הוא היה אמור להיות המקום הבטוח בחייהן, האדם שהן יכולות להסיר מולו את כל המסכות, לחשוף פגיעות ולדעת שהוא ישמור עליהן. אבל האדם הזה ניצל את האמון שלהן, ופגע בהן מינית. הסרט הדוקומנטרי "מכתב בלי כתובת", שיעלה במוצ"ש ה-18 לינואר בכאן 11, חושף את הסיפור המטלטל של נשים שחוו פגיעה ממי שהן היו אמורות לסמוך עליו יותר מכול – הפסיכולוג שלהן.
הסרט, בבימוין המשותף של שרון יעיש ויעל שחר, עוסק בפסיכולוג חנוך ירושלמי, אשר לפי העדויות ניצל את מעמדו ואת מערכת האמון שבנה עם מטופלותיו כדי לפגוע בהן, תוך איומים והשלטת פחד, שמנעו מהן להתלונן במשך שנים.
שרון יעיש, במאית ועורכת קולנוע וטלוויזיה, ויעל שחר, צלמת ובימאית קולנוע, החלו לשתף פעולה כשיצרו יחד דוקו עטור פרסים בשם "זונה כמוני", שעסק בצ'ילה, נפגעת סחר בנשים. במהלך הסרט היא מחפשת אחר התוקף שלה, שחטף אותה וניצל אותה. בהקרנת הסרט בפסטיבל דוקאביב, נכחה גם עורכת דין שראתה את הסרט, והחליטה לייצג את צ'ילה בפרו-בונו.
"העניין שלנו בדוקו-אקטיביזם קרה לנו כמעט במקרה", נזכרת שרון. "לא היינו מודעות לכוח שיש לנו באותו רגע, אבל כשצ'ילה – שהייתה במצב של חוסר אזרחות – הפכה לדמות שמשתתפת בוועדות שמחליטות מי נפגעת סחר, הבנו כמה משמעותי מה שאנחנו עושות. זכינו בפרס אופיר, בפרס פורום היוצרים הדוקומנטריים וגם בשני פסטיבלים בינלאומיים בארה"ב".
ג'פרי אפשטיין של עולם הפסיכולוגיה
בשנת 2020 יעל ושרון החלו לקבל מכתבים בכתב יד, ישירות לתיבות הדואר האישיות שלהן. המכתבים נכתבו על ידי נפגעות של הפסיכולוג חנוך ירושלמי, מתוך תקווה שיחשפו את הסיפור שלהן. "אחרי 'זונה כמוני' שרון ואני אמרנו שנפסיק לעשות סרטים על פגיעות מיניות, כי זה פשוט קשה מדי", נזכרת יעל. "התחלנו לבדוק נושאים אחרים, במיוחד בתחום בריאות הנפש, אבל אז התחקירנית שלנו אמרה לנו שיש סיפור על מישהו שהוא כמו ג'פרי אפשטיין של עולם הפסיכולוגיה".
(טריילר הסרט "מכתב בלי כתובת)
שרון: "כשהתחלנו להתעניין בסיפור, והנפגעות שמעו שאנחנו מתעסקות בנושא, המכתבים פשוט התחילו לזרום לתיבת הדואר שלנו. חשוב לציין שמעולם לא פגשנו את הנשים שכתבו לנו. הן שלחו את המכתבים בדואר פיזי – לא במיילים – מתוך חשש שיצליחו לאתר את המחשבים שלהן. כשקיבלנו את המכתב הראשון, עם שמותינו עליו, היה ברור שאנחנו לא יכולות להתעלם ממנו. זה היה כמו קריאה לפעולה – אי אפשר היה שלא לעשות עם זה משהו".
שתי היוצרות מדגישות כי מאחורי כל מכתב שנשלח אליהן ומאחורי כל נפגעת בסרט עומד אדם בכיר שפגש ומכיר אותה: "כל אחת מהנפגעות הייתה בקשר רציף עם אדם בכיר בקהילה המקצועית שיודע את פרטי ההתקשרות עימה ונפגש עימה, אימת את זהותה ושמע את סיפורה בגוף ראשון. פרופסור גבי שפלר, יונת בורנשטיין יו״ר ועדת האתיקה , קבוצת פסיכואתיקה ואנשים נוספים - עומדים בשם הנפגעות ומעניקים להן חיסיון".
מה אתן יודעות לספר על הנפגעות?
יעל: "אנחנו לא מכירות אותן באופן אישי. הן מאוד מפוחדות, ועדיין חוששות להיחשף. המכתבים שהגיעו אלינו מספרים על חוויות מאוד קשות – פגיעות מיניות במסגרת טיפול, איומים, ומצבים שהותירו אותן חסרות אונים".
יעל: "אחרי 'זונה כמוני' שרון ואני אמרנו שנפסיק לעשות סרטים על פגיעות מיניות, כי זה פשוט קשה מדי, אבל אז התחקירנית שלנו אמרה שיש סיפור על מישהו שהוא כמו ג'פרי אפשטיין של עולם הפסיכולוגיה"
שרון: "אחת הנפגעות ברחה מהארץ ולא חזרה למעלה מ-14 שנים. היא הגיעה מחברה מאוד סגורה, והיה לה ברור שחשיפה שלה תגרור אחריה נזק עצום – לא רק לה, אלא גם למשפחתה. הסיפורים האלה מראים עד כמה עמוקים הפחדים שלהן, ועד כמה הן זקוקות לגיבוי ולסיוע, כי הן לא יכולות לעשות את זה לבד".
"אמרתי לו שאני מרגישה שאני מתחילה להיות מאוהבת בו. הוא ביקש שאפרט את הפנטזיות המיניות שלי עליו, וכשפירטתי אותן, הוא ניגש לספה שישבתי עליה והתחיל ללטף אותי. הוא אמר לי שאם אני אמשיך להטריד אותו, או אם אני אספר את זה... הוא יהרוס לי את החיים" (קטע מתוך אחד מהמכתבים שקיבלו יעל ושרון)
מהמכתבים עולה כי חנוך ירושלמי השתמש באיומים קשים כדי למנוע מהנפגעות לדבר על מה שקרה. "הוא היה אומר להן באופן ישיר - 'אם תעזי לספר, אני אדאג להרוס לך את החיים'", אומרת שרון. "לסטודנטיות הוא אמר: אני אדאג שיסגרו בפנייך את כל הדלתות במקצוע, ואת לא תסיימי את התואר'".
יעל: "האיום לא היה רק כללי, אלא מאוד אישי – מבוסס על סודות או פרטים אינטימיים שהוא שמע עליהם במסגרת הטיפול. אלה היו איומים ממוקדים וספציפיים, שגרמו לנשים להרגיש שאין להן דרך להתמודד מולו".
אתן חושבות שזה יכול לקרות לכל אחת מאיתנו, או שהוא כיוון לנשים מסוימות, פגיעות יותר?
שרון: "זאת שאלה מורכבת, ואנחנו לא יודעות לענות עליה בוודאות. התחושה שלנו היא שזה יכול לקרות לכל אחת. הפגיעות נוצרת מתוך המניפולציה והקשר הטיפולי, שהוא מטבעו אינטימי וספציפי מאוד. זה לא קורה בטיפול הראשון או השני. קודם נבנה קשר של אמון, ואז, אחרי דרך ארוכה, מתחילה הפגיעה. אבל לא תמיד יש דפוס קבוע. יש נשים שהסיפור שלהן נמשך לאורך זמן, ויש כאלו שזה קרה להן פעם אחת והן ברחו".
יעל: "המכנה המשותף לכולן היא הלפיתה הרגשית – העובדה שירושלמי ניצל את הקרבה והאמון שנבנו במסגרת הקשר הטיפולי, ועשה מניפולציה רגשית שהשאירה אותן כלואות בסיטואציה".
יעל: "האיום לא היה רק כללי, אלא מאוד אישי – מבוסס על סודות או פרטים אינטימיים שהוא שמע עליהם במסגרת הטיפול. אלה היו איומים ממוקדים וספציפיים, שגרמו לנשים להרגיש שאין להן דרך להתמודד מולו"
במשך כמה זמן התרחשו הפגיעות?
יעל: "הפגיעות נמשכו לאורך עשרות שנים. לפי העדויות שיש בידינו, הפגיעות התחילו כבר בשנות ה-90, ונמשכו לפחות עד 2020. יש עדויות שמוכיחות שזה לא היה אירוע חד-פעמי, אלא דפוס פעולה ממושך. הסיפור נחשף רק ב-2020, אבל ההיקף שלו רחב הרבה יותר ממה שחשבו בתחילת הפרשה".
שרון: "תוך כדי יצירת הסרט התחדד לנו עד כמה מורכב להתמודד עם פגיעה מינית מושתקת, במיוחד כשהיא מתרחשת במסגרת יחסים קרובים כמו טיפול פסיכולוגי. הנפגעות חוות פחד בלתי נתפס. הן נושאות את הסוד במשך שנים, לא מדברות עליו אפילו עם עצמן, כי המחיר של החשיפה הוא בלתי נסבל.
"כשאדם קרוב כמו אבא, מורה או מטפל פוגע בך, או זמר שאת מעריצה, קשה לעבד את הבגידה הזאת. החברה גם מוסיפה שמן למדורה – הנשים שומעות מסביבן שאלות כמו 'למה חזרת אליו?' או 'למה לא הלכת מיד למשטרה?' וזה מקשה עוד יותר על היכולת שלהן להתלונן. בדיוק כמו שאומרים עכשיו לטאיסיה – 'את רצית את זה'. במקרה של הנשים בסיפור הזה, רמת ההפחדה הייתה גבוהה במיוחד. הן לא רק פחדו על עצמן, אלא גם על הקרובים להן – פחד שאם ידברו, יחשפו לא רק את עצמן, אלא גם סודות שעלולים לפגוע במשפחתן או בסביבתן".
יעל: "שם הסרט 'מכתב בלי כתובת' משקף את המצב הזה – הן חיו עם פחד כל כך עמוק שהן לא יכלו לחשוף את פניהן או לדבר בגלוי. זה גם מסביר למה נשים רבות שומרות את הפגיעה בסוד, ואיך הטראומה והבושה משאירות אותן כלואות בסיטואציה לאורך שנים".
שרון: "כשאדם קרוב כמו אבא, מורה או מטפל פוגע בך, או זמר שאת מעריצה, קשה לעבד את הבגידה הזאת. החברה גם מוסיפה שמן למדורה – הנשים שומעות מסביבן שאלות כמו 'למה חזרת אליו?', בדיוק כמו שאומרים עכשיו לטאיסיה – 'את רצית את זה'"
"בסרט יש חמש נשים שמקריאות את המכתבים בשם הנפגעות. הן עצמן נפגעות תקיפה מינית, ולא סתם תקיפה – אלא על ידי מישהו קרוב שהן היו ביחסי אמון איתו. בחרנו אותן בקפידה, מתוך הבנה שהן כבר עברו תהליך משמעותי של התמודדות", מסבירה יעל את הבחירה האמנותית. "מראש גם חיפשנו נשים שכבר כתבו ספרים, הרצו או שיתפו את סיפורן בפומבי, כדי שהן יוכלו לקרוא את המכתבים בלי שהחוויה תעיר אצלן את הטראומה מחדש, אבל ברור שהקריאה עדיין לא הייתה פשוטה".
"כשאת מקריאה מכתבים כאלה, זה מציף זיכרונות אישיים", אומרת שרון, "אבל זה יוצר שכבה גאולוגית נוספת שמסבירה למה כל כך קשה לנו לדבר על פגיעה, ואיך פחד ובושה שומרים אותנו בשתיקה במשך שנים".
איך התמודדתן בעצמכן עם החומרים הקשים?
"זה היה סיוט", יעל מודה בכנות. "לעבוד על סרט כזה אומר לשקוע לתוך עדויות קשות. היה לנו ברור שאנחנו לא יכולות להתנתק רגשית, אבל גם היינו צריכות לשמור על עצמנו, כדי שנוכל להמשיך לעבוד".
שרון: "אחד האתגרים הגדולים היה לזהות את עצמנו בתוך התכנים. הסיפורים של הנשים על מניפולציות רגשיות ומערכת יחסים שבנויה על אמון שנשבר – אלו דברים שיכולים לקרות לכל אחת מאתנו. זה גורם לך להסתכל על חייך ולשאול שאלות קשות".
יעל: "גילינו גם ש-90% מהמקרים של פגיעה מינית מתרחשים על ידי מישהו מוכר – נתון שמזעזע כל פעם מחדש".
"המערכת לא עושה מספיק כדי להגן על הנפגעות"
השתיים מדגישות שהן מצאו נחמה בתמיכה ההדדית, ובתחושת השליחות שהניעה אותן להמשיך. "ידענו שאנחנו עושות את זה לא רק בשביל הנשים שכתבו את המכתבים, אלא גם בשביל אחרות שעדיין מפחדות לדבר. זה נתן לנו כוח להתמודד".
לפני הקרנת הבכורה של הסרט בחיפה, פנו שרון ויעל לאותו פסיכולוג בבקשה לתגובה. הן שלחו לו מכתב דרך המפיק, ווידאו שהוא קיבל אותו. "הוא אמר שהוא העביר את המכתב לעורך דינו, אבל מעבר לכך לא קיבלנו ממנו שום תגובה רשמית", מספרת שרון. "אנחנו עדיין חוששות מהתגובות שלו כלפי הנפגעות, אבל מאמינות מאוד במה שעשינו ומרגישות שאנחנו נותנות גב לנפגעות, יחד עם התקשורת והתאגיד. זה כבר לא הן לבד מולו, אלא כוח משותף שמחזק אותן".
יעל: "אם בעבר הוא השתמש בכוח שלו כדי להרתיע ולהפחיד, היום, כשהסיפור כבר בחוץ, הוא נמצא בבעיה רצינית הרבה יותר".
עם מה הייתן רוצות שהצופה יצא מהסרט?
שרון: "היינו רוצות שהצופה יצא מהסרט עם הבנה שהמערכת הנוכחית לא עושה מספיק כדי להגן על הנפגעות ולהעמיד לדין את הפוגעים. השאלה שאנחנו עוסקות בה בסרט היא איך זה ייתכן שמכתבים נכתבים במשך שנים, ואין תגובה או פתרון? גם אם הנפגעת לא מסוגלת לדבר או להתלונן באופן רשמי, זה לא אומר שאין פשע. אנחנו רוצות לתת קול לנשים שחוו פגיעה ולעודד אותן לספר את סיפורן, בלי להרגיש שהן לבד".
יעל: "אנחנו מקוות שהצופים יבינו את המורכבות של פגיעה במסגרת יחסים של אמון, כמו בטיפול פסיכולוגי, ואת החשיבות של תמיכה בנפגעות. מבחינתנו, הסרט הוא חלק מקמפיין אקטיביסטי רחב יותר, שמטרתו ליצור שינוי ברמה המערכתית. אנחנו פועלות להציע תקנות חדשות למשרד הבריאות, שיאפשרו לשלול את רישיון המטפל גם בלי תלונה רשמית, על בסיס עדויות מצטברות. אנחנו מבינות את הקושי המשפטי בגלל חזקת החפות, אבל חושבות שניתן למצוא דרכים שיאפשרו חקירה מעמיקה יותר. למשל, הענקת משאבים נוספים למשטרה ולמערכת הבריאות כדי לטפל במקרים כאלה.
"בנוסף, אנחנו רוצות להקים פלטפורמה שתאפשר לנשים לדבר על הפגיעות שלהן, לקבל תמיכה ולהרגיש שהן לא לבד. אנחנו מאמינות שחשוב להנגיש מענים לנפגעות, גם מחוץ למערכת המשפט, כדי שיותר נשים יוכלו להיחשף ולמצוא צדק".
"מכתב בלי כתובת" הוא לא רק סרט, אלא קריאה לשינוי. דרך סיפורי הנפגעות וההתמודדות עם הפחד והבושה, שרון ויעל מציבות מראה מול החברה הישראלית ושואלות: האם אנחנו עושים מספיק כדי להגן על מי שנפגעה? הסרט מזמין את כולנו להיות חלק מהמאבק – כי אם יש משהו שברור מתוך המכתבים האלה, זה שיחד יש לנו את הכוח להוציא את האמת לאור.