ילדים בני 30 מחפשים אהבה ומסרבים להתייאש
אם היינו ילדים היינו בוכים וצועקים, היו לוקחים אותנו הביתה, עוטפים אותנו בחיבוק, מסבירים לנו שזה לא נורא להפסיד ומנשקים אותנו ללילה טוב. אבל אנחנו ילדים בני 30, אז במקום לבכות אנחנו מעמידים פנים שאנחנו "נהנים" מהדרך. לפעמים אנחנו חושבים לפרוש, אבל שיחקנו כבר כל כך הרבה זמן אז שעכשיו נוותר? זה בטוח קרוב. רק עוד קצת
אומרים שהרגש החזק ביותר הוא אהבה. כולם מחפשים אותה. היא האוצר בחיים האלה, אלא שלצערנו, אין איזו מפה שתכוון אותנו איפה היא נמצאת. נהוג לחשוב שבמשחק חפש את המטמון הזה, גדלים הסיכויים למצוא את האוצר ברדיוס של תל-אביב. עם השנים, השמועה הזו כנראה התפשטה והעיר הזו הפכה למשחק חפש את המטמון ענק. מלא-מלא שחקנים מחפשים רמזים שנמצאים בכל מקום, ואמורים להוביל אותם למטמון הפרטי שלהם.
האם גברים נפגעים חזק יותר מאהבה נכזבת?
"גברים לא מתחילים אז נשים לוקחות פיקוד"
עכשיו תראו, משחקים זה כיף, זה משאיר אותנו צעירים, ילדי פלא, עוברים מרמז לרמז, חושבים שבדרך אנחנו פותרים את כל החידות, ובינתיים עושים חיים - כי ככה זה כשמשחקים. אלא שלפעמים, המשחק הזה נהיה ארוך מדי. אנחנו כבר התעייפנו, אך המשחק לא נגמר, ואף אחד לא יודע לומר לעוד כמה רמזים אנחנו צריכים להגיע וכמה חידות אנחנו צריכים לפתור לפני שנגיע לאוצר.
אם היינו ילדים היינו בוכים וצועקים, היו לוקחים אותנו הביתה, עוטפים אותנו בחיבוק, מסבירים לנו שזה לא נורא להפסיד ומנשקים אותנו ללילה טוב. אבל אנחנו ילדים בני 30, אז במקום לבכות אנחנו מעמידים פנים שאנחנו "נהנים" מהדרך. לפעמים אנחנו חושבים לפרוש, אבל שיחקנו כבר כל כך הרבה זמן שעכשיו נוותר? זה בטוח קרוב. רק עוד קצת.
אבל הלב שלנו - הוא זה שמשלם את המחיר. כדי לא להישבר אחרי כל חידה שמובילה לחידה הבאה שמובילה לחידה הבאה, אנחנו הופכים קהים רגשית והלב שלנו קטן, כי בניגוד לילדים, אנחנו כבר יודעים שאסור לקחת ללב אם רוצים להגיע למטמון. וככל שאתה מבלה יותר שנים בתוך המשחק הזה, העיר הזו הופכת לוייז של שברונות לב. אתה הולך על שבילים שפתרת בהם כבר כל כך הרבה רמזים, כאלה שחשבת שיובילו אותך סוף-סוף למטמון שלך, אבל התברר שהם עוד צעד חסר משמעות במהלך הדרך. המשחק הזה של ילדי הפלא, אומנם משאיר אותם צעירים ברוחם, אבל הוא מזקין את הלב.
זה גם הרגע הכי מפחיד שהיה לי בתוך המשחק הזה – הרגע שבו הלב שלי הזדקן. הוא התכווץ לגודל כל כך קטן עד שמרוב חידות שהיו אמורות לחדד לי את המיקום של המטמון הזה, כבר שכחתי מה אני מחפשת. כשהבנתי את זה, פרשתי. כבר לא היה אכפת לי כמה קרובה אני למטמון הזה, כי כבר לא הייתה לו משמעות.
אומרים שהרגש החזק ביותר הוא אהבה. אני מצאתי שהרגש החזק ביותר הוא געגוע. ביום בו הרגשתי געגוע, נזכרתי. נזכרתי בדיוק מה חיפשתי כל הזמן הזה. כשהלב שלך צמא לנוכחות של מישהו אחר או משהו אחר, גם אם הוא קרוב אלייך, בעיקר אם הוא קרוב אלייך - זה המטמון. והלב שהרגיש כמו עלה חבוט שעובר מספסל רחוב אחד לאחר, מקבל פתאום בית, עם קירות וחלונות שאפשר לסגור כשקצת קר. לפעמים, דווקא כשפורשים מהמשחק, מוצאים את המטמון.
ההופעה הקרובה של דורין דנאי תיערך ב-4 ביוני בשעה 19:45 ב'בר גיורא' החדש (בלונדון מיניסטור ת"א). לכרטיסים לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
