איזה מזל שאף ח"כ לא שונא אותי ואת אשתי
כמה פריבילגים אנחנו שהשוני התהומי בינינו בא לידי ביטוי ביחס שלנו לגויאבה (היא מתה על זה, אני מקבל בחילה רק מלהריח), ולא ביחס של מנהיגים "ליברלים" ששמחים בשמחתנו, אבל מתנגדים לנישואי התערובת שלנו
את אהובתי ואותי אפשר להגדיר כנישואי תערובת. אנחנו שייכים לשני עמים שונים. מכירים את הביטוי על ההפכים שנמשכים? אז אנחנו מגדירים מחדש את חוקי הגרביטציה. גברים ממאדים ונשים מנגה? אצלנו זה אני מעולם גיבורי העל של מארוול ואהובתי מעולם גיבורי העל של מאיר שלו. אהובתי יודעת להכין פשטידות שאין דרך לתאר אותן, חוץ מלהגיד שאם אלוהים היה קיים הוא כנראה היה פשטידה. אני, לעומת זאת, ממש מעולה בלהזמין מקום בטאיזו.
אני בודק לייקים בפייסבוק על בסיס שעתי, מעלה סטורי באינסטה לפחות פעם ביום ושוקל ברצינות לפתוח פרופיל בטוויטר. הפרופיל היחיד שיש לאהובתי הוא זה שרואים כשמסתכלים עליה מהצד. אנחנו כל כך שונים האחת מהשני, שחוץ משלושה ילדים מדהימים, אין לנו שום דבר במשותף. אה כן, אהבה. ובכל זאת, לאחרונה אני חושב המון על כמה מזל יש לנו שהאהבה שלנו לא מאותגרת על ידי השלטון בישראל. כמה מזל שאין איזה חבר כנסת עם חיבה לקזינו שיכתוב עלינו פוסט מכוער בפייסבוק ביום החתונה שלנו.
כמה פריבילגים אנחנו שהשוני התהומי בינינו בא לידי ביטוי ביחס שלנו לגויאבה (היא מתה על זה, אני מקבל בחילה רק מלהריח), ולא ביחס של מנהיגים "ליברלים" ששמחים בשמחתנו, אבל מתנגדים לנישואי התערובת שלנו. כמה לא מובן מאליו זה שהאהבה שלנו מתקבלת כאן, במדינה שבה כל כך הרבה אהבות מופנות לצד הלא נכון בסלקציה, בשער הגטו של הממסד.
הכלים המוסריים האמיתיים לבחינת נישואי תערובת
הרי בישראל של 2018, גבר וגבר הם "תועבה שמולידה רעידות אדמה, לכו תעשו ילד בנפאל". אישה ואישה שוות ערך ל"הרסתם את התא המשפחתי עם כל הפמיניזם הזה". יהודי וערביה - "מתבוללים שמחסלים את העם היהודי", יהודיה וערבי - "מזל טוב, קבלו שלט חוצות בלוד מתנת הבית היהודי", ויהודי ונוצרייה הם כמובן "מתבוללים שמחסלים את העם היהודי, אבל בקטע פחות אלים".
אף אחד מנישואי ה"תערובת" האלה לא נבחן בכלים המוסריים באמת לבחינת הכשרות האולטימטיבית של האהבה: טעם זהה בנטפליקס, שנאה משותפת לאנשים שעושים מסיבות קריוקי שכונתיות באחת בלילה והכי חשוב: טעם דומה במוזיקה. כי אם אנחנו כבר שופטים בני זוג על פי מידת ההתאמה ואיכות התערובת שלהם, אלו בעיניי שאלות חשובות הרבה יותר.
חושבים שלבני זוג חילונים, יהודי ומוסלמית, יהיה קשה להסתדר? רק דמיינו את הגיהינום בבית של בני זוג שאחד מהם שותה את הקפה של הבוקר עם חווה אלברשטיין ברקע, והשנייה לא פותחת יום בלי לרקוד עם שיר של שרית חדד. דמיינו זוג אוהבים שצריכים לשבת בערב מול הטלוויזיה כשאחד מהם רוצה לראות האח הגדול, והשנייה בקטע של סרט תעודה בהנחיית דוד ויצטום. אלה פערים תרבותיים! לא הקשקוש הדתי, המיושן והמבולבל שלכם.
למה מבולבל? קחו למשל את לוסי וצחי, גיבורי השעה הגזענית התורנית אצלנו. הילד שייוולד להם (טפו, חמסה, שום בצל. שיהיה בריא, איזה עין פתחו לו פה), יהיה מוסלמי לפי חוקי היהדות (האימא קובעת), ויהודי לפי חוקי האסלאם (האבא קובע). מה הוא אמור לעשות עם כל ההיגיון הזה? להתאשפז בשלוותא? אז אני אומר תודה לאל על זה שבאנו בטוב לכל האלוהימים של כולם פה, נכנס למוד רומנטי ופותח את אלבום התמונות מהחתונה שלנו.
אני מסתכל על ילד בר המצווה חסר המודעות שהייתי (בכל זאת, להתחתן בגיל 25 זה קצת צעיר), ורואה איך אין לי מושג ירוק אם העתיד שלנו יהיה ורוד או שחור. אבל דבר אחד עובר טוב מאוד דרך העיניים שלי בתמונות, וזו הידיעה שמהיום, אהובתי היא הראשונה שלי, והאחרונה שלי.
אני רואה את שברי הכוס שדרכתי עליה, וביניהם את שברי הבדידות שהתרסקה גם היא. אני מדקלם, "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', אבל מה שאני מתכוון להגיד זה, "הרי את מוקדשת לי, ואני מוקדש לך". הרי אנחנו מוקדשים אחד לשנייה כדת זהר וניר - שזו דת שהמצאנו עכשיו, והיא הדת הפרטית שלנו, עם האמונות שלנו ועם החוקים שלנו.
הדת הזו גמישה ומתפתחת ומשתנה איתנו כבר 15 שנים. והיא פושטת ולובשת צורה לפי החיים שלנו, היום, עכשיו, לא לפי איזה ספר שנכתב לפני 5,000 שנה. ואני יודע שבכל רגע, כל עוד את ואני נמשיך להיות קשובים רק לעצמנו, נשכיל לטפח את נישואי התערובת שלנו, ולא ניתן לרעשים חיצוניים להגדיר אותנו. אני יודע שלא נפסיק לאהוב כמו ביום שהתחתנו. כמו שאהבנו מזמן.
להאזנה לאלבום של ניר
