמר וכעת הם נאמרים.
"לפעמים נפגעת ופוגע יכולים לחזור להיות בקשר. הוא לא יהיה מאוד קרוב, הוא לאו דווקא יהיה אוהב, אבל הודות לטיפול, כבר לא יהיה סוד. היא תזכה להכרה בפגיעה, היא כבר לא תהיה בדיסוציאציה, וגם הוא לא צריך להיות בדיסוציאציה. אנחנו כבר לא עם מסכה. במקרה כזה, הנפגעת תחזיר לעצמה את השליטה, כי הפגיעה וההסתרה סביבה כבר לא ינהלו אותה. מכאן ששבירה של מעגל ההשתקה זאת הצלחה".
יש תהליכים טיפוליים שלא מצליחים?
"יש מטופלים שקשה להגיע אליהם. חלק מהפוגעים מגיעים מתוך הליך פלילי והם מופנים על ידי עורך דין וחלק מגיעים ממוטיבציה לטפל במשהו שנחשף. לפעמים זה בא מתוך המשפחה עצמה - האחות באה ואמרה שהאח פגע בה, ונולד רצון להגיע לטיפול. יש כאלה שמגיעים לגמרי מיוזמתם, דופקים על הדלת ואומרים לי, 'גיא, לפני 20 או 30 או שנה פגעתי בחברה או שכנה ואני לא יכול לשאת את זה יותר, תעזור לי'. אחרי הקורונה הגיע גל כזה של אנשים שהגיעו מיוזמתם. דברים צפו במהלך הקורונה כשהכול האט, וגם משהו בערך של המשפחתיות קיבל כנראה חשיבות גבוהה יותר.
"במשך חודש הגיעו אליי ארבעה גברים שונים בגילי 30-40 ואמרו, 'לפני 20 שנה פגענו באחים או האחיות ואנחנו רוצים לעשות עם זה משהו'. הרגעים האלה מאוד מרגשים, כי ברור לי שזה אדם שמגיע ממוטיבציה פנימית. במקרים האחרים שהזכרתי יש מוטיבציה חיצונית. טיפול שנכשל הוא כזה שבו המוטיבציה היא רק חיצונית, שאין באמת רצון אמיתי להתמודד עם השבר, או כי זה מאיים מדי או כי רמת הפתולוגיה היא כל כך גבוהה שקשה לפגוש אותה.
"לעיתים רחוקות, מדובר בפסיכופת. אבל רוב הפוגעים הם לא פסיכופתים. בהחלט יש להם בולענים במוסר, במצפון ובאישיות, אבל הם לא פסיכופתים בקצה הרצף. הם אנשים עם טראומות שבולעות חלקים מהאישיות שלהם, אבל בעבודה שמגיעה מתוך מוטיבציה פנימית, ניתן לטפל בהם".
"רוב הפוגעים הם לא פסיכופתים. בהחלט יש להם בולענים במוסר, במצפון ובאישיות, אבל הם לא פסיכופתים בקצה הרצף. הם אנשים עם טראומות שבולעות חלקים מהאישיות שלהם, אבל בעבודה שמגיעה מתוך מוטיבציה פנימית, ניתן לטפל בהם"
מאיפה שואבים חמלה לפוגעים?
"החמלה שלי היא לשבר שחווה הפוגע ולרצון הבסיסי שלו להבריא ולצמוח. החמלה שלי היא לא למעשה הפגיעה. יש אנשים שיותר קשה לגייס עבורם חמלה. למשל, כשאני פוגש מטופל שלא מגיע עם מוטיבציה פנימית לצמיחה. אצל נרקיסיסטים רואים את השבר מאוד בבירור, אבל האדם לא עומד על סף השבר ורוצה לבנות מעליו גשר.
"בתפיסה שלי, אם אני לא מצליח לגייס חמלה יהיה לי קשה לעבוד איתו, כי אז אני עצמי משחזר לו את הדמות של האבא הלא אוהב או האמא הלא אוהבת או את הממסד הנוטש. אני חייב למצוא את הדרך לאוהב אותו בצורה כלשהי. אני כמטפל נעזר בליווי ובהדרכה, ושם אני יכול להביא את החלקים האלה ולנסות להבין מה במטופל הזה מעורר אצלי סלידה, דחייה או פחד. אם אני לא מצליח להתגבר על זה עולה שאלה אמיתית של האם אני יכול לעזור לו.
"בסוף אני לא אמור לאלף אותו, זה לא בית משפט. העבודה אמורה להיות עבודה פנימית עמוקה שנשענת על הקשר ביני לבינו. ברגע שאני מייצר קשר שמבוסס על חמלה ואפילו על סוג של אהבה, הטיפול מתאפשר, ובעיניי זה תנאי הכרחי. אני לא הייתי רוצה ללכת למטפל שלא אוהב אותי. זה לא קורה לי הרבה, אבל במקרים כאלה אני לא אעבוד עם מטופל. גם לי לא מגיע לעבוד עם בן אדם שמעורר בי רגשות כל כך קשים וגם לו לא מגיע ללכת למטפל כזה".
