זו היא שעת בין הערביים ביום שישי בערב. תכף השבת תיכנס, וכ-100 נשים יושבות להן בחצי גורן על קרחת היער. ממולן מקהלה של נשים יהודיות וערביות, לבושות בשמלות אדומות ולבנות. נעימות של חליל וגיטרה ממלאות את האוויר החם.
הנשים האלה שרות בעברית, בערבית ובאנגלית, שירים שאת מילותיהם אינני מכירה, אך משהו בכל זאת מרגיש מוכר. אט- אט הקול הנשי הולך ומתגבר, עד שההד המהפנט נשמע בכל פינות היער. שטף קול נשי, עדין, אך מלא בתקווה ממלא את האוויר. מילים של חמלה, אהבה. ציפורים קטנות נוחתות על ענפי העצים הקרובים, ומציצות מלמעלה על המתרחש. גל של צמרמורת פוקד אותי, שיערות ידיי סומרות, מה קורה פה?
קצב השירה עולה, והנשים מתחילות לרקוד, לחגוג. נשים מכל הסוגים והגילאים. אני מביטה סביבי, משתאה. אני מלאת פליאה מהמתרחש, ממנעד כה מגוון של נשים ששרות ומתנועעות. יש כאן אימהות שרוקדות עם בנותיהן הקטנות, זקנות שבט עם שיער כסוף וארוך ששזור לצמות, צעירות דתיות בכיסוי ראש, יהודיות, ערביות, צעירות שלבושות בבדים רכים ומתנופפים, נשים שחומות, בהירות, ג'ינג'יות, רזות ומלאות. כולן שרות, מחייכות, דומעות ומתחבקות.
תמיד נמנעתי ממעגלי השירה הללו, אך בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שייכת. לא נדרש ממני להתנהג בצורה מסוימת. אף אחת לא חייבה אותי להצטרף לשירה. כל אישה במעגל יודעת שביכולתה לעשות עכשיו כל מה שבא לה. לשיר, לרקוד, לשבת, לשתוק.
בראש הלהקה עומדות שתי נשים חבוקות ואוחזות ידיים. הן שונות מאוד האחת מהשנייה, עיניהן נוצצות מדמעות. אלו הן לובנה ואבישג, שתי המארגנות של ההתכנסות. הנשים שהגיעו מחכות בקוצר רוח למוציא פיהן. המוזיקה נחלשת, והטקס מתחיל. הן מדליקות זו את נרה של זו, מתקרבות אל הנשים הפזורות סביבן, ומדליקות את הנרות שלהן. כל מי שחברתה הדליקה עבורה את הנר, פונה אל האישה שלידה ומדליקה את הנר שלה. תנועה הולכת וגדלה, כמו גל של אור שהולך ומתפשט בקרב הנשים ביער. המוזיקה שוב מתגברת, וכך גם השירה. אט אט, הנשים קמות בזו אחר זו, ניגשות אל מרכז המעגל ומניחות את הנרות.
נשימתי כמו עצרה מלכת, ודמעות החלו זולגות מעיניי. מבט הצידה חשף בפניי שאינני היחידה. נשים שמעולם לא פגשו האחת את השנייה, חוות כרגע את אותה פליאה, את אותו האור. תחושות עזות של חמלה, חופש, קבלה. תחושות של כוח נשי חזק ומרפא. אני מביטה עליהן ומבינה שאין דרך אחת להיות אישה, ושגם לי יש מקום.
*************************
הגעתי להתכנסות "האוהל האדום" בחשש מה. זאת הפעם הראשונה שאני בריטריט נשים מהסוג הזה, שלושה ימים של סדנאות על מיניות, נשיות ומיסטיקה, ולא ממש ידעתי למה לצפות. תמיד הייתי צינית כלפי האירועים האלה, אפילו חשדנית. מה גם שלינה בשטח היא ממש לא ה"גו-טו" שלי. אני צריכה חדר, שירותים, מקלחת ופרטיות. אני כבר לא בת עשרים. אבל אם יש משהו שאני אוהבת, זה הרפתקאות חדשות וחוויות שעדיין לא ניסיתי, אז החלטתי להציץ על התוכנייה.
בדף האירוע היה כתוב, בקטן, פרט שכמעט וחמק מעיניי: "נשים כמוך, נשים שונות ממך, יהודיות, ערביות וכל אישה באשר היא, נפגשות ובוראות מציאות". נדלקתי. הייתה לי הרגשה שדווקא במקום כזה, המורכבות שלי תוכל להיות מוכלת.
"נשימתי כמו עצרה מלכת, ודמעות החלו זולגות מעיניי. מבט הצידה חשף בפניי שאינני היחידה. נשים שמעולם לא פגשו האחת את השנייה, חוות כרגע את אותה פליאה, את אותו האור"
בכניסה ליער קיבלה את פניי בחיוך גדול אבישג מיה-זלוף, שאמונה על הפקת האירוע, לצד זהר נוי-מאיר, שהביאה את התכנסויות "האוהל האדום" לארץ, ולובנה עבד, החוליה השלישית בהפקה, שהיא מנחה להילינג, רייקי וסדנאות למודעות. אבישג ערכה לי סיור במתחם היער, ולקחה אותי לעבר האוהל הפרטי שלי, שהתחבא בפינה פרטית וקסומה.
הבטתי לצדדים מוקסמת. מכל כיוון נגלו אליי פרחים משובבי נפש, חמניות ופעמונים. הרגשתי שאני צועדת לתוך ממלכה קסומה של פיות. התקדמנו עמוק יותר אל תוך היער, ואבישג הראתה לי את מתחמי הסדנאות. "כאן מתחם לרפא את הלב, זה מתחם האוהל האדום, וזה אזור לתמיכה רגשית".
תמיכה רגשית?
"אם מישהי מרגישה מוצפת, או זקוקה לתמיכה, לרגע של הקשבה, זה מקום ללכת אליו. תמיד תהיה כאן מישהי שתעניק לה תמיכה רגשית במקרה הצורך".
מעניין, לא הצלחתי לדמיין מקרה שבו אזדקק לתמיכה רגשית. באתי להירגע, לא? אבל נראה שהן חשבו על הכול, ובאמת במהלך ההתכנסות, אפילו אני מצאתי רגע לפרוק את שעל ליבי במתחם הזה. מצאתי אוזן קשבת אצל עמית פל, אישה טרנסית רגישה ומעוררת השראה. התפרקתי בפניה בוכה. עמית החזיקה עבורי מרחב של קבלה והכלה, כמו שמעולם לא קיבלתי מנשים רבות בחיי.
7 צפייה בגלריה
אבישג מיה זלוף (משמאל). לא מגדירה את עצמה כאקטיביסטית, אלא כאשת רפואה
(צילום: Evelyn Rosenfeld)
בשיחת הפתיחה זהר, אבישג ולובנה ציינו בפנינו שאנחנו נמצאות ביער אקולוגי, והציעו לנו שאת צרכינו נעשה בטבע, במקום בשירותים, ושנדאג כמובן לאסוף את הניירות. אין לי בעיה לעשות פיפי בטבע כשאני לבד, אבל כשאני מוקפת נשים? בהתחלה הדבר נראה לי מוזר, אך מהר מאוד זה כבר הפך לטבעי. למה גברים לא חשים מוזר ללכת רגע לפינה? הם אפילו משתינים יחד, האחד לצד השני. אז למה אנחנו כל כך מתביישות? השעות נקפו ומדי פעם ראיתי נשים כורעות להן בצד. הבושה התחלפה מהר מאוד בתחושה של שחרור.
לאחר מכן, זהר חילקה אותנו לקבוצות קטנות של ארבע. כל קבוצה קיבלה סליל של חוט אדום, אותו כרכנו על פרק כף היד. בכל הקפה של החוט סביב ידנו, כל אישה התבקשה להגיד את שם הנשים והאימהות מהשושלת המשפחתית שלה. ואם היא אמא, אז גם את שמות ילדיה. "אני יובל, בת ורד, בת פרזנה, אמא לחתול שלי יאסר", הכרזתי. צחקוקים קלים נשמעו בקרב בנות הקבוצה שלי. אחר כך ניתקנו את החוט מהסליל, והאישה שלימיננו קשרה עבורנו את החוט על היד כמו צמיד. "אנחנו קושרות אחת לשנייה, כי אנחנו לא צריכות לעבור את זה לבד. אנחנו עוברות את החוויה הנשית שלנו יחד", אמרה זהר.
אחרי שיחת הפתיחה, התמקמתי בפינה שלי, והבטתי שוב בתוכנייה. היו יותר מדי סדנאות שרציתי ללכת אליהן, ולא ידעתי מה לבחור. האם ללכת לסדנה על האגן? ואולי לריברסינג? רציתי לספוג כמה שיותר, למצות את החוויה הזו עד תום. כל היום הראשון הייתי במרוצה. לא נחתי אפילו לא לדקה. קפצתי מסדנה לסדנה, להוטה להפיק את המקסימום מהכול. באתי לבד, ובהתחלה חששתי שלא ארגיש בנוח. אבל מסתבר שרוב הנשים הגיעו לבד.
חיוכים נגלו אליי מכל עבר, וכל חיוך הרגיש כמו הזמנה. הרגשתי שייכת דווקא בגלל שכולן היו זרות, בדיוק כמוני. נהניתי במיוחד לדבר עם נשים מבוגרות ממני. היה בזה משהו מרענן, משחרר. הלכתי לישון בתחושת סיפוק, אך עם תשישות איומה. גמרתי אומר בליבי שאקום בשבע בבוקר כדי להספיק לסדנה שמתחילה בשמונה.
כמו ילדה ממושמעת קמתי לסדנה, וכשהיא הסתיימה, הספקתי בקושי לארוחת הבוקר. הרגשתי מחוץ לקצב שלי. אכלתי בחופזה כדי להספיק מהר-מהר לסדנה הבאה, עד שקול קטן בראשי אמר לי, יובל, תעצרי. זה לא הקצב שלך. את לא מספיקה לעכל. לא את ארוחת הבוקר ולא את מה שאת חווה.
פרשתי לפינת היער לקרוא ספר, אך התקשיתי להתרכז. נמלאתי בתחושת אשמה שאני לא "מפיקה את המקסימום". בשלב מסוים, החלטתי להיפטר מהבגדים ולתת לגופי קצת חופש. אני גם ככה באמצע שומקום. נשכבתי על הערסל, עצמתי עיניים, וניסיתי לגרש את תחושת האשמה הטורדנית, עד ששחררתי את ה'פומו'. הרוח החמה ליטפה את גופי הערום, הייתי שלווה ונרדמתי.
7 צפייה בגלריה
יובל לוי באחת הסדנאות. היום הראשון התאפיין בחוסר מנוחה ובתחושת פומו אדירה
(צילום: Evelyn Rosenfeld)
כשהתעוררתי, לקחתי את הטלפון כדי לבדוק מה השעה, ומכורח ההרגל נכנסתי לאינסטגרם. איזו טעות. דבר ראשון שראיתי זו תגובת נאצה. "לכי לעזה, הלוואי שיאנסו אותך". פתאום "המציאות" הכתה בי. מציאות שלא שייכת לאיפה שאני עכשיו. סגרתי מהר את הטלפון. צמא גדול פקד אותי, וקמתי מהערסל לעשות סיבוב. מרחבי היער הגיחו נשים בהרכבים שונים. מאחורי יריעת בד התרחשה סדנה שבה השתתפו כעשרים נשים, מחולקות לזוגות על מזרונים. נדמה כי הן משוחחות זו עם זו. המשכתי לפסוע ביער. מתחת לעץ ישבו כמה נשים ושתו תה. על ערסל בין העצים התנדנדה בחורה צעירה שקראה ספר. חייכנו זו אל זו. הנה, אני לא היחידה שלא נכנסה לסדנאות. מותר גם רק לצפות מהצד. מותר לי הכול.
לראות את מנעד הנשים שבחרו כמוני, לעשות כל אחת את מה שנכון עבורה, נסך בי רוגע. זה בסדר. אני בסדר. אני לא חייבת לרוץ לשום מקום. כל מה שקיים ביער סביבי הוא הזמנה. סדנה או ערסל או בריכה, מותר לי לנווט לפי מה שנכון לי באותו הרגע, ולא לחוש אשמה על כך.
פתאום נפלה עליי ההבנה שאפילו פה ביער, מוקפת בנשים, אני עדיין מונעת מתפיסה זכרית שמעודדת ערכים כמו: הישגיות, מקסום, מהירות, כיבוש והספק. הגוף מנסה להאט, אבל הראש תקוע בתבניות הרגילות שלו. כמו מאבק בין מה שטבעי לבין מה שהונדס. פתאום הצלחתי להבין יותר מה שלי ומה של החברה. זה היה מרפא.
בליל שישי, אחרי הטקס המיוחד של הדלקת הנרות והשירה, הלכתי למרחב "האוהל האדום", נשכבתי על אחד המזרנים, התכסיתי בשמיכה לצד נשים נוספות, והאזנתי לזוהר מקריאה קטע מתוך הספר, "האוהל האדום". כשהיא הגיעה לקטע שבו דינה מקבלת את הווסת הראשונה שלה, הבטתי על הבחורה הצעירה ששכבה לצידי, חייכתי אליה, ונרדמתי.
התעוררתי בבוקר שבת בתחושה מוזרה. הלכתי להשתין וגיליתי דם על התחתונים שלי. הווסת שלי הקדימה ביותר משבוע. כנראה שקיבלתי אותה לצד כל הנשים, באוהל האדום אתמול בלילה. התמלאתי פליאה מהגוף שלי, ומגופן של כל הנשים שהיו סביבי בשלושת הימים האלה. כמה אנחנו משפיעות זו על זו. ואיך, כמו שזוהר אמרה, "אנחנו לא צריכות לעבור את זה לבד". הגוף שלנו רוצה שנהיה יחד בחוויה, והוא דואג שזה יקרה. אנחנו מחוברות זו לזו כמו רשת אינטליגנציה סודית, כמו הפטריות שבטבע, וכשאנחנו שוכחות מזה, תמיד תימצא הרחם שתזכיר לנו את האמת הפשוטה הזאת, ותחבר בינינו.
אבישג מיה זלוף: "קיבלתי כל מיני מיילים זועמים, ציניים, אלימים. נשים שאמרו, 'יהיו שם נשים ערביות? לא, זה לא מתאים'. זה מאוד מכאיב. גם לובנה חששה. אנחנו לא רגילות לשים את עצמנו חשופות ככה"
פתאום הכה בי שזה היום האחרון. איך אני חוזרת מכאן למציאות? בשלושת הימים הללו הייתי בעולם אלטרנטיבי, במציאות אוטופית ונפלאה. מצאתי את אבישג מיה זלוף, והתיישבתי איתה לשיחה. אבישג היא מטפלת מינית הוליסטית, נטורופטית ומנחה מעגלי נשים. ההתכנסויות הגדולות עליהן היא מנצחת, "אש נשית" ו"אדמה נשית", הן התכנסויות שמתעסקות במיניות ובחיבור לגוף ולריפוי, ומחברות יחד מאות נשים, שעוברות תהליכים של ריפוי וחיבור לגוף שלהן.
7 צפייה בגלריה
אבישג מיה זלוף. עצם החיבור בין יהודיות לערביות הפך למעשה פוליטי
(צילום: Evelyn Rosenfeld)
אבישג סיפרה לי שהיא תמיד מחפשת לשלב בין נשים יהודיות לערביות באירועים שלה, אבל בגלל המלחמה, החיבור הזה הפך פתאום לפוליטי. "אני לא מגדירה את עצמי כבנאדם אקטיביסטי, ולמרות זאת מצאתי את עצמי מקבלת כל מיני תגובות מאוד מכאיבות ועצובות. המהלך הזה הניב הרבה סטרס, הרבה לילות בלי שינה. הרבה שאלות כמו - למה אני עושה את זה בכלל?
"אבל ככל שהכאב העמיק, כך גדלה בתוכי ההבנה שאני חייבת לחזק את הקול הזה, האנושי, הנשי. שאני חייבת להדליק את הנר הקטן הזה. כמובן שאני גם באהבה ובחמלה לכל הנשים שמגיעות לאירועים שלי והחליטו שהן לא באות הפעם. אני בהבנה, אבל אני אומרת לעצמי, אוקי, אני מחזיקה פה את הנר עד שגם הן יהיו פנויות, ועכשיו הן לא פנויות".
פחדתן מהתגובות?
"בטח. קיבלתי כל מיני מיילים זועמים, ציניים, אלימים. נשים שאמרו, 'יהיו שם נשים ערביות? לא, זה לא מתאים'. זה מאוד מכאיב. גם לובנה חששה. אנחנו לא רגילות לשים את עצמנו חשופות ככה. אנחנו נשים של רפואה, אנחנו המקום הרך והמטפל ששייך לכולם, ופתאום זה נהיה פוליטי".
איך באמת נוצר החיבור בינך לבין לובנה עבד?
"הכרנו לפני שנה ומשהו, כשחיפשתי מישהי לשיתופי פעולה. עשינו כמה סדנאות לנשים ערביות ונוצר בינינו חיבור ממש טוב. כל זה קרה הרבה לפני המלחמה, כן? בגלל זה הכול הרגיש לי כל כך הזוי. את יושבת עם חברה שלך ואתן מדברות על כל הדברים הרגילים שאת מדברת עליהם עם כל אדם אחר ו... רגע, אני אמורה לשנוא אותה עכשיו? זה לא מסתדר לי".
הגישה המטפלת והמקבלת את מנעד הנשיות האינסופי של אבישג, מאוד הורגשה במהלך ההתכנסות. התחושה שלכל אחת יש את הדרך שלה לתת, להכיל ולהיות, הורגשה בכל פינה ביער הפיות. הודות למרחב הנשי והמגוון, היה גם הרבה יותר קל עבורי לשחרר את השיפוטיות העצמית כלפי כל מה שטבעי בי, ופשוט להיות. החוויה הנשית העניקה לי תחושת שייכות, ומילאה אותי בתקווה. גם עבור עצמי, וגם עבור העתיד שלנו.
