האם אני אשמה שלא הולך לי באהבה?
אני מסרבת להאמין שהכול תלוי אך ורק בנו, ושאני רדופה בידי תת המודע המתעתע שלי. אני כן יודעת שיש דברים שהם גדולים יותר מאיתנו, ואהבה היא אחד מהם
"אתה חושב שאנחנו מקבלים רק את האהבה שאנחנו מאמינים שראויה לנו?", שאלתי את הבחור לשמאלי בזמן שרכנתי מעל הקוקטייל השלישי שלי לאותו הערב. לא הרגשתי שזה מוזר לשאול אותו שאלה כזאת כי גם הוא הגיע בגפו אל הבר, כשאחז בספר שאת כריכתו לא הכרתי, וגם כי כבר החלפנו כמה מילים, והיה נראה שיש כאן פוטנציאל לשיחה טובה. בכל מקרה, אחרי כמה משקאות שום שאלה כבר לא נראית כל כך משונה.
שעה קודם לכן קראתי את "כמה טוב להיות פרח קיר", וסטיבן צ'בוסקי טען שם שאנחנו מקבלים רק את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו. בולשיט, חשבתי באותם רגעים, וסגרתי את הספר בטריקה. אין סיכוי שהייתי לבד כל הזמן הזה שרציתי להיות בזוגיות רק כי מבפנים האמנתי שזה מה שמגיע לי. תמיד האמנתי שהרווקות שלי תחומה בזמן ולא באמונה מבליחה מתת המודע, אבל באותו הרגע שבו נתקלתי בשורה הזאת לא יכולתי שלא לתהות האם הסופר ההוא צודק, והאם אנחנו קורבן של המחשבות שלנו.
כשאני חושבת על זה עכשיו, תהלוכה של מערכות היחסים הפוטנציאליות (הכושלות) שיכלו להיות לי ניצבת לנגד עיניי. אני יכולה לספור על יד אחת את הבחורים שהזיזו אצלי משהו. אלו שבאמת רציתי להיות איתם, אלו שרציתי שיאהבו אותי בבוא היום. אחרי הבחור הראשון ששבה את ליבי ועזב, הגיע ההוא מהקורס למתמטיקה שנורא רציתי שאיתו זה יהיה פשוט כמו תרגיל, שאחד ועוד אחד באמת יהיה שווה שניים. אך שבוע בלבד כבר הספיק לו בשביל להודיע לי שהוא מפחד להתאהב בי, וללכת. אחריו היה את ההוא משביל ישראל שבלילה אחד גרם לי לאבד את הצפון, כשבכלל הייתי בדרכי דרומה.
אני לא גרמתי לזה, אני מנסה להגן על עצמי ועל תת המודע שלי. אולי הם פשוט לא היו הבחורים הנכונים בשבילי. זה שלמעלה עדי שהאמנתי שמגיעה לי אהבה. האמנתי שמגיעה לי אהבה כזו שהחיים לא נשארים אותו דבר אחריה, וזו הסיבה שכל כאב לב היה יותר כואב בכל פעם, כי באמת האמנתי שיש לי סיכוי, שהפעם אני אנצח. זה סימל את זה שבאמת ובתמים האמנתי שאני ראויה לקבל משהו, והוא סירב להופיע.
בכנות, היו לי רגעים, אפילו תקופה יחסית ארוכה, בעיקר אחרי שנשבר לי הלב, שלא האמנתי שמגיעה לי אהבה. אבל אלו היו רק רגעים של ייאוש שעברו כשהכאב עצמו שכך. אלו היו מחשבות לגיטימיות לאותו הזמן. כולם חושבים אותן. אני מסרבת להאמין שהכול תלוי אך ורק בנו. "אתה מייצר את המזל שלך" הוא פשוט עוד משפט מוטיבציה מעיק. אינני מאמינה שאני רדופה בידי תת המודע המתעתע שלי. כנראה שזה פשוט מה שצריך היה לקרות. יש דברים שהם גדולים יותר מאיתנו, ואהבה היא אחד מהם. לומר שהיא נמצאת או נעדרת בגלל המחשבות האנוכיות שמתרוצצות לנו בתוך הראש, זה להמעיט בערכה בעיניי.
"הם אלו שלא היו ראויים לך", שמעתי אותו אומר, כאילו כל מחשבותיי נאמרו בפרהסיה. "אתה סתם אומר את זה כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר", השבתי במלנכוליה. "את צודקת. אני באמת רוצה שתרגישי יותר טוב, אבל זה לא אומר שזה פחות נכון".
