כותרות השבוע האחרון הביאו איתן שלוש סערות MeToo, ולצידן בציר נאה של התנצלויות מגומגמות עד עלובות. לאיתי פנקס יוחסו מפגשים מיניים מצלקים עם בני נוער, לגל אוחובסקי תקיפות מיניות אלימות, ולדני רופ - בדיחה גרועה או הטרדה, לבחירתכם. מי הצליח במשימת ההתנצלות? טוב, אף אחד. איך עדיף היה לעשות את זה? תמשיכו לקרוא.
דני רופ: אבל למה להתעלם מהנערה השקופה שבחדר?
להבדיל אלפי הבדלות מהמוצגים האחרים בכתבה, רופ לא ראוי לתואר "תוקף" או אפילו "מטריד". יש שיגידו שהוא מראש אינו ראוי להיכלל ברשימה הזאת. מצד שני, פגיעה הייתה, מפשעה הייתה, גם התנצלות הייתה – אבל הטעם הרע בפה נשאר גם נשאר.
אז מה בדיוק קרה שם? רופ, שכבר הוזכר בעבר בהקשר להומור הגבולי שלו, חצה הפעם את הגבול, ועשה זאת בשידור חי דקה וחצי אחרי ששודר אייטם שעסק בתקיפות מיניות. במהלך שידור תוכניתו, נשאל רופ על ידי המגישה רותם ישראל האם יש לו קעקועים, וכבדיחה לא מוצלחת, בלשון המעטה, החווה לכיוון המפשעה שלו כשהוא מתרומם ומשחק עם אבזם החגורה ושואל אם היא רוצה לראות.
לא רק ישראלי נותרה המומה אל מול המחווה המגונה, גם הדר אוחיון, נערה בת 14 וככל הנראה בוגרת יותר מרופ, שהגיעה כדי לדבר בשידור על תקיפה מינית שחוותה, נכחה באולפן בעת המעשה והתכווצה בכיסאה. בעקבות המקרה הושעה רופ מהשידורים החיים.
הרשת געשה לכאן ולכאן - הטרדה? סתם בדיחה גרועה? מתגובותיהן של ישראלי ואוחיון מובן שיש נפגעות. המעשה עצמו לכאורה מצוי על קצהו הרך של סקאלת הפגיעות המיניות, אך הוא נעשה בשידור חי, קבל עם ועדה, מה שמעצים את חוויית הפגיעה של הנוכחות באולפן, ומייצר מידה יפה של חוסר נוחות לצופים ולצופות שבבית.
בסופו של דבר, יכול היה רופ לצאת מהמקרה הזה באלגנטיות. גרועים ממנו כבר המשיכו הלאה. אממה, התנצלותו משאירה טעם חמצמץ. "ממרחק מספר שעות מהשידור, אני מבין יותר את הסיטואציה, לוקח עליה אחריות מלאה ומתנצל בפני כל מי שנפגעה ונפגע", הוא פותח בפנייה כללית למין האנושי. "בהזדמנות זו, מעדכן ששוחחתי עם רותם, התנצלתי בפניה על הרגע המביך שגרמתי והקשבתי למה שהיה לה להגיד בנושא".
הופה, רותם לפחות יש כאן, וגם עדכון על התנצלות אישית שאכן הגיעה לה. בסדר גמור, מותר גם לקחת קרדיט כשעושים את המעשה הנכון. אלא שאז מסכם רופ: "יחסינו היו ונשארו טובים וחזקים. אני קשוב לביקורת ומקבל אותה". קשוב לביקורת זה טוב, אבל למי נחוץ עדכון בדבר חברותם של רופ וישראלי? לדני רופ, כנראה. בזאת הוא רוצה לומר: "הנה, לא פגעתי כל כך". אבל גרוע מכל - לאן נעלמה הדר אוחיון? בהתנצלותו רופ מוסיף חטא על פשע, ומתעלם פעם נוספת מהנערה השקופה שבחדר.
2. איתי פנקס-ארד: מעט מדי, מאוחר מדי
בתחקיר שפורסם ב-ynet על איתי פנקס-ארד, פעיל ותיק ומוכר לזכויות להט"ב שמחזיק בתיק הקהילה הגאה בעיריית ת"א-יפו עלו עדויות כי במהלך השנים שבהן שימש בארגון איגי כמרצה אורח הוא קיים יחסי מין עם חניכי התנועה, נערים בני 17. לא תוארה כל תקיפה פיזית, אולם מכורח מעמדו של פנקס-ארד, מצבם השברירי של הנערים ומפער הגילים והמעמד ביניהם עולה ריח רע של ניצול יחסי מרות. ואכן, על פי התחקיר, אותם מפגשים עם ארד הותירו צלקות עמוקות בילדים שבגרו.
ההתנצלות, איך לומר, לא מאוד משכנעת. "האירועים המדוברים התרחשו לפני יותר מעשור ולכן איני זוכר בבהירות כל פרט ופרט", פותח פנקס-ארד בטענה האהובה על מושאי תחקיר מסוג זה, שזיכרונם נוטה לבגוד בהם. "הכרחי שמפגש מיני יהיה בהסכמה ומכבד, ודאי אם מדובר בפרטנרים צעירים, אף אם מעל גיל ההסכמה כמו במקרה המדובר", הוא מציין.
הבעיה היא שמכאן והלאה הכול מידרדר מטה: "אבל בחיים עצמם, קורה שמפגש מיני, בכלל הקהילות, מסתיים כך שאחד הצדדים זוכר את המפגש כמאכזב ולא נעים, או אפילו יש בליבם על הפרטנר שאיתו או איתה בחרו לקיים את המפגש". אתם מבינים? זה לא שהשיפוט של פנקס-ארד היה לקוי, כלל וכלל לא. אלה רגשותיהם האקראיים של הנערים שפנקס-ארד לא היה יכול לצפות בשום אופן. ובכלל, להיעלב זו בחירה. בשתי מילים: הסרת אחריות, שממשיכה כאשר הוא "מצטער על המקרים", כאילו שהללו התרחשו מעצמם, ללא קשר אליו או ביוזמתו.
"חשוב לי להדגיש שמעולם לא הייתי פעיל באיגי ולא הדרכתי בני נוער ורק הוזמנתי פעמים בודדות להרצות", הוא ממשיך בהתגוננות שמעידה על חוסר רגישות עמוק וחוסר הבנה בבני נוער בכלל, ובפרט אלו שזקוקים לתמיכתה של תנועת הנוער הלהטב"ית ונושאים עיניים לכל מדריך ומרצה שעשויים להתוות להם את הדרך לקבלה עצמית. "וכאמור", מסכם פנקס-ארד, "חלפו לא מעט שנים מהמקרים המתוארים, ובמקום שבו אני נמצא היום אני מזכיר לעצמי שבמקום שבו יש ספק לא צריך להיות ספק". אלמלא ציון מספר השנים שחלפו מאז המקרה, זו הייתה אשכרה יכולה להיות טענה מכובדת.
בפוסט שפרסם לאחר כמה שעות בפייסבוק, כתב: "כמי שנלחם כל חייו עבור זכויות הקהילה היקרה לי כל כך, אלה שעות קשות עבורי ועבור משפחתי". לאחר שהציב את עצמו במרכז הסיפור, הוא מוסיף, "אבל אני לא הסיפור כאן, אלא מי שנפגעו ממני".
ובכן, אז בוא נדבר עליהם. רגע, עדיין לא? "לפני 15 שנים ראיתי את הדברים אחרת, בתרבות שהייתה רווחת בקהילה, והיום ברור לי שאלה מעשים שאסור היה שיקרו. טוב שאנחנו חיים בתקופה בה הדברים האלה עולים על סדר היום ללא חשש. אני, שנפגעתי מינית בעצמי בגיל צעיר, מחויב היום לחלוטין למאבק נגד פגיעה מינית בקהילה".
בהמשך הוא מבטיח שיפעל ליצירת מרחב בטוח להצפת מקרים כגון אלה שיוחסו לו. לא ברור מי ירגיש בנוח לשתף מהטראומות שלו דווקא את פנקס-ארד, אבל איך אומרים? העיקר הכוונה. עוד הוא מבטיח לתקן את דרכיו, הצהרה שיש בה מן ההפנמה וההודאה, גם אם באופן עקיף.
"לקיחת אחריות פירושה גם מסקנות אישיות", הוא מסכם. "לאור הטענות שעלו הודעתי היום לראש העיר רון חולדאי, ליו"ר מרצ השר ניצן הורוביץ וליו״ר סיעתי בעירייה מיטל להבי על החלטתי להשעות את עצמי מכהונתי כמחזיק תיק הלהט"ב בעיריית תל אביב-יפו, חלק מרכזי במפעל חיי שהתחיל לפני 24 שנים. מצטער. מצטער מאוד, ומתנצל בפני כולכם ובמיוחד בפני מי שנפגע".
ככה, חברים, נראית התנצלות ולקיחת אחריות. טוב היה לו הגיעה מוקדם יותר, במקום אי אילו הסתייגויות והצטדקויות שפוגעות באמינות ההתנצלות שבאה לאחר מכן. איכותית ככל שיהיה, ההתנצלות של פנקס-ארד באה מעט מדי, מאוחר מדי.
גל אוחובסקי: הרבה מילים, מעט התנצלות
הגענו לחלק הכבד. על פי תחקיר שפורסם השבוע ב"כאן", עולה כי אוחובסקי כפה את עצמו בכוח על גברים צעירים ותקף אותם מינית. לא נחזור כאן על פרטים מטרגרים שצוינו די הצורך, אבל אין ספק שהסיפור חמור, מאוד חמור, וכך גם ההתנצלות. אולם בדומה להתנצלות של פנקס-ארד, גם לאוחובסקי יש פסקאות ראויות שלמרבה הצער כלואות בין שתי פרוסות חרא.
"כל מה שדרשתי מאחרים, חל גם עליי, גם אז וגם עכשיו", מסר אוחובסקי בתגובה לתחקיר. "גם אני, אדם ככל אדם, לא חף מטעויות ויצרים, ואיני נקי משגיאות". זה יפה אבל אחת הטעויות קוראת עכשיו, כשאתה מגדיר מעשה של תקיפה אלימה, תוך התעלמות מהתנגדותו המפורשת של הקורבן, כ"טעות".
"לאורך שנים ומפגשים מקצועיים וחברתיים עם אלפי חברי קהילה וכאלו שאינם חלק ממנה, הקפדתי בכבודם של אנשים, הקפדתי לכבד את רצונם ולהקשיב היטב לכל מסר סמוי או גלוי העולה מדבריהם או התנהגותם. ראיתי בכך חובה הכרחית כאדם, כחבר וכמנהיג עבור רבים מחברי הקהילה". רוצה אוחובסקי לומר בכך, "בגדול, אני אדם טוב". אם כן, ההתנצלות הנוכחית מתחילה בהקלת ראש בחומרת מעשיו ובסנגור עצמי.
בפסקה הבאה ממשיך אוחובסקי בסנגוריה, לכן לא נתעכב עליה, ונתמקד בהתנצלות עצמה: "מסתבר שטעיתי. כאשר קיבלתי את הטענות כלפיי להתנהגות לא ראויה, התכווצה לי הבטן. חשתי תחושה קשה של אכזבה אישית על כך שלא הבחנתי בכך בזמן אמת, ובעיקר מועקה גדולה על כך שחברים יקרים שלי לקהילה נפגעו ממני.
"מיד כאשר נודע לי, בחרתי להתנצל, כי זו הדרך הראויה, ובחרתי להתפטר מתפקידי כי זה חלק מחשבון הנפש. בשנים האחרונות הבנתי והפנמתי שהאחריות המוטלת עליי היא כפולה ומכופלת. מעולם, מעולם לא התכוונתי לפגוע באיש ואני מבקש סליחה ישירה, כנה וטהורה ממי שחש אי-נוחות או מבוכה או אכזבה ממני".
התנצלות משביעת רצון, למעט הגדרות כמו "אי-נוחות", "מבוכה" ו"אכזבה", שאינן הולמות אירוע טראומתי. אלמלא הפתיח, ניתן היה לומר שחרף מעשיו האיומים של אוחובסקי, התנצלותו פחות או יותר מניחה את הדעת. אלא שכאן סוטה הנרטיב חזרה למחוזות הגזלייטינג (הפיכת המציאות כך שהמקרבן הופך לקורבן): "למדתי על בשרי באופן הכואב והקשה ביותר שגם מפגשים מיניים הנקבעים בהסכמה מדעת של אנשים בוגרים, עלולים ברבות השנים להתפרש שונה אצל כל אחד מהמעורבים במעשה המיני, ולהפוך לפטיש היורד על הנפש ללא רחם". אלא שמהמקרה המוצג במרכז התחקיר עולה כי אוחובסקי הפר באופן מובהק את גבולות המפגש המיני שנקבעו מראש.
אחר כך מסתבר שאוחובסקי אומנם מתנצל, אבל לא לגמרי ברור על מה: "למדתי שאין באמת דרך להתגונן מפני טענות עלומות מצד גורמים הנשארים באפלה ועדותם הופכת מיידית לאמת צרופה וטהורה, ולעיתים גם זכות התגובה לא ממש ניתנת". אז רגע, אתה מודה או מכחיש? אוחובסקי כנראה מעדיף להשאיר את הטענות שלו באפלה, אבל לא לזמן ארוך.
בסוף ההתנצלות שלו, למעשה, אוחובסקי מכחיש כל קשר למקרים. "לא ניסיתי מעולם לכפות עצמי על איש, ואעמוד בכל בדיקת פוליגרף שתבדוק זאת", הוא מכריז. "זו אומנם שעה קשה מאוד עבורי ועבור משפחתי וחברי, אבל כל שעה שבה מתקיים דיון ערכי ומוסרי היא שעה חשובה מאין כמותה עבור הקהילה, והקהילה חשובה ממני".
שלוש התנצלויות צורמות עד צורבות קיבלנו השבוע, אבל הזוכה בכתר הוא ללא ספק גל אוחובסקי שהצליח להתנצל על פני הכי הרבה מילים מבלי להתנצל בכלל. אמנות שתי וערב וירטואוזית של הצגת טענה והיפוכה.
בדבר אחד אני מאמינה לאוחובסקי - הוא כנראה באמת לא ידע, בזמן אמת, שמעשיו פסולים. ליתר דיוק, הוא הצליח לשכנע את עצמו בחפותו. לאנשים מנגנונים מופלאים שמסייעים להם להצדיק לעצמם פגיעה באחר. הם עשויים להאמין לנרטיב שציירו לעצמם עד כדי כך שיעברו ללא בעיה בדיקת פוליגרף (ויש לזכור שאלה אינן אמינות במאת האחוזים - הרבה פחות מכך).
למרבה הצער, לעתים קרובות המנגנונים הללו ניכרים גם באופן שבו הם מתנצלים. ליבי עם הקורבנות שנפגעו השבוע מתוקפיהם פגיעה כפולה. צר לי שאפילו התנצלות נאותה לא הייתה שם.
אז איך בכל זאת להתנצל?
ובכן, הדרכים רבות ואישיות, אבל יש כמה כללי ברזל שכדאי להיצמד אליהם כדי שההתנצלות תהיה אפקטיבית:
1. המעיטו בדיבור על עצמכם. הסערה שאתם עוברים כרגע איננה מרכז הסיפור, אלא הסערה שחווה הנפגע/ת.
2. התנצלו בפני הנפגעים והנפגעות. עשו זאת באופן ספציפי, שמעיד כי קראתם והקשבתם בעיון לפרטי העדות. התנצלויות בנוסח "סליחה אם פגעתי" מאוסות כמו פוסטים ליום כיפור. ואם כבר, אז "סליחה שפגעתי" כי וואלה, פגעתם.
3. הכירו בפגיעה שגרמתם. גם הפעם עשו זאת באופן מפורט וספציפי, שמבהיר כי הבנתם מדוע התנהלותכם הייתה פוגענית או בלתי הולמת. ללא לקיחת אחריות ההתנצלות מתרוקנת מתוכן.
4. צמצמו התגוננויות למינימום. בואו נסכם על שורה-שתיים של "תרמתי, עשיתי, עזרתי" כי בכל זאת מותר לאדם להגן על עצמו מפני האש הציבורית, אבל זהו. בהמשך לסעיף 1, אתם לא הסיפור פה.
5. אין צורך לציין את תרומתו של הקורבן לסיטואציה. אל תאמרו, "אני עשיתי כך וכך, אבל גם את/ה". באופן הזה התנצלות הופכת להאשמת הקורבן.
6. הביעו נכונות לרדת אל מאחורי הקלעים לצורך חשבון נפש ותיקון, ועמדו מאחורי ההצהרה שלכם.
* בהסתייגות קלה לכל אלה, זכותכם גם לא להתנצל. אם התבוננתם פנימה, הפכתם באירועים עמוקות והגעתם למסקנה שטפלו עליכם האשמות ללא בסיס, עמדו מאחורי צדקתכם. זה יכול לבאס מאוד את הצד השני, אולי אפילו להרתיח, ועדיין, זכותכם. לחילופין, אם באותו שיח כן מול עצמכם, גיליתם שהפעלתם שיקול דעת שגוי, שהתעלמתם מרצונות הצד השני, שניצלתם את חולשתו או שהפעלתם עליו כוח למרות התנגדותו; אם הבנתם שעליכם להתנצל, עשו את זה עד הסוף.
