שלום א.נשים יקרים.ות, אני מקווה שכולכם.ן בטוב. בואו נדון בנושא מרתק ורלוונטי שכולכם.ן נחשפתם.ן אליו. משפט מעייף, אה? עכשיו נסו לדמיין מה מרגישים אנשים א-בינאריים שחיים בינינו. דומיניק הוא סטודנט לתקשורת חזותית בבצלאל. הוא בן 25, מתגורר בירושלים ונולד כאישה. הוא א־בינארי, "קוויר" להגדרתו, והוא מבקש לפנות אליו בלשון פנייה זכר. "אחרי מסע ארוך של חיפוש זהות, הבנתי שאין לי הגדרה חד-משמעית. אם יש ספקטרום בין גבר ואישה, אז אני בכלל לא עליו. אני לא גבר, לא אישה, ולא ביניהם. לא 50-50 ולא 60-40", הוא אומר.
הוא מספר שבגיל 16 הוא התחיל להבין שמשהו שונה אצלו. "הבנתי את עצמי בתור א-בינארי מגיל 16 בערך, אבל לא עשיתי עם זה כלום. חוויתי משיכה לנשים בתור בת, אז הרגיש לי שאני אולי יותר לסבית 'בוצ'ה' כזאת. בצבא התחלתי לצאת עם אישה והייתי יותר 'גברי' ממנה, אבל עדיין הייתי אישה.
"לאחר שנתיים במערכת היחסים שלנו, כשהייתי בן 20, הבנתי שעדיין ממש קשה לי עם עניין המגדר. חשבתי על עצמי בעתיד, והבנתי שאני לא רוצה שייראו אותי בתור אישה ושזה קשה לי. בהתחלה ביקשתי מחברים מהמעגל הקרוב שינסו לפנות אליי בלשון פנייה אחרת ובשם אחר. כשזה קרה, הרגשתי טוב יותר ושמח יותר. אמא שלי לא ממש קיבלה את זה אבל היא הבינה עם הזמן שזה חשוב לי, ועכשיו היא משתדלת לפנות אליי בלשון זכר, אבל היא לא קוראת לי בשם דומיניק. אבא שלי עדיין לא שם".
אם כן, דומיניק הוא לא אישה ומצד שני גם לא גבר – אז מדוע הוא בוחר שייפנו אליו בלשון זכר? צריך לעשות פה סדר. עברית היא שפה בעלת מטען מגדרי כבד, ובכל שיחה שאנחנו מקיימים לשון הפנייה נוכחת ומבשרת מי הנמען. בעוד שהאקדמיה ללשון העברית עומדת על כך ש"צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר, היא גם הצורה שאנחנו נוקטים בה כשאין לנו צורך להבחין במין", יש מי שמנסה לערער על כך.
את השינויים שעוברת השפה בשנים האחרונות קשה לפספס. ניתן לראות זאת במיילים הנפתחים בכיתוב "שלום סטודנטים.ות יקרים ויקרות", בחברות כנסת שפונות אל העם בלשון נקבה, ובשלטי כניסה למוסדות חינוך המברכים את הבאים והבאות במעין כיתוב מתעתע: "ברוכימות הבאימות". הניסיון לאזן את המורכבות שהשפה העברית הממוגדרת מייצרת, לא מגיע מגוף מוסדי. הוא מגיע מהשטח, מתקדם כמעין "הפיכה שקטה" ומובל כרגע בעיקר על ידי אמנים כמו מיכל שומר, יוצרת ומעצבת עברית רב־מגדרית, ודידי כהן שפיתחה את מקלדות עברית רב־מגדרית.
באמריקה יותר ויותר א-בינאריים מעדיפים לשון פנייה They. מה דעתך על כך?
"קשה לי לבקש מאנשים לפנות אליי ב'אתם', להגיד 'אנחנו' ולהשתמש בלשון רבים. זה מרגיש לי מוזר. בעברית גם רבים זה 'הם' או 'הן', כך שאני עדיין נאלץ לבחור את המגדר, בעוד שבאנגלית צורת הרבים They מאפשרת להימנע מבחירה".
"כשהתחלתי לצאת עם אנשים טרנסים, זה הוריד את הלחץ מלהסביר מהי לשון הפנייה המועדפת עליי, כי הם מבינים. אני מרגיש שיותר נוח לי להיות עצמי בחברת אנשים טרנסים מהמקום הזה"
באנגלית אכן הרבה יותר נוח להיות א־בינארי. אפשר להגיד I Love You בלי לחשוף מגדרית גם את המוען וגם את הנמען, אך בעברית נדרשת המצאה מאוד מורכבת שתאפשר לנו לפנות לקהילת הקווירים והא־בינאריים. דומיניק למשל נמצא כיום בזוגיות עם בחור טרנס, שאיתו הוא מסתדר ומצליח לבטא את עצמו ואת המגדר שלו מבחינת השפה. "כשהתחלתי לצאת עם אנשים טרנסים, זה הוריד את הלחץ מלהסביר מהי לשון הפנייה המועדפת עליי, כי הם מבינים. אני מרגיש שיותר נוח לי להיות עצמי בחברת אנשים טרנסים מהמקום הזה".
לפני שנה הוא למד אצל מרצה שהייתה מאוד חמודה לדבריו, והשתדלה לכבד את זהותו, אך כשביקש ממנה לפנות אליו בלשון מעורבת, היא סירבה ואמרה, "לא. תבחר אחד". "לאנשים מבוגרים קשה יותר להתייחס לאינדיבידואל בלשון רבים או רבות. זה לא משהו שרובם יבינו או יצליחו להתרגל אליו", הוא מסביר.
אתה מעיר או מתקן את מי ששוגה בלשון הפנייה?
"זה תלוי. אם זה ברחוב או בבית קפה אני מבין את המגבלות של הסיטואציה, ולא לוקח ללב כי זה בן אדם שלא מכיר אותי. אם זה בן אדם שיש לי איתו תקשורת מתמדת, כמו מרצים למשל, אז אני אתקן. הייתה לי הרצאה עם מרצה שהכיר אותי והיה אמור לדעת את לשון הפנייה, אבל משום מה הוא פנה אליי בשם הלידה שלי ובלשון פנייה 'את'. חשתי בושה, אבל לא הרגשתי נעים לתקן אותו באותה סיטואציה, אז ניגשתי אליו בסוף השיעור והזכרתי לו מהי לשון הפנייה שלי".
בואו נעשה תרגיל מחשבתי קטן: נניח שהזמנתם את חברכם הא־בינארי למפגש בביתכם, כיבדתם את זהותו-זהותה ועשיתם כל שביכולתכם כדי לא לפגוע ולהימנע משימוש במגדר מסוים. הצלחתם להחזיק שיחה שלמה בשמות עצם ופעולה, ובמקום להציע באופן ישיר: "את/ה רוצה לשתות?", פשוט זרקתם לאוויר - "שנשתה?"
אבל פתאום, בלהט הרגע ובעיצומו של ויכוח פוליטי סוער, פלטתם, "אתה בטח מסתלבט עליי!". זה בלתי נמנע לטעות במצבים כאלו, ואפילו לא דיברתי על המשפט החשוב, "אני אוהב אותך", כשמתקרבים מבחינה רומנטית. האם אפשר בכלל להגיד אותו בלשון ניטרלית, בלי לאבד את הרובד האינטימי? בשלב זה כבר ברור שנדרש חידוש מהפכני לשפה.
האם לדעתך בישראל קיים קושי לקבל א־בינאריים בגלל שעברית היא שפה כל כך ממוגדרת?
"בוודאי. בעברית כבר מגיל קטן יש או זה או זה – או זכר או נקבה, שחור או לבן, וכך גם הורגלנו לחשוב. אין אפור או ורוד או צהוב. כשאנחנו רוצים לדבר על עצמנו, אנחנו מיד צריכים למגדר את עצמנו. כשמישהו אומר 'אנחנו רעבים', אנשים לא מבינים שאין לו איך לתאר את זה באופן אחר כרגע ושהשפה לא עוזרת לו במיוחד".
"בעברית יש או זכר או נקבה, שחור או לבן, וכך גם הורגלנו לחשוב. אין אפור או ורוד או צהוב. כשאנחנו רוצים לדבר על עצמנו, אנחנו מיד צריכים למגדר את עצמנו. כשמישהו אומר 'אנחנו רעבים', אנשים לא מבינים שאין לו איך לתאר את זה באופן אחר כרגע ושהשפה לא עוזרת לו במיוחד"
אז איך א-בינאריים מסתדרים כרגע?
"יש אנשים שמשתמשים בלשון רבים לעצמם ויש כאלה שפשוט משתמשים בשפה מעורבת – בעצם משלבים את שני המגדרים בעברית במשפט אחד. יש משהו קצת Silly שאני לפעמים משתמש בו. במקום להגיד, אני הולך או הולכת, אני אומר, 'אני הולכי'. זה מאוד מעניין לראות את הפתרונות היצירתיים שנעשים כדי שנוכל להטמיע את הזהות שלנו בתוך השפה. צריך פה אליעזר בן יהודה קוויר 2.0".
"אולי בעוד 100 שנה העברית תשתנה"
ויקי טפליצקי בן-סעדון היא מרכזת תחום המינוח, במזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית. לדבריה, עברית מעצם היותה היא שפה שמית, שפה ממוגדרת. "יש לה שני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ושני המינים האלה חולשים על כל מערכת השפה", היא מסבירה. "בעברית יש גם דברים הגיוניים כמו למשל בעלי חיים וגם דברים פחות הגיוניים, כמו חלון ודלת. אם מישהו היה יושב לתכנן שפה, הוא כנראה היה אומר, 'מי צריך את זה', אבל ככה העברית התפתחה, כשכל עצם הוא זכר או נקבה, בין אם חי, צומח או דומם.
"זאת העברית, זה מה שקיבלנו וזה מה שיש. צודקים מי שלא רוצים להשתמש בצורות של מין דקדוקי על עצמם כי באמת העברית לא מספקת להם פתרון אחר, אבל האקדמיה ללשון היא לא הגוף שיכול לבוא ולהגיד: 'חבר'ה, אנחנו עכשיו מתכננים שפה'. הגושפנקא של האקדמיה היא חקר העברית לאורך דורותיה, מה אנחנו למדים על השפה מהמחקר ואיך אנחנו יכולים להמשיך לכוון את השפה או לעזור לאנשים עם השפה במסגרת הגבולות שלה. אנחנו לא ממציאים את העברית כי ככה נשמע לנו הגיוני יותר".
"בסופו של דבר", אומרת בן-סעדון, "מי שמשנה ומי שמעצב את השפה, הוא מי שמדבר אותה. אנחנו לא מתערבים בדיבור. יש קהילות בישראל כמו צה"ל, שיש להן שפה משלהן. בשפה הצבאית המדוברת לא שאלו את האקדמיה אם מותר או אסור להגיד דבר מה, אבל מדברים ככה וחלק מהדיבור הזה מחלחל החוצה ונטמע בדיבור הכללי. אז לשאלה של איך משנים שיח – אותה הקבוצה שזה נדרש לה, יכולה להתחיל לדבר בשיח פנימי משלה, ואז או שהוא יחלחל החוצה ויתקבל בציבור או שלא. ככה שפה מתעדכנת באופן טבעי. לא על ידי רודנות".
למה רודנות? אפשר להסתכל על זה בתור הַכְוָנָה לאוכלוסייה שמרגישה מודרת.
"כשאתה לוקח שפה ואתה בונה אותה מאפס, זאת רודנות. הַכְוָנָה זה כשפונים לאקדמיה ואומרים: 'אין לנו מילה מסוימת – תעזרו לנו'. ואז אנחנו עוזרים אבל בתוך כללי העברית".
"לשאלתך - איך משנים שיח – אותה הקבוצה שזה נדרש לה, יכולה להתחיל לדבר בשיח פנימי משלה, ואז או שהוא יחלחל החוצה ויתקבל בציבור, או שהוא לא יתקבל. ככה שפה מתעדכנת. באופן טבעי, לא על ידי רודנות"
אם הקהילה הא-בינארית תמציא שפה משלה שתתפוס בקרב שאר הציבור, אתם תכירו בה?
"נכיר בזה אולי עוד 100 שנים מעכשיו בערך. זה תלוי כמה השינוי יהיה רחב ויתפוס את כלל האוכלוסייה. האקדמיה ללשון מדברת על התקן של העברית על סמך תצורות ששרדו את מבחן הזמן. בתקופת בית שני היו כל מיני קבוצות ולכל קבוצה היו את הניואנסים שלה בשפה. מה ששרד – זה מה שאנחנו מדברים היום. היו המון תצורות שלא שרדו. צריך שלא רק אנשים מהקהילה יאמצו אותה, אלא גם מחוץ לקהילה".
אם יהיה ניסיון כזה מהשטח לשינוי השפה, והוא ייראה ממשי, האקדמיה תנסה "לפגע" בו באמצעים שעומדים לרשותה?
"כל הזמן יש טענות כלפי האקדמיה. או שאנחנו שמרנים מדי או שאנחנו מתירניים מדי. אם מישהו יבוא וימציא מערכת חדשה לגמרי, האקדמיה לא תבוא ישר ותגיד, 'קנינו'. מישהו אחד צריך להשפיע על מעגלים שישפיעו על עוד מעגלים ועוד מעגלים כדי שמבנה השפה ישתנה בכזאת צורה מהותית, ושכולם יקבלו את השינוי. זה קרה בעבר כשעברנו מלשון מקרא ללשון חז"ל, אך מאז זה לא קרה".
ויקי מסבירה שהמקרים היחידים לדעתה שבהם תתאפשר בעברית שפה שתענה על צרכיהם של הא-בינאריים הם: או שינוי עמוק בשפה ויצירת מערכת חדשה שתגיע מהשטח, או "אם יחליטו לוותר על אחד המינים הדקדוקיים". "נגיד שבאופן מודע חברי הקהילה הא־בינארית יגידו, 'תראו, אנחנו לא רוצים להמציא את הגלגל. אנחנו מחליטים שמעתה ואילך מדברים רק בלשון נקבה או רק בלשון זכר', ואז אנחנו נשארים בתוך גדרי המערכת, ובעוד 100 שנים מעכשיו כולם ידברו רק בלשון נקבה או רק בלשון זכר, וכך לא יהיה עוד מין וזה יהיה חסר משמעות כל העניין של שפה ממוגדרת".
בינתיים אנשים רבים חרטו על דגלם התנגדות מוחלטת לכל שינוי שהוא. אחד מהם הוא הזמר אריאל הורוביץ, שהקדיש לכך טור דעה ב"מעריב": "השפה העברית לא תשרוד כשפת יום־יום אם בשם התקינות הפוליטית נהפוך אותה לשפה מסורבלת", כתב. "אני לא יודע אם אי־שם יש בית קברות לשפות עתיקות שעברו מהעולם, אבל אני די בטוח שאם יש כזה, על שלט הכניסה שלו כתוב באותיות קידוש לבנה: 'ברוכים.ות הבאים.ות'".
לדעתי, הורוביץ יצטרך לשבת בצד, להתרווח, להביט בשינויים הבלתי נמנעים שהשפה העברית עוברת ותעבור, ופשוט להתמודד עם העובדה שהעולם משתנה ושזה לא תלוי בו.
