את הדרך לבית החולים בשבת הם עושים על הקטנוע שלו. מונית זה של חילונים. הוא לא אומר את זה, אבל יש רעיונות שהיא סופגת ממנו גם בלי שהוא מצליח לנסח אותם במילים. כלב זה של חילונים. לאכול ארטיק ברחוב זה של חילונים. לנסוע במונית זה של חילונים. אחרי שנה וחצי ביחד היא מבינה את מה שלא הבינה כשהכירו – לא תמיד חרדים לשעבר מבינים מה שאת כחילונית לוקחת כמובן מאליו.
הייתה הפעם ההיא שג'ייק שאל אותה אם תינוקות יכולות להיכנס להיריון, ואת הריב שאירע כשהוא לא הבין למה אסור לבעוט בחתולה, ואת הפעם ההיא שהם התווכחו עד שהיא בכתה, כי התעקשה שלילדה שלהם תהיה משאית, והוא מעדיף לגדל ילדים נורמלים, ולא היה אכפת לו במה הם משחקים כל עוד הם לא יוצאי דופן.
כשהם רבים היא קוראת לו יעקב, והוא מתעצבן, כי הרבה שנים לפני שהוא רכב על קטנוע בשבת, הוא כבר לא קרא לעצמו יעקב, וגם ההורים שלו כבר קוראים לו ג'ייק, למרות שהם חושבים שהוא לא רוכב על קטנוע בשבת. בכל מקרה, לא הייתה להם ילדה, ועכשיו, ב-7:52 בשבת בדרך לבית החולים, היא מנסה לשכנע את עצמה שיום אחד תהיה, אחרת הדרמה ברגע הזה תכריע אותה, והיא תפוצץ את הכול, תרד מהקטנוע ותיסע לבד במונית.
מעין רודה. סיפורה "ביציות" הוא הראשון שמתפרסםצילום: ירון ברנרבבית הקפה שמחוץ לבית החולים יושבים רוכבי אופניים בטייץ שסיימו את חובותיהם לבוקר שבת, קורעים בידיים קרואסונים שאין לה אומץ להזמין, כי גם את זה היא הבינה על ג'ייק: הוא נרתע מהגוף, אפילו שהוא חושב שהוא לא. וכשהיא שקלה ארבעה קילוגרמים יותר הוא לא חיבק אותה ברחוב, וכשהיא רזתה היא ראתה איך היחס שלו משתנה עם כל שריר שמתחזק אצלה בגוף. היא סלחה לו, כי ילד שמגדלים אותו לפחד מהגוף, מפחד מהגוף, והיא רצתה להיות עבורו סביבה ללא פחד.
כשהיא יורדת מהקטנוע היא מחליטה שלשאיבה הבאה היא תגיע במונית, והיא כועסת על עצמה – כל כך הרבה כסף בזבזתי כבר, מגיעה לי מונית. לפני שהיא התחילה להזריק, חברה שיש לה כבר 18 ביציות קפואות, אמרה לה: "ביום האחרון את תרגישי כמו תבנית ביצים. את תתהלכי ברחוב ותרגישי את הכובד, את הכאב". בכל קפיצה בקטנוע היא הרגישה את תבנית הביצים שלה מתפקעת. בכל באמפר היא הרגישה שהיא כבר לא מסוגלת לספוג את הכאב.
היא מורידה את הקסדה, וכשהוא שואל "את בסדר?", היא מהנהנת, כי דמעה כבר התיישבה לה בגרון, וכל רטט של מיתרי הקול מאיים לחנוק אותה. התיק שלה יחסית ריק. ניירות שהיא בטח לא תצטרך, תעודה מזהה, גרביים. העצה היחידה שנתנו לה שהייתה שווה משהו היא להביא גרביים, למרות שאוגוסט.
"טל?", המזכירה בקומה 13 קוראת, ומישהי ממהרת לקרוא "אני" ונכנסת לפניה בתור. היא מביטה מבולבלת. "אתה חושב שיש הרבה טל בנות 36 שמקפיאות ביציות?", אבל הוא בטלפון. הם קמו מוקדם והתארגנו מהר, ושגרת הבוקר של קפה ופייסבוק השתבשה לו. "אהממ", הוא עונה, והיא ממשיכה להרהר בדאגה אם גם שמות המשפחה שלהן דומים, ואם אמצעי הזיהוי ברורים מספיק, כדי שלא ייתנו את הביציות שלה לאיזו טל אחרת שמקפיאה ביציות בתל אביב.
"טל נוביק", קוראת המזכירה, שהבינה גם היא את צירוף המקרים. "את הטל השלישית שלנו היום!", היא מנסה לגרור להתלהבות את טל שמתיישבת מולה, ולצידה מתיישב ג'ייק. היא מעיינת במסמכים, מוודאת שכל הטפסים שם: מעקב ביציות, אולטרסאונד, בדיקת שד, בדיקות דם, בדיקה גנטית.
"גם אתה?" היא פונה לג'ייק.
"אני שואבת ביציות, לא מקפיאה עוברים".
"אה", המזכירה מקמטת גבות. היא כבר ראתה את המסלול הזה. אבל טל תצטרך לצעוד בו בעצמה.
הנוף מחדר האשפוז יפה יותר ממה שהיא חשבה. באור הזה של הבוקר, עם הנוף לפארק הירקון, היא שוכחת שהיא בלחץ. מחליפה לכותונת בצבע טורקיז, צבע שמחמיא לעיניים שלה. מוזר לה להרגיש יפה ברגע כזה.
ג'ייק מחבק אותה מאחור, מכניס יד לכותונת, תופס לה ציץ אחד ומצלם סלפי של שניהם. ככה הוא, שובב ופרוע. שובר מסגרות. טל נענית להסחת הדעת. היא שמחה שהוא חרמן עליה גם בכותונת של בית חולים, גם כשתכף ירדימו אותה, גם כשיש כל כך הרבה מטען להחלטה שהיא קיבלה לבד, אבל שניהם מעדיפים לא לדבר עליה.
"אני רוצה להיות אבא", הוא אמר לה פעם. ובפעם אחרת אמר, "אני רוצה להיות אבא, אבל אולי בעוד עשר שנים".
"בעוד עשר שנים לא תוכל להיות אבא איתי, כן?"
"בסדר, נחשוב על זה".
לא דחוף לה להיות אימא, אבל במחיר של כמה עשרות אלפי שקלים וכמה ימי סבל של הזרקות, תמורת הפחתת ייסורי ההחלטות וחשש מחרטה, היא העדיפה לשאוב כמה ביציות ולהניח בצד.
"יום לפני השאיבה, מחצות, עלייך להישאר בצום מוחלט, כולל שתייה, עישון ומסטיק", כתוב בעלון שהיא הסתכלה בו כל יום בשבועיים האחרונים. אולי בגלל ההורמונים, אולי כי היא לא רצתה להכניס את המידע למוח, שום דבר מזה לא נקלט. לא כמה צריך להזריק, לא מה ההבדל בין פרגובריס לדקפטטיל, ולא מה מותר ואסור לעשות בשבועיים האלה. אולי בגלל ההורמונים ואולי כי אלה השבועיים הראשונים מאז הכירו שהיא לא עישנה ג'וינט לפני השינה, המחשבות שתקפו אותה בלילה ומנעו ממנה שינה היו נוראיות במיוחד.
ג'ייק נחרד מהזריקות, אז ביום הראשון היא ביקשה מאבא שלה שיעזור לה. ביום השני היא הזמינה חברה שכבר עברה טיפולים, וביום השלישי הוא היה איתה, אבל כשהייתה צריכה להזריק, הוא הלך לחדר אחר ודיבר בטלפון, חזק, כאילו המזרק בבטן משמיע רעש שהוא לא רוצה לשמוע. מי שמפחד מהגוף, מפחד ממנו יותר כשהוא באמת מפחיד.
שלשום היה נורא. היא נתקעה בלי מזרקים, אחרי סגירת בית המרקחת של קופת החולים. היא התקשרה לג'ייק, אבל הוא לא ענה. היא התקשרה לאבא שלה ויצא שהיא בכתה, והוא אמר לה, "קחי את עצמך בידיים". היא רצה לסופר-פארם בלונדון מיניסטור, הגישה לרוקחת מרשם, בעיניים שיש בהם דמעות כבר תשעה ימים ברצף.
"עדיף לך בקופה שלך", הרוקחת אמרה משהו שהיה ברור ששתיהן יודעות.
"אין לי כל כך ברירה".
"זה 1,200 שקל".
"יש לי מרשם של הקופה. את לא יכולה לתת לי הנחה?"
הרוקחת שתקה.
בסוף היא העבירה את כרטיס העובד שלה, כתבה משהו במחשב, ואמרה בקול חלש, "אל תספרי לאף אחד. אני יודעת איך זה".
טל יצאה לרחוב שאול המלך ופרצה בבכי שהפך ליבבה שהפך להשתנקות, עד שאישה זרה שאלה אותה, "את בסדר?". היא התקשרה לג'ייק, אבל הוא לא ענה.
עכשיו היא מחכה על כורסה בחדר האשפוז. מושכת את החלוק מאחוריה כדי שהקצוות של הטוסיק לא ייגעו בריפוד החשוף. באיזה שלב אני אמורה להוריד את התחתונים? מי ייקח ממני את המשקפיים? ג'ייק יגיד לי שהוא אוהב אותי לפני ההרדמה? אולי בחדר ההתאוששות?
יש רגעים שנדמה לה שהיא עושה את זה רק כדי שאחרי שנה וחצי היא תשמע, "אני אוהב אותך". בלי "אני לא יודע מה זה לאהוב", בלי "את אומרת שאת אוהבת – אבל אם הייתי רוצח מישהו, עדיין היית אומרת את זה?", ובלי "אם את אומרת שאת אוהבת אותי עכשיו, אבל בעוד שלוש שנים אולי לא תאהבי אותי, איזו משמעות יש לזה?". נמאס לה להסביר שגם עציץ חי עכשיו, אבל אם לא ישקו אותו (ואולי גם אם כן), הוא ימות בעוד חמש שנים, וזה לא הופך אותו לפחות חי.
"מספר 3b לחדר מס' 16".
היא הולכת, והוא נפרד ב"אני ארד לשתות קפה ואחזור כשתסיימי". היא אומרת, "אני אוהבת אותך". הוא מנשק אותה ולוקח את התיק שלה והקסדה. היא נכנסת דרך דלת אוטומטית שכתוב עליה "למורשים בלבד" למסדרון, מתיישבת על מיטה ומחכה למרדים. הוא שואל שאלות שלא חשובות לה עכשיו.
"זאת הפעם הראשונה שלך?", היא מהנהנת.
"איזה כיף לך".
הרבה נשים אמרו לה את זה. הבטיחו שהחלק של ההרדמה זה החלק הכי כיפי. מה כל כך כיף בלהיות מחוסרת הכרה, ואז להתעורר ולדעת שמישהו היה לך בגוף אבל לא השאיר בך שום סימן? הגוף לא יודע, הנפש לא יודעת, אבל יש אנשים שראו לך את השחלה, ואת אפילו לא חשובה מספיק בשביל שמישהו יזכור אותה.
רצפת חדר הניתוח קרה. מזל שהיא עם גרביים. כל אדם שהיא פוגשת בפנים שואל אותה "טל? טל נוביק?", ומבקש שתחזור על מספר תעודת הזהות. אולי בכל זאת לא ימהרו לחלק את הביציות שלה לכל טל בת 36 שהושמה תחת הרדמה ובדידות ונלקחו ממנה פיסות פוריות לשימור. היא נושמת מתוך מסכה אוויר בטעם רפואי, מרגישה זרם קטן בראש ומתעוררת בחדר ההתאוששות.
הדבר הראשון שטל מבקשת זה משקפיים. היא נרדמת שוב. כשהיא פוקחת עיניים היא שואלת "ג'ייק?", והאחות עונה, "בעוד חצי שעה נעביר אותך בחזרה לחדר". היא נרדמת שוב, ויש לה בחילה. כשהם מסיעים אותה בחזרה לחדר האשפוז, היא ערה לחלוטין. יש בה עצב, והיא לא יודעת אם הוא קשור להבנה שכל היום הזה היה נחסך ממנה אם היא הייתה מוצלחת מספיק בשביל להקים בעצמה משפחה, או שחומרי ההרדמה עושים אותך עצובה.
כשהיא חוזרת לחדר הוא מחכה שם, רואה שהיא קצת מנומנמת, ואומר, "לפחות את עדיין טוסיק יפה". גם אם הייתה מסבירה לו שעתיים שזה הדבר האחרון שנכון להגיד עכשיו, הוא לא היה מבין למה. מי לא רוצה טוסיק יפה? הוא היה מסביר לה עד שהיא הייתה משתכנעת בעצמה שרגש זה דבר מלאכותי שהיא למדה מסרטים רומנטיים, שהוא לא ראה בנערותו.
"הוצאנו שש. נתקשר מחר להגיד לך כמה הצלחנו להקפיא".
תשע מילים. זה כל מה שהיא קיבלה מהמנתח שהיא בחרה. אילו מילים צריך יותר?
היא עולה על הקטנוע, הגרביים מתחת לכפכפים, אפילו שקור הרצפה בחדר הניתוח כבר התחלף בחזרה לחום של אוגוסט. הוא מסיע אותה הביתה.
"אתה בא?" היא שואלת כשהיא מורידה את הקסדה לאט, מותחת רגעים אחרונים לפני הבדידות.
"אני הולך עוד מעט", הוא מלטף לה את הלחי ומזכיר, "ישנו יחד אתמול", כאילו שזה מסביר משהו.
מעין רודה, כותבת את הספר הראשון שלה.
