ביום בו ביטל בית המשפט העליון של ארה"ב את הפסיקה ההיסטורית, "רו נגד ווייד", ואפשר לכל מדינה שחפצה בכך לחוקק חוקים האוסרים על הפלות, שודרה בישראל הפרסומת ההיסטורית של המותג מודיבודי, בה ניתן לראות נשים בזמן הווסת מדממות דם ריאליסטי שאינו נוזל כחול.
העצב עמוק על המתחולל באמריקה לווה בהתרגשות גדולה מהפרסומת החתרנית, התרגשות שנפגעה כשהחלו להיערם עשרות הטוקבקים הזועמים, שטענו כי מדובר בתוכן פוגעני שיש להסיר מהאוויר. כך, בזמן שבארצות הברית שוללים את זכות האישה על גופה, בישראל קוראים לשמר את הבושה וההסתרה, להצניע את הווסת הנשית, ואפילו לא הזכרתי את הקמפיין הממומן שמעודד נידה.
"תאונות וסת הן לא הדבר הכי נורא בעולם"
בין מלחמות השליטה הללו, יש נשים שמראש בחרו לא לשחק את המשחק. הן חלק מתנועה הולכת וגדלה שנקראת Free Bleeding (בעברית – "דימום חופשי"). הדוגלות בדימום החופשי מבקשות להעלות את המודעות למחירם היקר של מוצרי ההיגיינה הנשית, לזיהום הסביבתי שהמוצרים הללו מייצרים ולנזק הפיזי שאמצעי ספיגה עמוסי כימיקליים כמו תחבושות וטמפונים, עלולים להסב לגוף האישה. במקום אמצעי הספיגה הללו, הדוגלות בערכי התנועה מתרגלות דימום חופשי, כלומר התרוקנות מכוונת של דם הווסת, בלי לנסות לחסום או לעצור את זרימת הדם.
אחת הראשונות שעשו זאת היא קירן גנדי, מתופפת בריטית שהחליטה ב-2015 לרוץ במרתון לונדון בזמן שהיא בווסת, ולעשות זאת ללא אמצעי ספיגה. הריצה שלה סוקרה ב"ניו יורק טיימס", ותמונות של החותלות המוכתמות בדם הפכו לוויראליות. "נתתי לדם לטפטף על הרגליים שלי בשביל כל האחיות שלי שאין להן גישה לטמפונים, אחיות שלמרות שהן חוות התכווצויות וכאבים, הן מסתירות את מצבן הפיזי ומעמידות פנים שהוא לא קיים", אמרה לכתב העיתון וסיכמה, "רצתי כדי להראות שזה קיים".
הנועזות של גנדי סחפה אחריה ספורטאיות נוספות, לצד משפיעניות רשת, שחקניות, אומניות ופשוט נשים שמילאו את הרשתות החברתיות בפוסטים ובתמונות שעסקו בחוויית הווסת שלהן. חלקן הכריזו שהן לא משתמשות יותר באמצעי ספיגה מזהמים, ושהן מאפשרות לדם שלהן לזרום.
"נתתי לדם לטפטף על הרגליים שלי בשביל כל האחיות שאין להן גישה לטמפונים, אחיות שלמרות שהן חוות התכווצויות וכאבים, הן מסתירות את מצבן הפיזי ומעמידות פנים שהוא לא קיים"
גם בארץ יש נשים שבחרו להפסיק עם אמצעי הספיגה ולהכיר את הגוף שלהן מספיק טוב כדי לדעת איך להסתדר עם זרימת הדם. אחת מהן היא אביגיל רות לב, גינקוסופית, מנחה ומלווה נשים וזוגות למיניות מודעת.
"הכול התחיל ב-2016 כשביקרתי במקום שנקרא 'אורבי', מקום עם מודעות אקולוגית מאוד גבוהה בדרום-מזרח הודו", היא נזכרת. "היו איתי טמפונים אבל לא היה פח בהישג יד. הכול היה מאוד אקולוגי ולא היה שום דבר שהתאים. ישבתי עם כמה אירופאיות והן אמרו לי, 'אביגיל, את שכל כך מחוברת לנשיות ונמצאת במודעות לגוף שלך, ואת עדיין משתמשת בטמפונים?!'. פתאום הבנתי כמה חסרת מודעות הייתי. קניתי מון-קאפ, אבל הגוף שלי פחות אהב את זה, זה לא הרגיש נכון. ואז הבנתי שאם אני באמת רוצה להתחבר לגוף, אני צריכה ללמוד להרגיש את הזרימה של הדם".
"התחלתי לתרגל דימום חופשי, שמבחינתי הוא ממש טכני. זה להכיר את הגוף שלי ברמה של מתי הדם יוצא, ואז אני יודעת מתי ללכת לשירותים או לטבע, ולהוציא אותו בצורה מודעת. נכון שלפני שאת צריכה לקנח את האף, את מודעת לעובדה שיש לך נזלת? אז אותו דבר", היא אומרת. "ברגע שאת לא משתמשת בטמפונים או בגביעונית, את לומדת לזהות מתי הדם יורד".
"תמיד יכולות לקרות תאונות כשזה מגיע לווסת, אבל בא לי שיבינו שזה לא הדבר הכי נורא בעולם. אין שום דבר נורא בזה שאישה קמה ויש לה כתם אדום במכנסיים. כאילו, זה הכי רגיל"
איך זה מרגיש?
"את מרגישה את הטיפה הראשונה שיוצאת, או שאת מרגישה תחושת מלאות כזאת. כשזה קורה, אני כבר יודעת ללכת לשירותים. בהתחלה זה יכול להיות קצת לא נעים, הפחד הזה מלהרטיב את עצמך, אבל מתרגלות. חשוב לי רק להגיד שכשאת רואה את הדם יורד, עדיף לא ללחוץ אותו החוצה, כי זה עלול לפגוע ברצפת האגן. צריך ללמוד להגיע להרפיה של רצפת האגן, ורק אז לשחרר את הדם. אני מתרגלת את זה כבר המון זמן וזה מטורף. אם אני נמצאת בחוץ, במקום בו אין שירותים, הגוף שלי מחכה".
אני מניחה שעד שהוא למד לחכות קרו לך תאונות.
"תמיד יכולות לקרות תאונות כשזה מגיע לווסת, אבל בא לי שיבינו שלפעמים זה קורה, ושזה לא הדבר הכי נורא בעולם. אין שום דבר נורא בזה שאישה קמה ויש לה כתם אדום במכנסיים. כאילו, זה הכי רגיל".
"זה הפחית לי את כאבי הווסת"
שירה אור-מגלהיה עוסקת ברפואת נשים הוליסטית, מלווה ומטפלת בנשים סביב מיניות, מחזוריות, הפלה והיריון, ומנחת תנועה ואימפרוביזציה. הסיפור שלה עם תנועת ה-Free Bleeding התחיל לפני שש שנים, קצת אחרי שעברה הפלה כפויה. "העובר הפסיק להתפתח והרופאים אמרו לי, 'את יכולה ללכת לגרידה או לקחת כדורים'. שאלתי למה לא לתת לעובר ליפול בצורה טבעית, והרופא ענה לי שזה מסוכן. אמרתי לו תודה רבה, הלכתי הביתה ועברתי הפלה טבעית בבית. הגוף שלי פשוט הוציא את העובר החוצה. זה היה רגע מכונן שבו הבנתי שהגוף יודע; שהוא הרבה יותר חכם משנדמה לנו, ושאני יכולה לסמוך עליו".
שירה מספרת שכחלק מעבודתה כגינקוסופית, היא פגשה לאורך השנים נשים רבות שסבלו מפטריות, דלקות וכאבים בפות, ושהסיבה לכך לדבריה היא החשיפה הממושכת שלנו לכימיקליים מזהמים. "ברגע שהבנתי שאנחנו חשופות להמון כימיקליים ולפלסטיק באזור הכי אינטימי ועדין בגוף שלנו, טמפונים ותחבושות לא באו בחשבון יותר. עברתי לגביעונית, אבל גם זה לא היה פתרון טוב עבורי. הרגשתי שזה חוסם את התנועתיות הטבעית של צוואר הרחם. לבסוף עברתי לתחתוני וסת ולדימום חופשי, וקלטתי איך דברים התחילו להשתחרר. זה גם ממש הפחית לי את כאבי הווסת".
"עברתי הפלה טבעית בבית. הגוף שלי פשוט הוציא את העובר החוצה. זה היה רגע מכונן שבו הבנתי שהגוף יודע; שהוא הרבה יותר חכם משנדמה לנו ושאני יכולה לסמוך עליו"
את מתרגלת שחרור מודע של הדם?
"כן. ההפלה שעברתי עזרה לי להרגיש מה זה צירים, ואז הבנתי שגם בזמן הווסת, רגע לפני שמגיע זרם של דם, יש תחושה שמזכירה ציר קטן, התכווצות, והתנועה הזאת עזרה לי לגלות שאני יכולה ברגע הזה של הכיווץ או הציר, כשצוואר הרחם נפתח, ללכת לשחרר את הדם שלי. זה גם עזר לי להבין שאני יכולה לעשות תנועה על מנת לעזור לדם לצאת החוצה. כשנשים חוות צירים, אומרים להן לנוע עם האגן במעגליות. גם בזמן הווסת התנועה ממש תומכת בנו כדי לשחרר את הדם, אבל זה כבר באמת דורש תרגול".
"כשאני מבינה מה יוצא לי מהגוף, כשאני מבינה אם הדם סמיך או קרישי, אם הוא כהה יותר או אם הזרימה חזקה יותר או חלשה יותר, אני יכולה לגלות על הגוף שלי דברים בריאותיים עמוקים", אומרת שירה. "אני יכולה לדעת אם אני צריכה לשתות יותר, לשנות תזונה, או אם יש איזושהי בעיה. וזה לא רק עם דם הווסת, גם ההפרשות שלי לאורך החודש עוזרות לי להבין הרבה דברים על עצמי. ברגע שהסכמתי להסתכל על זה, גיליתי כמה ידע יש בהן.
"אני יודעת למשל שבימים בהם ההפרשות שלי צמיגיות ונמתחות, אני בימים פוריים ואני סופר חברותית ותקשורתית. זה נותן אינדיקציה למצבים נפשיים שונים. בסופו של דבר, אנחנו חיות במשחק יפהפה של הורמונים, שעוזרים לנו לנוע במהלך החודש בין גלים של 'פתוח' ו'סגור'. כשאני רוכבת על הגלים האלה ולא מנסה לשלוט בהם, אני בזרימה ולא נגעלת מעצמי.
"אז אני לא שופטת נשים שאומרות שזה מגעיל אותן, כי זה מה שלמדנו ולימדו אותנו כל החיים, בין היתר דרך הפרסומות שבחרו להציג דם בצבע כחול, אבל הייתי שואלת את אותה אישה איזה מסר היא הייתה רוצה להעביר לבת שלה שמקבלת מחזור. האם המסר שזה מלוכלך ומגעיל תמך בה לאורך השנים? אם התשובה היא כן, אז בסדר, אבל אני לא חושבת שהמסר הזה תמך בנו כנשים".
"כשנשים חוות צירים, אומרים להן לנוע עם האגן במעגליות. גם בזמן הווסת התנועה ממש תומכת בנו כדי לשחרר את הדם, אבל זה כבר באמת דורש תרגול"
להיות מודעת לזרימה, להקשיב לגוף ולהתרוקן
"לאורך כל החיים הרגשתי שאנשים אחרים אומרים לי מה קורה לי, מה נכון לי ומה לא נכון לי. אם זה דרך גלולות למניעת היריון שהמליצו לי לקחת, אבל אני הרגשתי שהן הופכות לי את החיים לחלוטין, ועד ללידה מוקדמת שחוויתי, קצת אחרי שטענתי שיש לי צירים מוקדמים בזמן שאמרו לי, 'לא. אין לך'. כפי שהרגשתי, באמת ילדתי מוקדם, והגוף אכן ידע. כך הגעתי למה שאני עושה היום", משתפת גאות גונן, מרצה על גוף, מגדר ומיניות ומנחת סדנאות. בימים אלו שוקדת גאות על כתיבת עבודת התזה שלה, המתעסקת באופנים בהם נשים מעצבות את תפיסת העצמי שלהן דרך חוויות הגוף.
"אחרי שהפסקתי עם הגלולות התחלתי לחוות כאבי וסת נוראיים שכמעט השביתו אותי, והתחלתי לבדוק על עצמי כל מיני דברים. שמתי לב למשל שכשאני לא משתמשת בטמפונים, פחות כואב לי, אז הפסקתי עם הטמפונים. ואז חשבתי על התחבושות ההיגייניות ועל כמויות הפלסטיק שיש בהן. קראתי על זה קצת וגיליתי שיש אלטרנטיבה - תחבושות אורגניות, והוקל לי ממש. זה שינה לי בטירוף את חווית הווסת. אחר כך גיליתי את טינקס, החברה הראשונה שהשיקה תחתוני וסת, ומיד הזמנתי".
"לתת לדם לזרום באופן חופשי מאפשר לי להכיר את הגוף שלי בצורה יותר טובה, בגלל שזה מעודד אותך להיות מודעת לזרימת הדם, להקשיב לו ולהתרוקן. למדתי שהרחם היא שריר, ולמדתי שצוואר הרחם נפתח בפעימות, ובעצם בכל פעם כשהרחם מתמלאת בדם, האישה מרגישה כאב, התכווצות. תחשבי על שלפוחית השתן - כשהיא מתמלאת בשתן ולא מתרוקנת, היא מתחילה לכאוב. כך גם הרחם. אז בכל פעם כשאני מרגישה את הכיווצים האלה ברחם, אני יודעת ללכת לשירותים".
"פעם המחזור שלי היה ממש ארוך ונמשך בין שבעה לשמונה ימים", מוסיפה גאות. "מאז שאני מתרגלת את ההתרוקנות המודעת, המחזור שלי התקצר לארבעה ימים, ונהיה הרבה יותר חלש".
"אני יודעת שזה לא מתאים לכל אחת", מסכמת שירה. "אנחנו חיות בחברה סופר מלחיצה לנשים ולאימהות, ואנחנו מנסות לפתח קריירה לפי סטנדרט עבודה גברי, כך שלא כל אישה יכולה להישאר בבית ולתרגל דימום חופשי, אבל אני החלטתי שזמן הווסת עבורי הוא זמן של מנוחה, ומי שעובד איתי יודע שכשאני בווסת, הפגישות נדחות או עוברות לזום, ואני נותרת קרובה לבית או למקום שנוח לי בו".
