הוא עומד מולי חפוי ראש. אנחנו לוקחים ביחד נשימה עמוקה ואני רואה איך גופו הרזה רועד מהתרגשות. "הגברים במעגל הפנימי הולכים לדבר, ואנחנו מבקשות שבזמן שהם מדברים, אתן הנשים רק תקשבנה. אל תאמרו דבר", מורות המנחות, טל רומן ודהניה יוסף, והטקס שנקרא "שלום בין המינים", נפתח באופן רשמי.
טל מקריאה בכל פעם שורה מנאום שנכתב בהשראת טקסי שלום דומים, ועל הגברים שבמעגל הפנימי לחזור על הדברים ולהדהד את מילותיה בקול רם. אנחנו, הנשים, מקיפות את הגברים במעגל, כשהתפקיד שלנו עכשיו הוא רק להקשיב ולהחזיק את המרחב.
"אישה יקרה, אני רוצה לבקש ממך סליחה", מקריאה טל, והגברים – אחריה. "סליחה על כל הפעמים שהקטנתי, זלזלתי והשתקתי. סליחה על כל הפעמים שלקחתי ממך בלי רשות. על כל הפעמים שפגעתי בך, בלב שלך, על שלא נתתי לך מקום. אני רוצה לבקש סליחה על כל הפעמים שלא ראיתי אותך, על כל הפעמים שהיית צריכה אותי ולא הייתי זמין לך".
והגבר הזה, זקן השבט שבמקרה הפך לשותף שלי לתרגיל, חוזר בקול רועד על כל שורה ושורה מנאום הסליחה הזה, כשעיניו הכחולות נעוצות חזק בתוך עיניי. הוא דומע וקולו נשבר עם כל הברה, ואני מבינה שברגע הכול כך נדיר הזה, אני לא לורי יותר. אני מישהי אחרת שהוא מאוד אוהב, מישהי שהוא פגע בה בעבר. האם אי פעם התנצל בפניה? מה קרה שם, בקשר ביניהם?
"סליחה!", הוא חוזר על דבריה של טל. "סליחה על כל הפעמים שהלחצתי אותך באקט המיני, סליחה שלא הייתי קשוב אלייך, לקצב שלך. סליחה שעברתי את הגבולות שלך. סליחה שנגעתי, חדרתי, נכנסתי מהר מדי".
הוא בוכה ואני בוכה ביחד איתו. לא ידעתי שאפשר להרגיש קירבה גדולה כל כך לאדם שהכרתי רק לפני כמה שעות, אבל ברגע הזה, באותו אולם יוגה בקיבוץ תובל שבגליל, אנחנו יחד, מחוברים. דקות מאוחר יותר אגלה שהאישה שהוא דיבר אליה דרכי היא הפרודה שלו. "20 שנה היינו זוג ופגעתי בה. אני כל כך מצטער", הוא לוחש ומרסק לי את הלב.
אחרי הגברים מגיע תורן של הנשים להתנצל. הטקסט שאנחנו מתבקשות להקריא, כולל שורות כמו: "סליחה על כל הפעמים שביקרתי ושפטתי אותך, סליחה שטענתי שאתה מאכזב, שאתה לא מספיק טוב. סליחה שהתאכזבתי כשלא עמד לך, סליחה על כל הפעמים שציפיתי שתוביל, שתהיה אחראי על העונג שלי, סליחה על כל הפעמים שהאשמתי".
"20 שנה היינו זוג ופגעתי בה. אני כל כך מצטער", הוא לוחש ומרסק לי את הלב
בניגוד לשותפי למסע, אין לי גבר אחד שאני מכוונת אליו את מילות הסליחה הללו. מזמן לא חוויתי פרידה ואני משתמשת בפרטנר שלי כדי לדמיין את כל הגברים שהכרתי בחיי הרומנטיים ופגעתי בהם ללא זדון. את אלו שאהבו אותי ולא יכולתי להחזיר להם אהבה, את אלו ששללתי בלי שהייתה לכך סיבה, ואת אלו ששפטתי מהר מדי ולחומרה. ברור לי שכולנו פוגעות ופוגעים זה בזו מדי יום ביומו, והיכולת לשים לפגיעות הללו מילים ולהתנצל על כך באמת ומהלב, היא קתרזיס מאוד רוחני בעיניי. אני וזקן השבט מתחבקים.
את התרגיל משנה החיים הזה, לצד תרגילי עומק נוספים, חוויתי בסדנה בת יומיים שנקראת "סודות הטנטרה: הנוכחות שבאינטימיות". כשחושבות על סדנאות טנטרה, בדרך כלל מדמיינות אורגיות סוערות והמוניות, ואלו אכן מתקיימות לפעמים, אבל לא בסדנה הזאת. "הריטריט שיצרנו הוא ריטריט למתחילים, שמיועד לכל מי שרוצה לעשות צעד ראשוני בעולמות הטנטרה", מסבירה דהניה. "אנחנו בהחלט הולכות עמוק מבחינת התרגילים, אבל אין מגע מיני ואנחנו לא מחפשות לעורר עכשיו פצעים קשים. יש לנו סדנאות הרבה יותר נועזות שנכנסות עמוק לרובד הרגשי, אבל את נפלת על סדנה רכה", היא מחייכת.
"הטראומות המגדריות מחלחלות למיניות שלנו"
טל ודהניה הכירו לפני מספר שנים בסדנת טנטרה אחרת, ומיד התחברו זו לזו. כשהקורונה נכנסה לחיינו וכולנו הסתגרנו בבתים, החליטה טל להשיק קהילת נשים בפייסבוק שתעסוק במיניות, יחסים ורוחניות. היא קראה לה "מתחברות", וכשהיא ראתה שכמות המשתתפות הולכת וגדלה, היא חיפשה מישהי שתעזור לה עם הניהול השוטף, והציעה את המשרה ההתנדבותית לדהניה. בהמשך, השתיים פתחו גם קבוצה זהה לגברים, שנקראת "מתחברים".
"דהניה, שהיא גם אדם עם לב מאוד רחב, ממש רצתה לתרום ואמרה לי שבא לה לעזור לנשים, והצעתי לה להצטרף אליי לקהילה כמנהלת", אומרת טל. "החיבור ממש הוכיח את עצמו כי שתינו משלימות זו את זו. דהניה מביאה איתה עומק וידע ארוך שנים בטנטרה וביוגה-טנטרה, ואני מביאה איתי ניסיון בטיפול רגשי ובפסיכותרפיה".
"אנשים רוצים את החיבור, את האהבה, הקירבה והאינטימיות, אבל משהו שם תקוע או שיש שם עדיין כאב וכעס, והרעיון שלנו הוא לעזור להבין מאיפה אנחנו פועלים, מה מניע אותנו וגם להבין שלא באנו להילחם זה בזו"
לשתיהן ניסיון ארוך שנים בהדרכת ריטריטים רוחניים, כך שהיה זה רק עניין של זמן עד שהגיע הרעיון לצאת מהמחשב ולהנחות יחד ריטריט רוחני משותף, שיחבר את הנושאים שעלו בשתי הקבוצות, הנשים והגברים, למפגש אחד. "לאור כמות הנושאים שעלו בקבוצות הפייסבוק השונות, נולד הרעיון לאחד ביניהן לריטריט מעורב, מסע של ריפוי בין המינים, של שלום בין הקהילות, שזאת גם העבודה הטנטרית", מסבירה דהניה.
"הטנטרה מדברת כל הזמן על יצירת שלום בין הזכרי והנקבי שבתוכנו, אבל בדרך לשלם האישי יש את האחדות הזאת שניתן ליצור בשדה קבוצתי, דרך מפגש פיזי שקשה להתעלות מעליו. בסוף אין תחליף למסע קבוצתי שמשלב מבט בעיניים, מגע וחיבוק".
באיזה מצב החברה שלנו מבחינת היחסים בין גברים לנשים?
טל: "החברה שלנו נמצאת במצב מאוד-מאוד מורכב. מבחינת פגיעות מיניות למשל, ידוע שעד גיל 12 אין הבדל בין בנות לבנים. שני המגדרים נפגעים כמעט באופן שווה. בהמשך והחל מגיל ההתבגרות, שני המגדרים צוברים פגיעות וטראומות, מיניות ורגשיות כאחד. בזמן שהגברים נתונים ללחצים חברתיים שמאיצים בהם להתנהג כמו 'גברים' ולהצניע רגשות כמו פגיעות וחולשה, נשים ונערות צוברות פגיעות משלהן, כולל פגיעות מיניות.
"הכעסים הללו מצטברים, ובהמשך הם הופכים לטינה ולהאשמות כלפי המגדר השני. בסוף הטראומות הללו מחלחלות עד למיניות שלנו ונתקעות בתוכה. כרגע יש המון חוסר הבנה וחוסר ידע על הצד השני ועל המיניות של הצד השני, וזה גם משהו שאנחנו מנסות להעלות אותו למודעות בסדנה.
4 צפייה בגלריה
יש מיניות אבל קודם נדבר על כאב. מתוך סדנת הטנטרה המעורבת של דהניה וטל
(צילום: גנ'י קשת)
"בסופו של דבר, אנשים, גברים ונשים ולא משנה איזה מגדר, רוצים את הביחד, רוצים את החיבור, רוצים את האהבה, הקירבה והאינטימיות, אבל משהו שם תקוע או שיש שם עדיין כאב וכעס, והרעיון שלנו הוא לעזור לאנשים להבין טוב יותר את המערכות האחד של השנייה. להבין דרך התרגילים השונים מאיפה אנחנו פועלים, מה מניע אותנו וגם להבין שלא באנו להילחם זה בזו.
"השאיפה שלנו היא לנסות להביא ריפוי הדדי לכלל המגדרים דרך הסדנאות האלה, ובינתיים זה עובד. אנשים סיפרו לנו שהם יצאו מהן עם כלים שעזרו להם להכיר אחר כך בני זוג ולהיכנס למערכות יחסים הרבה יותר בריאות מאלו שהכירו לפני כן".
"כשהגבר סוף-סוף מביע רגשות, הוא נשפט על כך שהוא לא מספיק גברי"
בתרגיל חזק נוסף שהועבר בריטריט, התבקשנו לייצר בעזרת הגוף צורה של פסל אנושי, שתתאר את התחושה האישית שאנחנו מרגישות ומרגישים כשבני המגדר השני לא רואים אותנו. גם הפעם פתחו הגברים, וכשהסתובבתי בין הפסלים האנושיים שהם יצרו, הרגשתי מועקה כבדה וחונקת, שהתיישבה לי על החזה ולא נתנה לי לנשום. גם נשים אחרות שהסתכלתי עליהן חוו תחושה דומה.
להוציא בני זוג רומנטיים, נדיר שאני נתקלת במופעים כל כך מוחשיים של הבעת פגיעות מצד הגברים שסובבים אותי, ופתאום גברים בני 60-20 יושבים על הריצפה כשהם שפופים, כפופים, ראשם מונח כלפי מטה ומבט של עצבות תהומית מתנוסס על פניהם.
תילי תילים של מילים נכתבו על חוסר הלגיטימציה החברתית של גברים להפגין פגיעות כלפי חוץ, לבטא את הכאב שהם מרגישים, את תחושת הדחייה והעצב שנוצרים כשמישהי שהם מאוהבים בה לא רוצה ולא קשובה אליהם, אבל בריטריט הטנטרה המיוחד הזה היה ברור שאם אנחנו רוצות ורוצים לעבור מסע משותף של צמיחה והתפתחות, הפגנת פגיעות והתחברות למקומות חסרי הביטחון אצלנו היא חלק מהעניין.
"היום אני הרבה יותר מוכנה להחזיק מרחב זוגי לאהובי. לאפשר לו לבכות ולהישען עליי, לדעת שאני שם בשבילו, שאני לא שופטת ולא חושבת שהוא פחות 'גברי' בגלל זה"
"בשנים האחרונות למדתי לראות את היופי שבפגיעות, עד כמה זה מתוק ומקסים ופותח לב וממלא אותי בחמלה", אומרת דהניה. "זה לא תמיד היה ככה. בעבר הייתי אישה מאוד קשוחה וציפיתי מהגברים שהיו איתי להיות קשוחים ולהחזיק את הצד היותר בטוח ויציב בקשר. ציפיתי שהם ימלאו את התפקיד החברתי שלהם רק כי זה מה שהחברה הטמיעה בתוכי.
"היום אני יודעת שמדובר בסך הכול בהבניות חברתיות שצריך ואפשר לשנות, והיום אני הרבה יותר מוכנה להחזיק מרחב זוגי לאהובי, לאפשר לו לבכות ולהישען עליי, לשים עליי ראש ולדעת שאני שם בשבילו, שאני לא שופטת ולא חושבת שהוא פחות 'גבר' בגלל זה".
טל: "לנשים יש הרבה פעמים ציפייה שהבחור שאיתן יהיה 'גבר-גבר', ומצד שני הן ממש רוצות שהוא ידע לתקשר ולהביע רגשות, אבל כשהוא כבר עושה את זה ומביע חולשה, אז הן שופטות אותו שהוא לא מספיק 'גברי'. לכן תרגיל הפסלים הוא כל כך חזק, כי דרך התרגיל הזה גם נשים וגם גברים מבינים עד כמה הם משפיעים על הצד השני.
"בסוף, המטרה היא שכל מגדר יבין איפה הוא לא בסדר ומה החלק שלו בפנים. רק אחרי שזה יקרה, רק אחרי שיהיה לנו את הבסיס של ההבנה והפגיעות והתקשורת, נוכל להתחיל לדבר על העונג המשותף שאנחנו יכולים להעניק זה לזו. לכן הסדנאות שלנו בנויות כך שרק אחרי שאנחנו מלמדות איך לתקשר ולהביע פגיעות, מגיע השלב של העונג. ואז אנחנו מלמדות על המערכות המיניות, ומספרות איך אפשר לממש את העונג המיני בצורה עמוקה יותר.
"חשוב לי להסביר שהרבה פעמים אנשים שומעים שמדובר בסדנת טנטרה ובטוחים שהם באים נטו כדי ללמוד טכניקה מסוימת וקצרה, שתפתור את הכול ותביא אותם לאורגזמות מטורפות, אבל יש פה תהליך. צריך להיות פתוחים קודם כדי לראות האחד את השנייה כפי שאנחנו, ולא לתקשר זה עם זו רק דרך הפצעים שכל אחד מאיתנו סוחב".
"הרבה פעמים אנשים שומעים שמדובר בסדנת טנטרה ובטוחים שהם באים נטו כדי ללמוד טכניקה שתפתור את הכול ותביא אותם לאורגזמות מטורפות, אבל יש פה תהליך"
דהניה: "הטנטרה אומרת 'כן' לחיים. כן לכאב וכן לעצב אבל גם כן לאושר ולאהבה ולעונג. וכדי שנחווה את כל אלו על כל אחד מאיתנו להסכים להכיל את כל החלקים האלה שבתוכו, להסכים לפגוש את המקומות הדחויים, הכואבים, אפילו הבזויים, כי רק אם אני אסכים לפגוש אותם, רק אם אני אצליח לראות את עצמי במלואי, ולהגיע למקום של שלמות ואחדות, אני אוכל לעשות את זה עם הצד השני ולחוות יחד מיניות בריאה ומודעת, שתוכל אף להעלות אותנו למצבי תודעה נעלים".
טל: "בעולם האידיאלי, שכמובן שיש עוד דרך ארוכה עד שנגיע אליו, גברים ונשים מצליחים לפרק את הפרדיגמות והתכתיבים החברתיים שהוכתבו לנו מהילדות, וקבעו איך אנחנו אמורים ולא אמורים להתנהג. כל האסור, מותר, בושה, אשמה – כל הרגשות הללו חייבים להשתחרר החוצה, אבל כדי שנוכל לשחרר אותם ולהיפגש האחד עם השנייה בצורה אמיתית ופגיעה, בלי מסכות ובלי משחקים, על כולנו קודם כל ללמוד לתקשר בצורה חדשה, בצורה שרואה את האחר על כל החלקים שבו, בלי שיפוטיות ובלי כעסים. איחוד של המגדרים ויצירת הרמוניה אמיתית, שלום בין המינים והמגדרים".
