"אף פעם לא באתי בקטע של 'אני באה לנרמל דברים. אני באה לעשות שינוי', לא. פשוט הייתי אני וירקתי את מחשבותיי החוצה בצורה ויזואלית, וגיליתי שיש לזה ערך. זה הפתיע אותי", מספרת פז (30), מעצבת גרפית ואנימטורית, שמפעילה עמוד אינסטגרם פופולרי בשם priklut, אשר עוסק בסיטואציות מיניות ונשיות שלרוב מושתקות.
עמוד האינסטגרם של פז מונה כ-29 אלף עוקבים. היא מעלה אליו אנימציות ואיורים צבעוניים, והיא עושה זאת בצבעוניות אין קץ ובהומור יוצא דופן. "אני מרגישה שמה שקורה באינסטגרם שלי מאוד תואם את האישיות שלי במציאות", היא משתפת. "אני בת אדם שמדברת על דברים בצורה ישירה ואני מאוד פתוחה עם כל מה שעובר לי בראש. אני חושבת שמה שקרה עם העמוד שלי זה שגיליתי שהדברים שאני חושבת ואומרת אינם מובנים מאליהם ליתר האנשים, בניגוד למה שתמיד חשבתי. הרגשתי שאנשים שמחים שיש מישהי שמדברת על הדברים הללו בצורה פתוחה, וגורמת להם להיראות קצת פחות מביכים".
בין התכנים של פז ניתן למצוא סרטון על שיערות שצומחות על פטמה של אישה, סרטון שעוסק בחיפוש אחר הדגדגן ובאנימציה על סקס בזמן הווסת – נושאים שהם עדיין סוג של "טאבו", שלא נוטות לדבר עליהם בפומבי, בייחוד לא בישראל. "אני מעלה דברים שאני עוברת באותו הרגע. נגיד עשיתי סקס במחזור, אז איזה יומיים הסתובבתי עם הרעיון בראש, ואז הורדתי אותו לאנימציה. מסתבר שזה מדבר לאנשים כי מישהי כתבה לי לפני כמה ימים, 'הלוואי שהייתי רואה את העמוד שלך כשהייתי בת 12".
יולי תמרה (23) היא מאיירת ויוצרת, שעומדת מאחורי עמוד האינסטגרם LEAVE YULI ALONE המונה כ-4,500 עוקבים, לשם היא מעלה איורי-קומיקס צבעוניים. האיורים של יולי נראים תמימים ומתוקים ממבט ראשון, אך כשקוראות את הכותרת שהיא מעניקה לכל איור, מבינות כי התוכן נוקב ועוסק בתחושות ובהרהורים קיומיים שנשים רבות יכולות להזדהות איתם.
כך, למשל, עם האיור של האישה שיושבת על האסלה וממררת בבכי, כשמעליה הכותרת "הפסקת בכי". או האיור של הגבר ששואל את חברתו אם היא גמרה, והיא עונה לו, "לפני שבאת". "את העמוד פתחתי לפני איזה שנה. בהתחלה סתם חשבתי להעלות כמה דברים לכיף, אבל אז פתאום מלא אנשים התחילו להזדהות עם התכנים וזה נתן לי מוטיבציה להמשיך ולהעלות עוד דברים", היא מספרת.
"כשהחשיפה עולה, הרבה יותר קשה להעלות תכנים מיניים"
תמר מושינסקי (36) היא מעצבת גרפית שעומדת מאחורי העמוד 'מי-תוג', הלחם של MeToo ומיתוג. עמוד האינסטגרם שלה מונה כ-6,700 עוקבות ועוקבים, ושם לעצמו למטרה לקדם יצירה נשית ישראלית, תוך שימת דגש על מסרים פמיניסטיים ומעצימים הקוראים לשינוי חברתי.
בין העבודות שתמר אוצרת בעמוד שלה, ניתן למצוא צילום של אישה קשישה ובודדה, לצד הכיתוב: "אם את זקנה במדינת ישראל 2022 - את שקופה. אין לך קול, אין ייצוג, אין משמעות, אין פרנסה, ובגדול את עוול", לצד איור של המאיירת אפי קישון, בו רואים שתי נשים מראות זו לזו את תחתוני המחזור שלהן. על כך כתבה מושינסקי: "יש טרנדים שהם ברכה. למשל, תחתוני מחזור. איזה נחמד שכולן כבר הבינו שחד"פ זה אאוט ווסת זה לגמרי אין".
את העמוד היא הקימה ב-2017, אך זהותה נותרה שנים רבות באפילה. תמר מודה כי חששה להזדהות ולחשוף את עצמה, והעדיפה שהתכנים שהיא מעלה ידברו בעד עצמם. "תמיד הייתי אקטיביסטית. אני באה מרקע של תנועות נוער וחינוך, כי תמיד הרגשתי שאם אני עושה משהו, חשוב שיהיה לו ערך חברתי. העמוד שהקמתי נותן פלטפורמה ליצירות של נשים ישראליות שמקדמות שיח פמיניסטי ושינוי חברתי, החל מאנימציות ופונטים דרך אמנות חזותית ועוד. מדי פעם אני מעלה גם עבודות משלי, אבל אני לא חושפת את הזהות שלי בכלל בעמוד".
"כשלא היו לי הרבה עוקבים, יכולתי להעלות כל מה שבא לי, דברים ממש בוטים, אנימציות של זיונים, אבל מאז שנהייתה לי יותר חשיפה וכמות העוקבים עלתה, אז הרבה אנשים שמיניות באה להם ברע התחילו לדווח עליי"
פז: "זה קטע שאת מספרת את זה כי גם לי היה רגע שבו החלטתי שאני לא רוצה להיות הפנים שמאחורי העמוד שלי. היה איזשהו יום שהחלטתי שאני מוחקת כל זכר למי שאני בעמוד - מחקתי את כל התמונות שלי והחלטתי שמעכשיו זה כבר לא עוסק בי, אלא במשהו שאני רוצה לתת, ובאמת ברגע שהעפתי את עצמי מהעמוד וזה נהיה רק 'פריקלוט', התכנים שלי נהיו הרבה יותר עמוקים וגולמיים. אלא שאז התחילה פתאום בעיה אחרת - כל העניין של הצנזורה של האינסטגרם".
בואו נדבר באמת על אלמנט הצנזורה של אינטסגרם. זה ממש מעיק.
פז: "בהחלט, אבל זה גם פקטור של מספר העוקבים שלך. כשלא היו לי הרבה עוקבים, יכולתי להעלות כל מה שבא לי, דברים ממש בוטים, אנימציות של זיונים, הכול, אבל מאז שנהייתה לי יותר חשיפה וכמות העוקבים עלתה, אז הרבה אנשים שמיניות באה להם ברע התחילו לדווח עליי. אני מדברת על התקופה שלפני שאינסטגרם התחילה להפעיל אלגוריתמים משלה, שמחפשים באופן אוטומטי מה לצנזר.
"לפני כמה ימים העליתי פוסט אנימציה על זין, שהעליתי לפני שנתיים לאינסטגרם שלי. רק שהפעם לא רואים את כל הזין בפריים, כי אינסטגרם עלולה למחוק לי את החשבון וכבר קיבלתי אזהרות. היום אני גם מפעילה מראש פרופיל גיבוי, כי אני מפחדת שהעמוד ייעלם יחד עם כל האנימציות והעבודה שהשקעתי בתוכו".
יולי: "אני ממש מזדהה. כשהחשיפה עולה, הרבה יותר קשה להעלות תכנים שהם יותר מיניים, גם כשמדובר באיור או באנימציה. אני ממש מתבאסת כשאני נאלצת לרסן את עצמי".
"פעם העליתי פוסט סופר נוקב אחרי האונס הקבוצתי באילת, והוא צבר תאוצה ונהיה ויראלי. זה קרה נטו כי הרגשתי שאני מתחבאת מאחורי העמוד ובכך מאפשרת לעצמי לבטא דברים ללא חשש"
תמר: "אצלי זה הפוך, אולי בגלל אופי העמוד. כן היו קשיים ברמה שהאלגוריתם מבטל לי תכנים, ומדי פעם אני מקבלת אזהרה, אבל זה לא באמת מה שהקשה עליי במהלך הדרך. הקושי העיקרי שנתקלתי בו היו שינויים סביב ההיריון שלי. עד שהבן שלי הגיע, 'מי-תוג' היה מקום שיכולתי לבטא את עצמי בו, אולי דווקא בגלל שנשארתי אנונימית.
"פעם העליתי פוסט סופר נוקב אחרי האונס הקבוצתי באילת, והוא צבר תאוצה, נהיה ויראלי והגיע עד לתוכנית 'הצינור'. זה קרה נטו כי הרגשתי שאני מתחבאת מאחורי העמוד ובכך מאפשרת לעצמי לבטא דברים ללא חשש. אבל אחרי הלידה נכנסתי לדיכאון. משהו בי ביקש להתכנס פנימה. לקחתי צעד אחורה מהעשייה, לא פרסמתי זמן רב, אך כשכבר ניסיתי לחזור לפעילות, האלגוריתם השתנה. היה לי מאוד קשה להתניע בחזרה, והחשיפה ממש ירדה".
היום אתן מרגישות שיש דברים שאתן מראש נמנעות מלהעלות או ליצור?
פז: "מבחינת מלל אני לא מגבילה את עצמי, אבל מבחינה גרפית בהחלט. נגיד עשיתי אנימציה של מישהי שנשאבת לתוך הפושפוש של עצמה והופכת לפרפר. מבחינתי, זה אפילו לא היה מיני, זאת הייתה אנימציה מתוקה שאומרת שפות זה מדהים, ובכל זאת הורידו לי את זה".
אני מקשיבה לדבריה של פז ולא יכולה שלא להזדהות. חצי שעה בלבד לפני הריאיון הזה, נתקלתי בבעיה מאוד דומה - אינסטגרם הסירה לי פוסט חדש שהעליתי, שבו אני מצולמת בצורה חשופה אבל ללא פטמות. אני אוהבת להעלות תוכן של הגוף שלי כשהוא חשוף ומשוחרר, במטרה להקליל את הגישה לגוף ולמיניות ולהסיר את הבושה שמתלווה לכך. הבעיה היא שמהר מאוד או שמדווחים עליי או שהאלגוריתם של אינסטגרם מזהה עור חשוף ומסיר.
"עשיתי אנימציה של מישהי שנשאבת לתוך הפושפוש של עצמה והופכת לפרפר. מבחינתי, זה אפילו לא היה מיני, זאת הייתה אנימציה מתוקה שאומרת שפות זה מדהים, ובכל זאת הורידו לי את זה"
אני משתגעת מזה. פעם זה לא היה ככה, הייתי הרבה יותר בוטה וחשופה באינסטגרם שלי, ולא חששתי מצנזורה. יש לכך פתרון לדעתכן?
פז: "יש עמותה שנקראת DON'T DELETE ART שהן ממש עושות ניוזלטרים ודברים בקשר לצנזורה. לאחרונה נערכה בלונדון תערוכה של אמנים מצונזרים, וגם אני לקחתי בה חלק. יש הרבה דברים שקורים מאחורי הפלטפורמה של אינסטגרם שבאים לשנות את מה שקורה בה, אבל אני חושבת שזה לא באמת יעזור ושאינסטגרם תמשיך לצנזר. אני אפילו חוששת שהמצב הולך להחמיר".
יולי: "במקרה שלי, הטקסט משרת יותר את הציורים שלי ולא להיפך, אז אני יותר מפחדת מהתגובות ולא מהצנזורה. בהרבה מהקומיקסים שלי אני 'משתיקה גברים' כביכול, ואז באות תגובות לא נעימות. שמתי לב גם שככל שיש יותר תגובות, כך פחות מסתכלים על מה שעומד מאחורי התגובות. הרבה פעמים זה גם קורה בפרטי".
את מפתחת עם האנשים האלה דיון בפרטי, או שאת מראש לא נכנסת לשם?
"אני לא נכנסת לזה. ממש כמו השם של העמוד - LEAVE YULI ALONE. פעם הייתה לי יותר מוטיבציה והייתי עונה, אבל היום אני פשוט שמחה מהקהל שכן נהנה מהתוכן ולא נגררת למקומות השליליים. זה באמת כיף לראות כמה הזדהות יש עם התכנים. הרבה כותבות לי כמה זה עשה להן טוב בהקשר של יחסים ומיניות".
פז: "אני נשאבת. באופן כללי, אני אדם ממש רגיש, ואם כותבים לי משהו רע זה יושב עליי ואני נשאבת לדיונים ועונה, למרות שהיום זה כבר יותר מצחיק אותי כי יש תגובות ממש מטופשות כמו אימוג'י של קיא. אחלה, גבר, תהנה עם הקיא שלך.
"תכלס? אני מרגישה שבגלל שאני מדברת על דברים ולא מראה אותם עליי, אז זה שונה. אם הייתי מעלה תמונה של שיער הגוף שלי והיו מגיבים על זה שזה מגעיל, הייתי הרבה יותר נעלבת מאשר תגובה של 'מגעיל' שנכתבת בתגובה ליצירה. הביטוי שלי דרך האנימציה ולא בחשיפה מגן עליי קצת".
"אני יותר מפחדת מהתגובות ולא מהצנזורה. בהרבה מהקומיקסים שלי אני 'משתיקה גברים' כביכול, ואז באות תגובות לא נעימות"
אילו יוצרות מחו"ל מעניקות לכן השראה?
יולי: אני ממש אוהבת את ססיל דורמו. היא צרפתייה והתוכן שלה באנגלית. אני אוהבת את כל הנירמול של גוף שלא מושלם, דם של מחזור, יחסים, ויש גם ייצוג להט"בי. היא עושה את זה בדרך ממש מקסימה - ציורים צבעוניים, קלילים ומלאי הומור. אני גם אוהבת לעשות את זה ולוקחת מזה השראה. למשל, ציור שהוא נורא ילדותי ונעים לעין, אבל שהמסר שלו לא כל כך נעים. אני אוהבת את הדיסוננס הזה. אני חושבת שזה עוזר להנגיש את המסר ללא האנטגוניזם שעלול להתלוות לנושא".
תמר: "אני אוהבת ממש את שרה אנדרסון. היא מאיירת שוודית והיא נורא מוכשרת! אני מתחברת למה שיולי אמרה - אני אוהבת את הייצוג של הגוף הלא מושלם. אני אוהבת את השימוש שלה בשכבות צבע שמייצר דמויות מרובדות. אני עוקבת אחריה הרבה זמן ולפעמים לוקחת השראה. בסטוריז שלה היא מדברת הרבה על יחסי עבודה בין גברים ונשים, וזה גם מעניין לראות אותה באופן אישי".
למה נדמה כי אין מספיק אמנות נשית פורצת דרך בישראל?
יולי: "בארץ מאוד שמרנים, אלא אם כן זה בסצנה הפמיניסטית הקטנה ואז יש יותר אומץ ותעוזה ליצור ולחשוף, אבל ברגע שזה יוצא החוצה, זה מעורר הרבה תגובות, לפעמים דיווחים, וזה עלול לייצר רתיעה ותחושה שאנחנו צריכות להגביל את עצמנו ברשת".
אתן מגדירות את עצמכן כפמיניסטיות. איך זה בא לידי ביטוי באמנות שלכן?
תמר: "בגדול אני מרגישה שהרכבתי משקפיים בצבע ברגע שנהייתי פמיניסטית. זה גורם לי לראות את העולם בצורה אופטימית יותר, וזה עשה לי מלא סדר. אני מרגישה שהפמיניזם מעניק לי תשובות לכל מיני בעיות. בהתחלה התשובות היו יותר שטחיות, אבל עם הזמן וככל שהתעמקתי, המשקפיים האלה עוזרים לי לראות יותר טוב את העולם. מכאן גם נגזרת האג'נדה שלי - לדבר באופן פתוח על מיניות, על מה זה להיות אישה עם ביטחון, לצמצם פערים בין גברים לנשים, למוטט את הפטריארכיה, ולתת מקום ליוצרות ישראליות להתבטא.
"אני יכולה לספר גם שאף פעם לא ממש אהבתי להיות בפרונט באופן פיזי. למשל הזמינו אותי להרצות על 'מי-תוג' פעם וזה עשה לי חרדה. אני מרגישה שפחות משנה 'מי אומרת' ויותר משנה 'מה אומרת', למרות שאני לאט-לאט מבינה שגם לי יש מקום ולגיטימציה להיכנס יותר פנימה.
"אולי זה בגלל האימהות וההיריון שפתחו אצלי משהו, אבל היום הנוכחות שלי באינסטגרם פחות מונעת מהסתרה ומפחד, ויותר מאומץ ומשקיפות. בהתחלה כשפנית אליי והצעת לי להתראיין, אפילו לא רציתי שהשם שלי יוזכר בכתבה, אבל עכשיו אני מרגישה הרבה יותר בנוח להיחשף. אולי משהו באמת משתנה".
