"מהרגע שנחשפתי לצד הנשי בזוועות, הבנתי שגם בסיטואציה הנוראית הזאת עדיף היה להיות גבר מאשר אישה", אומרת מריאן בו, מאיירת ואשת קריאייטיב, שציור שציירה בהשראת הטבח הנורא של 7 לאוקטובר הפך מהר מאוד לוויראלי. באותו ציור רואים נשים פצועות וחבולות, מחזיקות יחד ידיים ורוקדות במעגל. כל אחת מהן מייצגת סיפור נשי מתוך שלל הזוועות.
"אני שייכת לקהילת המידברן, והפסטיבל היה אמור להתקיים בעוטף עזה באותו סוף שבוע, ורק במזל הוא נדחה", היא מספרת. "במקומו התקיים מפגש של מובילי הקהילה, ויצא שהרבה חברים שלי היו בשטח. הם ישבו בחווה באזור, והגיעו אליהם ניצולים שברחו מהמסיבה ברעים וביקשו להתחבא אצלם. מאוחר יותר, יצאו משם כמה רכבים בשיירה, ומתנדבת הפקה במידברן, חגית רפאלי מישקין ז"ל, נרצחה. עברו כמעט שבועיים עד שהצליחו לקבל ודאות שמצאו את הגופה שלה. עד אז היא הייתה מוגדרת כנעדרת.
"כשהבנתי שהיא נרצחה, היה לי חשוב להכניס אותה לציור שלי. האישה שרוקדת עם חגורת הכיסים מייצגת אותה. בנוסף אליה ציירתי את החיילת החטופה עם הטרינינג המוכתם בדם, שכולנו ראינו בסרטונים שהופצו בטלגרם. אישה נוספת שציירתי היא אישה בהריון, שמייצגת את הנשים שהוציאו להם את התינוק מהבטן".
מה גרם לך להתחיל ליצור בהשראת האירועים של 7 באוקטובר?
"ריקוד הוא חלק ממש חשוב בחיים שלי. כל מי שהולך למסיבות טבע וחי את הרחבה יודע שריקוד הוא משהו שבטי שמחבר בין אנשים, ושהקהל הוא זה שמכתיב את החוויה. המחשבה על הזריחה האחרונה ב'נובה', והידיעה באיזה מצב אני הייתי בזריחות במסיבות טבע שהייתי בהן, גרם לי לדמיין את המעבר בין חוויית ההתעלות הרוחנית לבין מנוסה על החיים. המחשבה על זה הייתה בלתי נתפסת. הדימוי של הנשים הרוקדות עלה אצלי בשלב מאוד מוקדם באירוע. החזקתי אותו כמה שיכולתי, עד שהרגשתי שאני חייבת להוציא אותו בציור. ציירתי את ציור הנשים הרוקדות בתגובה לקול קורא של ארט דירקטור בחברת WIX. זה היה הפוש בשבילי לשחרר את הציור הזה".
בבוקר של שבת 7 באוקטובר מריאן רק חזרה ממסיבת טבע. כשהמשפחה והחברים לא תפסו אותה, הם חששו מהגרוע מכל והיו משוכנעים שהיא חלק מהנפגעים. "חזרתי ממסיבה בצפון והלכתי לישון בשש בבוקר. התעוררתי רק אחר הצהריים, כשחברה טובה, שיש לה מפתח לדירה שלי, נכנסה אליי הביתה והפצירה בי לקום. 'יש מלחמה בחוץ, תעני לאמא שלך. יש כבר חמ"ל שמחפש אותך', היא אמרה לי. זכרתי שקצת אחרי שאני וחבר שלי הלכנו לישון, הייתה אזעקה ושמענו בומים, אבל אנחנו גרים במרכז וסומכים על כיפת ברזל, אז לא טרחנו אפילו ללכת לחדר המדרגות.
"אמא שלי הצליחה ליצור קשר עם חברים שלי ואף אחד לא ידע איפה אני. רק ידעו שאני במסיבת טבע, וכולם השתגעו מדאגה. התנצלתי בפניה אבל עוד לא הפנמתי מה קורה. במקביל, בקבוצת חברים בוואטסאפ מישהו פרסם לינק לטלגרם. בדיוק התעוררתי ועוד לא שמעתי חדשות על מה שקרה שם, אז עשיתי את הטעות ולחצתי על הלינק בתמימות מוחלטת. ראיתי דברים מזעזעים ומאז המוח שלי שם, המראות האלה לא עוזבים אותי. בתור מי שריקוד במסיבות הוא חלק מחייה, אני לא יודעת אם אני אצליח להרגיש שוב בטוחה ברחבת ריקודים באוויר הפתוח בישראל. אני מקווה שכן, אבל נכון לעכשיו אני ממש לא יכולה אפילו לדמיין את זה".
מריאן בו: "ראיתי דברים מזעזעים ומאז המוח שלי שם, המראות האלה לא עוזבים אותי. בתור מי שריקוד במסיבות הוא חלק מחייה, אני לא יודעת אם אני אצליח להרגיש שוב בטוחה ברחבת ריקודים באוויר הפתוח בישראל. אני מקווה שכן, אבל נכון לעכשיו אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה"
מה היו התגובות לציור?
"תוך כמה ימים הציור כבר נהיה ויראלי, ונחשפו אליו מאות אלפי אנשים. פנו אליי משגרירות ברזיל ומגופים פמיניסטיים שונים מהארץ ומחו"ל, וביקשו להשתמש ביצירה שלי להסברה על מצב הנשים במלחמה הזאת. עורכת הדין איילת רזין, שהייתה יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה, ביקשה לקחת את הציור עם משלחת של ארגוני נשים כדי להציג אותו באו"ם. זה הדהים אותי. התגובות שהיו לזה לא דומות לשום דבר שחוויתי כיוצרת. גם צחקתי על זה קצת. תמיד חשבתי שבזמני מלחמה, אנחנו האמנים נהיה הראשונים ללכת כי יש לנו ידיים עדינות ואנחנו לא טובים לכלום, ופתאום היצירה הזאת הצליחה ליצור שיח עמוק, לתת מילים לחוויה של אנשים. זה ממש מרגש אותי".
7 צפייה בגלריה
מריאן בו. "היצירה הזאת הצליחה ליצור שיח עמוק, לתת מילים לחוויה של אנשים"
(צילום: אוהד שאול ומידג'רני)
מהי לדעתך החשיבות של יצירה בתקופת מלחמה?
"יש ציורים ששרדו מהשואה, של אמנים וילדים, שהם עדות לכל דבר. זה מדהים באיזו מהירות העולם רוצה לשכוח מזה, כבר עכשיו לא מאמינים לנו. יש לזה חשיבות עצומה בעיניי - ליכולת להראות מלחמה בעזרת תרבות ואמנות. ליצירה ויזואלית יש משמעות של תיעוד, של לספר את הנרטיב של התקופה".
"אם העולם היה עובד כמו שצריך, אנשי הרוח היו עכשיו בקדמת הבמה, מרפאים את כולנו"
כמו מריאן, אמניות ישראליות נוספות בחרו לתעד מאז תחילת המלחמה את הצד הנשי בזוועות הבלתי נתפסות. אחת מהן היא שרון לנדא, מטפלת באמנות שמתמחה בעבודה עם טקסטים, ואמא לשלושה ילדים. בימים רגילים שרון מטפלת במתמודדי נפש דרך עבודה של כתיבה וקריאה. החוויה הנשית מוצגת ביצירותיה דרך טקסטים שמזכירים שירה, ומתארים את היומיום שנשים מתמודדות איתו בעורף בזמן המלחמה.
מריאן בו: "תמיד חשבתי שבזמני מלחמה, אנחנו האמנים נהיה הראשונים ללכת כי יש לנו ידיים עדינות ואנחנו לא טובים לכלום, ופתאום היצירה הזאת הצליחה ליצור שיח עמוק, לתת מילים לחוויה של אנשים. זה ממש מרגש אותי"
ב-7 באוקטובר שרון מצאה את עצמה נטולת קול ומילים מול האירועים. דווקא היא, שמילים הן העבודה שלה, נותרה שתוקה. "חטפתי את השוק של החיים שלי", היא אומרת. "מצאתי את עצמי, כמו הרבה אנשים, במצב של הלם. ראיתי שגם בשיחות עם חברים ומטופלים כולם איבדו את היכולת לדבר. הכול הרגיש כמו אירוע שממשיך להלום ושאין לו תמלול. אני בטבע שלי וגם במקצוע, מחפשת את הטקסטים, וראיתי שאני לא מצליחה להישען על טקסטים של אחרים וגם לא לכתוב שום דבר מתוך עצמי. הרגשתי שאני לא מצליחה לבנות לעצמי תמונה הגיונית בראש של האירועים האלה, אבל הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה".
אז מה עשית?
"הלכתי לקופסת ההפתעות שלי, שזאת קופסה שאני משתמשת בה עם המטופלים שלי. כשאני נמצאת עם מטופלים והם לא מצליחים לדבר על משהו קשה שהם חוו, הם שולפים מילים רנדומליות מהקופסה ומשחקים איתן, מסדרים אותן בכל מיני צורות עד שנוצר משפט או סיפור ברור יותר. בתור מטפלת אני יודעת שטראומה היא אירוע שאין בו סדר. היא יותר כמו רסיסים של מחשבות, של תמונות ופלאשבקים, שעולים בראש ולא מתחברים לסיפור אחד הגיוני. הבנתי שיש לי תגובה טראומטית למה שקורה והתחלתי לשלוף מילים מהקופסה וליצור מהן משפטים.
"הפעולה הזאת, של לסדר מילים באיזשהו מבנה, מרגיעה ועושה גם סדר בראש. פתאום אני לא איזו עיסה של רגש. הכלי הזה כל כך עזר לי שהחלטתי לשתף את היצירות ברשת, למרות שבדרך כלל אני לא מפרסמת, מתוך מחשבה שאולי זה יעזור לעוד מישהו. זה היה נטו ממקום תרפויטי לעצמי, ולא במטרה לייצר משהו פואטי או אמנותי".
שרון לנדא: "בתור מטפלת אני יודעת שטראומה היא אירוע שאין בו סדר. היא יותר כמו רסיסים של מחשבות, תמונות ופלאשבקים שעולים בראש ולא מתחברים לסיפור אחד הגיוני. הבנתי שיש לי תגובה טראומטית והתחלתי לשלוף מילים מהקופסה וליצור מהן משפטים"
באחד השירים ששרון יצרה, היא מתארת פעולות יומיומיות שאישה עושה, אך מסיימת כל משפט במילה 'מלחמה'. "המלחמה מתרחשת כל הזמן וגם כשאני עושה דברים שלכאורה נראים יומיומיים, המלחמה עדיין איתי במחשבות שלי. אין רגע אחד שאני לא חושבת על זה, גם בעירות וגם בשינה. המחשבות על המלחמה הן האוויר שיש בין כל הדברים שאני עושה. פירטתי שם כל מיני דברים שאני ממשיכה לעשות במהלך המלחמה, למרות שאין בזה היגיון, כי פשוט אין ברירה. כולנו בעיסוק תמידי בזה, וזה שואב ומצמצם. אנחנו כבר לא זוכרים על מה לעזאזל דיברנו לפני חודש".
יש משהו בשירים האלה שהוא נורא נשי. את יוצרת מתוך נקודת המבט הזאת?
"מעצם זה שאני אישה ואמא הטקסטים יוצאים נשיים. אני חושבת שהאימהות שלי מחברת אותי למלחמה מזווית אחרת. התפקיד שלי הוא לשמור על החזית של הבית. אני בעורף, אני לא לוחמת, אבל יש לי חזית, אני שומרת על הקן. יש בזה אינסטינקט אימהי ונשי".
מה את חושבת על התפקיד של יצירה בתקופה הזאת?
"בתור מטפלת באמנות, יצירה היא הכלי שלי לחוות דרכו את העולם, בפרט במצב של טראומה כמו שכולנו נמצאים בו עכשיו. אני מאמינה שכשנגמרות המילים, יש לנו עוד דרכים לבטא ולרפא את עצמנו. אני באופן אוטומטי ניגשתי לערוץ היצירתי כי הוא תמיד פתוח אצלי".
"בחוות רונית, במרחב המרפא שיצרו לניצולי נובה, השכילו לתת שם מעטפת שהיא לא רק שיחות. יש שם עבודה עם הגוף, תרפיה במוזיקה, כתיבה ואמנות. אי אפשר בלי אמנות. זה מה שנותן מזור לנפש. אם העולם היה עובד כמו שצריך, אנשי הרוח היו עכשיו בקדמת הבמה, מרפאים את כולנו. הפונקציה הראשונית והבסיסית של אמנות היא טיפול. זה משהו שהוא בבסיסה של האנושות והאנושיות. אף אחד לא התחיל ליצור אמנות כדי להרשים מישהו או כדי להציג במוזיאון, התפקיד שלה תמיד היה ריפוי".
"אני לא יכולה לרדת לעזה להילחם, אז האיור הוא המקום שלי לעזור"
רעות בורץ (תותי) היא מאיירת וקריקטוריסטית חברתית. כמאיירת לעיתונות היא משתמשת באיור כדי לעורר מחשבות ורגשות אצל אנשים. "לאיור יש יכולת לגרום לאנשים לחשוב ולהרגיש ממקום קצת יותר עמוק. אני אישה דתייה שמשתייכת לימין-מרכז הפוליטי. כשהייתי סטודנטית לאמנות ב'בצלאל', הבנתי שאיור מאפשר לי לבטא את עצמי בצורה שאנשים יכולים להזדהות איתה, במקום אוטומטית לשייך אותי למחנה מסוים בגלל איך שאני נראית או חושבת".
רעות מתגוררת בישוב צופים שבשומרון, ובגלל שהיא שומרת שבת, עד צאת השבת היא ומשפחתה לא ידעו בדיוק מה קרה ב-7 באוקטובר. "שכן מכיתת הכוננות דפק לנו בדלת בשבע וחצי בבוקר ואמר שהתחילה מלחמה, אבל עד שפתחנו טלפונים בערב לא הבנו מה קרה. אני בעיקר חשבתי על המשפחה שלי שגרה בעוטף. יש לי דודים בקיבוץ עלומים ולא ידענו מה קורה איתם עד יום ראשון בבוקר. כל השבת ניסינו להסתיר מהילדים את המצב, והלב שלי כבר היה על 300. כשפתחנו טלפונים בצאת השבת, נכנסתי להלם. לא הבנתי איך אנחנו ב-2023 ודבר כזה יכול לקרות. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לצייר, אבל לא הצלחתי. היד שלי פשוט לא זזה".
מתי ואיך הצלחת לצאת ממצב השיתוק הזה?
"לקח לי הרבה מאוד זמן להבין איך אני מתמודדת עם זה בדרך שלי, בציור ובאיור. הייתי בסערת רגשות ולא ידעתי מה אני רוצה להגיד, ובמקביל המספרים של המתים כל הזמן עלו. האיור הראשון שעשיתי אחרי מצב ההלם היה עבור טור לעיתון 'מקור ראשון'. לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד עם המצב בצורה ויזואלית. במקביל גם התחיל בעולם גל אנטישמיות שטען שכל הזוועות שעברנו הן פברוק ושישראל משתמשת ב-AI. שם כבר עלה לי. הרגשתי שזה לא הגיוני שאנחנו עוברים אירועים כאלה והעולם לא מקשיב לנו. הרגשתי צורך לתווך את מה שקרה, כי אומנם בלתי אפשרי לצפות בסרטונים, אבל העולם צריך לדעת".
מה המקום של היצירה אצלך כאישה וכאימא?
"יש משהו יותר רך במסרים של נשים. משהו באימהות ובנשיות קצת מרכך את המסר שאנחנו כנשים מעבירות באיור. האימהות הופכת אותי גם לבן אדם שיותר חושב על איך המסר יתקבל מאשר על מה אני רוצה להעביר. הייתי בחוסר אונים עצום והילדים לא היו במסגרות, והייתי צריכה להיות חזקה בשבילם, בזמן שהלב שלי מרוסק לחתיכות. עם פרוץ הלחימה גם התבשרתי על חברה נעדרת מהמסיבה ברעים, והתעסקתי בזה כל הזמן.
"רציתי לשדר לילדים שלי איזושהי שגרה אבל הם ראו שמשהו עובר עליי. ילדים הם סופר נבונים, והם מרגישים את ההורים שלהם, אז החלטתי לפתוח את זה מולם. אמרתי להם, 'אמא לא בטוב. העם שלנו והמדינה שלנו עוברים תקופה קשה'. הסברתי להם בעדינות מה קרה, והרגשתי שזה משחרר גם אותי וגם אותם. שאני מצליחה לדברר להם את זה. ואז יצא לי איור. איירתי אמא שהילד שלה שואל אותה אם היא בסדר, בזמן שמבפנים היא מפורקת לחלוטין. קיבלתי תגובות מהרבה מאוד אימהות שהזדהו עם האיור, וזה נתן להן גם לגיטימציה לשוחח על הרגשות שלהן. אימהות כתבו לי שזה עוזר להן לדעת שזה בסדר שהן מרגישות מפורקות, שזה בסדר שהן לא תמיד מצליחות להתמודד, ושזה בסדר שהן בוכות לפעמים מול הילדים. אני לא צריכה להיות הבן אדם החזק תמיד".
רעות בורץ: "איירתי אמא שהילד שלה שואל אותה אם היא בסדר, בזמן שמבפנים היא מפורקת לחלוטין. קיבלתי תגובות מהרבה מאוד אימהות. הן כתבו לי שזה עוזר להן לדעת שזה בסדר להרגיש מפורקות, שזה בסדר שהן לא תמיד מצליחות להתמודד, ושזה בסדר שהן בוכות לפעמים מול הילדים"
איך את מרגישה שהיצירה עוזרת לך באופן אישי?
"ברור לי שאני לא באמת יכולה לרדת לעזה להילחם, אז האיור הוא המקום שלי לעזור במה שאני יכולה. בין אם זה לאייר חטופים ולהעלות את האירועים של 7 באוקטובר לתודעה הבינלאומית, ובין אם זה לאייר את המצב בהתאם לזווית הראיה שלי כישראלית שגרה בשומרון. ברמה העמוקה יותר, איור הוא קצת כמו טיפול. ברגע שאני מצליחה לבטא את הרגשות שלי ולהוציא אותם החוצה, כאב, תסכול, פחד על עצמי ועל הילדים שלי, או פחד מהאנטישמיות בעולם, אני קצת מטפלת בעצמי. אני מרגיעה את החרדה ועושה משהו שגורם לי להרגיש קצת פחות לבד, ואני מקווה שזה גורם גם לאנשים אחרים להרגיש קצת פחות לבד. אז זה קצת מטפל בי וקצת מטפל גם באנשים אחרים".
אילו תגובות קיבלת על האיורים?
"את האיור הראשון העליתי לאינסטגרם כשעוד היו 800 נרצחים, וכתבתי, 'סיבת המוות: יהודים וישראלים'. התגובות שקיבלתי מהעולם היו קשות. כתבו לי שאנחנו משקרים, שמגיע לנו, אחת התגובות הראשונות שקיבלתי הייתה 'אינשאללה שהמספרים רק יעלו'. זה זעזע אותי לחלוטין. הייתי אחר כך יומיים בהלם, אבל אז גם הבנתי את הכוח שיש לאיור.
"אנשים גם מהעולם וגם בארץ, מרגישים שהאיור מצליח לתאר את החוויה הקשה שעברנו. יש לי חברות ומשפחה בחו"ל. כולם אומרים כמה זה מחזק ומנחם אותם בתקופה הזאת. האיורים עוזרים להם להרגיש קצת פחות לבד, ושהם חלק מקהילה גדולה של יהודים.
"לפני כמה ימים פרסמתי דימוי של הדמות שלי מתקנת שלטים בהפגנה פרו-פלסטינית, וקיבלתי כמויות מטורפות של תגובות מפרו-פלסטינים. באתי להתווכח עם המגיבים ואז אני קולטת שאנשים אחרים כבר מתווכחים בשבילי. ולא רק ישראלים או יהודים, גם איראנים, ערבים-ישראלים, אנשים ממדינות אחרות בעולם שממש נכנסו פנימה לתוך הוויכוח. זה אחד הדברים הכי מחזקים שיש".
