רחל רינת היילינג זוכרת היטב את הרגע שבו ירדה במדרגות המבנה ששימש בעברו כמועדון הפוסיקט, וממוקם בכיכר אתרים בתל אביב. "ככל שיורדים למטה במדרגות של המועדון, הקולות של הכביש למעלה הולכים ונעשים מעוררי אימה, ממש כמו בגיהינום", היא נזכרת. "כשירדתי לקומה התחתונה, הרגשתי את כל המקום רועד לי מעל הראש. ניסיתי להרגיע את עצמי. הייתה עליי חצובה ומצלמה, לכאורה אני אמורה להרגיש מוגנת, גיבורה, אבל הייתי לבד וההרגשה הייתה ממש לא נעימה. נתתי לגוף שלי לחוות את החוויה של המקום, שלא היה סימפטי. רק לחשוב על כל אותן נערות ונשים שעבדו שם".
עד לפני כמה שנים, הפוסיקט היה מועדון חשפנות ידוע בתל אביב. הייתה בו רחבה למופעים גדולים וכן חדרים פרטיים. המועדון עבר לכיכר אתרים בשנת 2012, והתמקם במבנה שבו פעל בעבר מועדון הקולוסיאום. הוא נסגר ב-2018, בעקבות קביעתו של פרקליט המדינה שריקוד ה"לפ-דאנס" שהיה מקובל בו, הוא זנות לכל דבר. כיום משמש המבנה כמרחב חברתי, המשמר את האופי ואת רוח המקום לצורך הסברה והעלאת מודעות לעולם הזה ולמצוקות הנקשרות אליו.
רחל בת ה-70, שהייתה עובדת סוציאלית בעברה, שמעה על המקום מנכדתה שביקרה בו. "אחת הנכדות שלי היא קצינת חינוך. היא והחיילים שלה הגיעו למרחב החברתי לסיור, כי במקום מתקיימים סיורים וסדנאות שמקדמים נושאים פמיניסטיים. בצעירותי, עבדתי הרבה עם נוער עבריין ונערות בסיכון. טיפלתי בנערות שברחו מהבית, שנפגעו מינית, שנוצלו לזנות, שפיתו אותן. חלק מהן יכלו למצוא את עצמן במועדוני חשפנות כמו הפוסיקט. כשביקרתי שם החלטתי שאני רוצה לתעד את המקום. ביקשתי רשות להגיע פעם נוספת, והפעם לצלם".
4 צפייה בגלריה
רחל רינת היילינג. "לכאורה אני אמורה להרגיש מוגנת, גיבורה, אבל הייתי לבד וההרגשה הייתה ממש לא נעימה"
(צילום: חיים פינקלשטיין)
מה קרה בביקורך השני?
"הגעתי לבד, לקחתי את המצלמה הכבדה שלי ואת החצובה והתחלתי לשוטט במקום. רציתי להרגיש את האווירה, לשמוע את הרעשים, לשמוע גם את הקולות שלא נמצאים שם יותר, אבל היו שם בעבר. המקום מתחיל מלמעלה, מעל פני השטח, ויורד למטה דרך מדרגות ספירליות. הלכתי מהבמה, מהעמוד שנערות היו רוקדות עליו, דרך הבר והקופה, שם הגברים הפקידו את כרטיסי האשראי והרישיונות שלהם וקיבלו ז'יטונים. עברתי דרך הדלתות של חורי ההצצה, דרך חדר המנהל שיש בו ספת עור אדומה וכוסות יין. מי שנמצא שם היום מטפח את המייצבים האותנטיים, כדי לאפשר דיון חברתי על החפצה של נשים, על שימוש בגופן, על החלקים האפלים של כוח ומגדר".
"בצעירותי, עבדתי הרבה עם נוער עבריין ונערות בסיכון. טיפלתי בנערות שברחו מהבית, שנפגעו מינית, שנוצלו לזנות, שפיתו אותן. חלק מהן יכלו למצוא את עצמן במועדוני חשפנות כמו הפוסיקט"
מה ראית במועדון שזעזע אותך?
"כשירדתי לקומה התחתונה ראיתי את החלק המוסתר מהעין של המועדון. יש שם מתפרה, חדר מנהל וגם חדרון עם מיטה ומזרון, שלא בטוח שהיו מיועדים למנוחה. באולם המרכזי ישבו הגברים וצפו מרחוק בבמה שבמרכזה ממוקם עמוד, שהוא גם המרכז של המועדון. הריקוד על העמוד בא לגרות יצרים, לגרות את הכיס של הגבר. במקום יש גם חדרים פרטיים עם כורסאות שנועדו ללפ-דאנס, בכל חדר יש עמוד ומולו כורסה שהגבר ישב בה. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה היה שם, איך הגבר יושב פחות ממטר מהנערה והיא רקדה לו ממש על הברכיים".
בין אפלה למיניות
בימים אלו רחל מציגה את "אפלה תחת השמש", תערוכה שצילמה באותו ביקור מטלטל, במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי, PHOTO IS:REAL, שמתקיים במרכז ענב וגן עופר (לשעבר גן העיר) בתל אביב, ומציג עשרות תערוכות בשלל נושאים, מהארץ ומחו"ל.
4 צפייה בגלריה
קונטרסט בין אדום לשחור, מיניות ואופל
(צילום: רחל רינת היילינג מתוך תערוכת Photo is real)
איזה נקודת מבט רצית לתת לצופה?
"חיפשתי את האלמנטים המיניים והאפלים שקיימים במקום - וילון אדום, כורסה אדומה, בר שחור. הצילומים בנויים במכוון על הקונטרסט בין אדום ושחור, כדי לשים פוקוס על השילוב בין האפלה למיניות שהיו במקום. פגשתי שם גבר שרצה לספר לי סיפורים צהובים על אנשים חשובים שנהגו לבקר במועדון באופן קבוע, אבל לא רציתי לשמוע, המקום מדבר בעד עצמו.
"בגלל שהמועדון ממוקם באמצע תל אביב, במקום מוגבה בין המלונות ולעיניי כל, בזמן שמתחת לאדמה מתרחשת אפלה מאוד גדולה, החלטתי לקרוא לתערוכה 'אפלה תחת השמש'. המועדון מוקף בווילונות, אי אפשר לראות מבחוץ מה מתרחש בפנים – מסחור בגוף האישה, זנות סמויה".
"הכוח שם לא היה בידי הנשים אלא בידי המנהלים"
רחל הגיעה לצילום רק בשנים האחרונות, אחרי שעברה לדבריה שינוי זהות מאז שיצאה לפנסיה. "כולנו מצלמים כל החיים פחות או יותר, אבל צילום מקצועי ומודע שכולל טכניקה, הגיע אליי רק לפני כמה שנים. אני שייכת למועדון צילום בתל אביב, מועדון שמונה 30 פנסיונרים מצלמים, ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני תקועה, שיש לי מה להגיד אבל שאין לי את הכלים המתאימים, והלכתי ללמוד צילום באופן יותר יסודי. היום זאת ממש קריירה שנייה עבורי".
מה את אוהבת בצילום?
"הצילום הוא חומר הגלם שלי, אני מנסה לבטא רגש דרך דימוי חזותי. במילים קל מאוד לבטא רגש, לצעוק רגש, הרבה יותר קשה להפעיל את הצופה שירגיש את הרגש בעזרת דימוי חזותי. חשוב לי גם לתת קול לנשים מבוגרות יותר, לסבתות. הצילום שלי הוא נרטיבי, משהו בין פיגורטיבי לקונספטואלי. אני מנסה תמיד לספר סיפור באמצעות הצילום".
חשוב לך לעסוק בתכנים נשיים, פמיניסטים?
"מעסיקים אותי סמלים של נשיות. כשעשיתי את התואר שני שלי באמנות, חקרתי מיצגי עירום פמיניסטים בשנות ה-70 בארה"ב. חשוב לי לחקור ביצירה שלי איך אנחנו משמיעות את הקול שלנו. אנחנו צריכות להיות קשובות האחת לשנייה, לחזק זו את זו, להיות נוכחות.
"אני חושבת על הנשים שיצאו ממועדון הפוסיקט ודומיו, בין אם הן מרגישות שהן היו קורבנות ובין שהן מרגישות שזה הכי העצים אותן. עצם האווירה במקום היא לא אווירה שקורים בה דברים טובים. אני חושבת שהכוח לא היה שם בידי הנשים, אלא בידי המנהלים. זה ניהול של הפרד ומשול. אתה מחליש את היחיד כדי לנצל אותו כמה שיותר. הגבר מנהל את האישה והיא כלי בתוך הסיפור הזה, בין אם זאת הייתה החוויה שלה או לא, המודעות באה יותר מאוחר".
"אני חושבת על הנשים שיצאו ממועדון הפוסיקט ודומיו, בין שהן מרגישות שהן היו קורבנות ובין שהן מרגישות שזה הכי העצים אותן. עצם האווירה במקום היא לא אווירה שקורים בה דברים טובים"
אילו תגובות את מקבלת על התערוכה?
"אומרים לי שהיא ממש מעבירה את התחושה של המקום. זה לא צילום תיעודי, והיה לי חשוב שהוא יעביר אווירה קונפליקטואלית של משיכה ודחייה. אני יכולה להבין איך נערות או נשים צעירות מתגלגלות למקומות כאלה. מחקרים מדברים על זה שנערות שפונות לחשיפה עצמית או לזנות, במקרים רבים נוצלו מינית בילדותן. יש רבדים סמויים שמביאים אדם להיות במקום כזה, זה לא רק הכסף".
בתור עובדת סוציאלית פגשת נשים או נערות שהגיעו לזנות או לחשפנות?
"היו הרבה נערות שברחו מהבית. בזמנו, היו צדים אותן בתחנה המרכזית. המקום משך נערות אבודות שמישהו מוצא אותן, מפתה אותן ומבטיח להן הבטחות, אחר כך מגיע האונס, השעבוד והסמים, הטרגדיה הקלאסית. גם פיקחתי על עובדות סוציאליות שהכירו נערות כאלה. פתאום נערה מבאר שבע מטלפנת מטבריה ומבקשת עזרה.
"מועדוני חשפנות נותנים אשליה של משהו מוגן, ולפעמים לא מזהים את הניצול שנכנס פנימה. בסיור המאורגן שנכחתי בו, יורדים לחדר המנהל, שם בשיחות עם הנערות הם היו מנרמלים להן את העיסוק. על הקיר יש צילום של משפחה, לא תמונות פורנוגרפיות, כדי ליצור להן אשליה של 'אנחנו פה בשבילך'".
הפוסיקט עלה לכותרות ונסגר, אבל יש עוד כל כך הרבה מקומות כמוהו שעדיין פעילים.
"זה נכון, יש עוד הרבה מקומות שפועלים מתחת לרדאר. כשיצא חוק הפללת הלקוח, חלק מהנשים העובדות אמרו שהן בוחרות בזה. 'אם אני יכולה לעשות בוכטה של כמה אלפים ביום, למה אני צריכה לעבוד בתור פקידה?' הן אמרו. לכאן נכנס לדעתי מושג הדיסוציאציה. את יכולה לעסוק בזנות ולהיות בסדר, אבל הגוף שלך מת. לכאורה לרקוד על עמוד זה יותר לגיטימי, אבל זה ממוקם באותה סביבה אפלה".
