"בעת חירום נשים בעורף נפגעות יותר מגברים, ובאוכלוסיות פגיעות התופעה הזאת מוגברת עוד יותר. מי שבשגרה חסרים לו משאבים כלכליים, חברתיים או סימבולים, ייפגע ראשון. נשים נפגעות אלימות הן אוכלוסייה פגיעה כל השנה, ובחירום הנשים האלה בעצם משלמות את המחיר פעמיים", אומרת תמר שוורץ, עו"סית ומנכ"לית עמותת "רוח נשית", עמותה העוסקת בשיקום כלכלי וחברתי לנשים נפגעות אלימות.
תמר, כמו אלפי אנשי טיפול ברחבי הארץ, עסוקה בימים אלה במחשבה על הנשים המוחלשות בחברה, שגם לפני המלחמה נזקקו לסיוע. "נשים נפגעות אלימות נפגעות ביתר שאת בזמן המלחמה, אבל בצורה שונה. לאישה שחיה עם גבר אלים בבית אין עכשיו לאן לברוח, אין מי שפנוי לשמוע אותה ולכן יש גם פחות פניות למוקדים ולרווחה. הנשים האלה מתות מפחד, ורגע אחרי שתהיה הפסקת אש, אנחנו נראה קפיצה בדיווחים, ממש כמו שהיה בקורונה. זאת תופעה ידועה מעתות חירום בכל העולם - בימים הראשונים יש שקט בקווי החירום, ואז מתחיל שטף של פניות ודיווחים. התופעה הזאת נקראת 'הגל שני'. הגל הראשון קורה בתוך הבתים אבל אף אחד לא יודע עליו".
2 צפייה בגלריה
אילוסטרציה של אימא ובת. "הנשים האלה מתות מפחד, ורגע אחרי שתהיה הפסקת אש, אנחנו נראה קפיצה בדיווחים"
(צילום: Shutterstock)
"בקרוב גברים יחזרו משדה הקרב עם פוסט-טראומה, כשהם מלאי אגרסיות ואלימות כתוצאה ממה שהם ספגו שם. לצערנו, יש גברים שמוציאים את הכאב הזה על מי שהכי קרוב להם, על האישה והילדים. יש גם גברים שלא גויסו למילואים ומוציאים את הסטרס על המשפחות שלהם. האדרנלין בשמיים, השרירים בגוף דרוכים, אנשים לא מצליחים לישון, והנשים והילדים הם אלה שמשלמים את המחיר".
"בימים הראשונים יש שקט בקווי החירום, ואז מתחיל שטף של פניות ודיווחים. התופעה הזאת נקראת 'הגל שני'. הגל הראשון קורה בתוך הבתים אבל אף אחד לא יודע עליו"
עוד בעיה שאינה מדוברת מספיק היא האלימות הכלכלית. "נשים שנפרדו מבן זוגן בשל אלימות או ניכור, נמצאות בסכנה כלכלית", מספרת תמר. "במקומות רבים ברחבי הארץ עוד לא התחדשו הלימודים או שהילדים לומדים באופן מקוון, ומי שנשאר בבית עם הילדים זו האישה, הכול נופל עליה. היא לא יכולה להגיע לעבודה ולעיתים קרובות מקום העבודה מוציא אותה לחל"ת או מפטר אותה. לעיתים, גם אם נשמר לה מקום העבודה, היא לא מקבלת שכר על הימים שבהם היא נאלצת להיעדר בגלל הילדים שלא במסגרות. אותן נשים נפגעות כלכלית בצורה חמורה, ואם הן לא גרות בעוטף עזה, הן לא יקבלו פיצוי על זה".
מה לגבי נשים נפגעות אלימות מינית ואונס, שהדיווחים בתקשורת מטרגרים אותן?
"אין אישה עם פוסט-טראומה שבימים אלה לא מתעוררת לה הטראומה, והיא במצב נפשי קשה. הדיווחים בתקשורת מגרדים את הפצע הזה שוב ושוב וזה איום ונורא. אנחנו שומעות את זה כל הזמן מהמטופלות שלנו".
מה אתן מייעצות לנשים האלה כדי לשמור על עצמן כמה שניתן?
"ההמלצה שלי היא קודם כל להפסיק לצפות בטלוויזיה. בערב אפשר להדליק לרבע שעה כדי להתעדכן, אבל חשיפת יתר זה רעל. לא בגלל שכלי התקשורת לא עושים את עבודתם, בגלל שהם עושים את עבודתם יותר מדי טוב. חשיפה ממושכת לטראומה יוצרת טראומטיזציה משנית. אצל אדם שיש לו פוסט-טראומה זה מסוכן כפליים, אבל גם אצל מי שאין לו שום טראומה, הצפייה הממושכת בחדשות עלולה לייצר אחת. חשוב לעשות כל הזמן פעילויות שעושות לנו טוב, להקפיד לאכול ולשתות, גם אם אין תיאבון, לעשות ספורט.
"מומלץ לעשות כל דבר שעושה לנו טוב על מנת לשחרר את המתח שנלכד בגוף - לנקות, לרקום, לסרוג, להתנדב. להיות משותק בבית ולצפות בטלוויזיה, זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. אני ממליצה כל יום לעשות רשימה של הדברים הטובים שיש לי בחיים, כדי לשמור על איזון. על מה אני מודה בחיים? המשפחה שלי, הבית שלי, החברים שלי, הפילטיס שאני עושה. להזכיר לעצמנו את הטוב שבחיים שלנו, מול הרע שמאיים להציף את הכול".
איך אנחנו מכינים את עצמנו כבר עכשיו לטראומה של הגל השני שתגיע?
"אני מצפה מהציבור הישראלי, גם בתקופה הזאת, להסתכל ימינה ושמאלה בעבודה, בתוך המשפחה ובין החברים, ולשים לב לנשים שסביבו. תפקחו עיניים. האם מישהי מראה סימנים של חשש? של חרדה? אולי אתם מזהים בן זוג שמתקשר 30 פעם והאישה לא מבינה שזה קשר אובססיבי? אנחנו לא מדברים על אישה שיש לה פנס בעין שאפשר לראות, מדובר על הסימנים של האלימות השקטה והמתעתעת, סימנים לאובססיה ולשליטה. כל אישה חמישית בישראל היא נפגעת אלימות. זה לא רק בחברה הערבית ולא רק בעיירות הפיתוח. אלימות ביתית פוגעת בכולן, בכל המעמדות הסוציו-אקונומיים. במקרה שאתם מזהים מצוקה, ניתן להפנות את הנשים למוקד 118 של הרווחה. זה מה שהציבור יכול לעשות, להפנות למוקדי החירום ולתמוך בגופים שמסייעים לנשים, לעזור לנו לעזור להן".
"אם הם לא ילכו לטיפול, אנחנו נהיה אלו שנספוג את האלימות"
"היום אנחנו מבינים שכל מי שחווה את מלחמת יום כיפור, וגם את המלחמות שהיו מאז והשירות בשטחים, הוא בסוג של פוסט-טראומה. הרבה אנשים שלא קיבלו טיפול מסתובבים בינינו. אני לא אומרת שכולם נהיים אלימים חלילה, אבל הפוסט-טראומה הלא מטופלת הזאת מתבטאת אחר כך בעלייה בהתמכרויות, כי צריך להשכיח ולהשקיט את הכאב, בעלייה בתאונות דרכים, כי יש נהיגה מאוד אגרסיבית שנובעת מעצבנות, ובאלימות ביתית ומינית.
"הגברים שחוזרים מהמלחמות האלה מנותקים, לא מתוך רוע אלא מהישרדות רגשית. הם חייבים להיות מנותקים כדי להתמודד עם מה שהם חוו וראו ולנתק זה פחות כואב. זאת תופעה שנקראת 'הימנעות', וזו תגובה לפוסט-טראומה. כל מי שעבר את זה צריך ללכת לטיפול, טיפול באמת יכול לעזור, אחרת אנחנו נהיה אלה שסופגות את המלחמה, אנחנו הנשים נשלם את המחיר. כמדינה וכעם אנחנו נלקק את הפצעים של המלחמה הזאת עוד שנים ארוכות, זאת פוסט-טראומה לאומית".
"כל מי שעבר את זה צריך ללכת לטיפול, טיפול באמת יכול לעזור, אחרת אנחנו נהיה אלה שסופגות את המלחמה, אנחנו הנשים נשלם את המחיר"
חסרים המון מטפלים, ויש תחושה שאין מי שיטפל בפוסט-טראומה הלאומית הזאת.
"אני מאוד גאה במה שאני עושה, אני עובדת סוציאלית 35 שנה וזאת השליחות של החיים שלי. אבל זה מקצוע מאוד קשה. השכר עלוב, יש המון השתלחויות באנשי ובנשות טיפול, אין יוקרה ואין תגמול הולם. בשבוע השני של המלחמה יצאה קריאה של משרד הרווחה לעובדות ולעובדים הסוציאלים שיבואו להתנדב עם משפחות המפונים במלונות. להתנדב? למה לא לשלם להם? לא מספיק אנחנו מקבלות משכורות רעב?
"בוודאי שצריך אנשי טיפול עם המפונים במלונות. זו זוועת עולם, צריך להיות איתם בקשר כל הזמן. יש לי חברים מבארי שנמצאים בים המלח וכל יום אני כותבת להם: 'בבקשה תקבלו טיפול, שהטראומה לא תתקבע אצלכם', אבל מי עושה את זה? מתנדבים, וזה לא מקרי כי טיפול נתפס כמקצוע נשי. מה שנקרא, 'תופעת הצווארון הוורוד'. מקצועות נשיים, כמו מטפלות, מורות ואחיות, הם המקצועות שהשחיקה בהם היא הכי גבוהה, מקצועות שהם בחיכוך ישיר עם האוכלוסייה, והתגמול בהם הוא גם הכי נמוך.
"הרבה פונים אלינו ואומרים שהם רוצים להתנדב בעמותה, אבל אי אפשר להתנדב בטיפול, זה לא לארוז חבילות מזון. עבודה עם נשים עם פוסט-טראומה דורשת הכשרה והדרכה, אחרת עלולים לעשות נזק. 'ברוח נשית' אנחנו עובדות מסביב לשעון, אנחנו צריכות עוד כוח אדם מיומן של מטפלות ומטפלים, וללא תמיכה כלכלית לא נוכל לתפקד. אנחנו בולם הזעזועים של העורף, האפוד הקרמי של החברה האזרחית. עוד מימי הקורונה אנחנו יודעות מה זה זמני חירום, לא חיכינו שאף אחד יגיד לנו מה לעשות. יזמנו שיחות טלפון לכל אחת מהמטופלות שלנו, אנחנו עובדות עשרים וארבע-שבע בטירוף, אנחנו מתקשרות אליהן, בודקות מה קורה, יש לנו גם משתתפות בדרום שנפגעו באופן ישיר, שגם להן אנחנו מסייעות.
"יש פה עורף מדמם, ולא כמטפורה, שצריך להתייחס אליו, אחרת כמות הנפגעות והנפגעים תעלה משמעותית. ברגעים אלה יש בתים שקורות בהן טרגדיות"
"העובדות הסוציאליות שלנו ועשרות המתנדבות בדרום נמצאות בקשר רציף עם מטופלות השלוחה שלנו בדרום, רובן אימהות חד-הוריות, שכרגע חוות מצוקה רגשית וחומרית גדולה. הן שרויות בהלם ומשחזרות את הטראומה לנוכח ההצפה האין-סופית של התמונות, המראות והסרטונים הקשים. הן חוות קושי ומחסור בצרכים חומריים ורגשיים כאחד, המתעצמים לנוכח הלחימה המתרחשת קילומטרים ספורים מהבית שלהן, וגם על רקע השבתת המשק. חלקן עצמאיות, חלקן שכירות במקומות עבודה שסגרו את שעריהן לתקופה הקרובה. עבור רבות מהן עולה החשש שהן יחזרו למערכות היחסים האלימות מהן נמלטו, ויילכדו שוב במעגל האלימות האין סופי.
"מבחינה מערכתית חשוב לנו להמשיך ולהציף לציבור ולגורמים במדינה שזכויות נשים נדחקות אחורה. יחד עם ארגוני נשים נוספים אנחנו פונות בדרישה להקים ועדה ממשלתית לטיפול בנפגעי העורף, אשר תכלול ייצוג נשי הולם, על מנת לתת ביטוי וקול לאינטרסים של נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות. בנוסף, אנחנו דורשות ייצוג מגדרי שוויוני בוועדה להחזרת החטופים, גם במטרה להבטיח ייצוג של הקול והאינטרס הנשי. יש פה עורף מדמם, ולא כמטפורה, שצריך להתייחס אליו, אחרת כמות הנפגעות והנפגעים תעלה משמעותית. ברגעים אלה יש בתים שקורות בהן טרגדיות, ואנחנו עוד מעט נדע על זה".
