ההתאהבות נראית אולי כמו תהליך פשוט וקל, אבל המוח עובד קשה מאוד. בסקירת מחקרים שפורסמה בשנת 2010 בכתב העת The Journal of Sexual Medicine, נמצא שההתאהבות מתרחשת במהירות הבזק – חמישית השנייה בלבד. ואם אתם שואלים את עצמכם איך זה קורה בכלל, כדאי שתדעו שאין לנו שליטה רבה על התהליך. במחקר, שכלל בדיקות fMRI למתרחש במוח של אנשים מאוהבים, נמצא שבמוח מופעלים כמה אזורים שגורמים לתחושת אושר עילאית. אגב, אותה תחושה בדיוק מתרחשת בתגובה לצריכה של סמים.
במשך מאות שנים שלטה המחשבה כי משכנה של האהבה בעומק הלב. זו הסיבה, כך חשבו, לכך שהלב פועם חזק יותר ובקצב מואץ בכל עת שבה אנו פוגשים את מושא אהבתנו. מכאן גם אפשר להבין כיצד הפך הלב לסמל האהבה. אבל בעשורים האחרונים התפיסה הזאת עשתה סיבוב פרסה, וכיום ידוע כי ההתאהבות נוצרת במוח, או ליתר דיוק: במערכת הלימבית (חלק ממערכת העצבים שכוללת אזורים המעורבים בין השאר ברגשות, במוטיבציה, בזיכרון, בלמידה ובהרחה).
כשאנחנו מתאהבים משחרר המוח קבוצה של כימיקלים הגורמים בין השאר לפעימות לב מואצות ומוגברות, להסמקה ולזיעה בידיים. במחקר שהתפרסם ב־2010 בכתב העת The Journal of Sexual Medicine הראו החוקרים שההתאהבות מפעילה 12 אזורים במוח הגורמים לשחרור מוגבר של הורמונים ומוליכים עצביים כמו אדרנלין, אוקסיטוצין ודופמין, המעוררים תחושת אופוריה.
הכימיקלים האלה פועלים במעגלים מוחיים המווסתים תחושת גמול ומוטיבציה ומעורבים ביצירת קשת של רגשות שגורמים לאפקט של אופוריה המלווה בחוסר שינה, חוסר תיאבון ותשוקה. כך לדוגמה, האסטרוגן והטסטוסטרון מעודדים את התשוקה המינית, האדרנלין גורם לתחושת ריגוש, הנוראפינפרין מאיץ את קצב פעימות הלב ומעלה את רמת העוררות נוכח גירוי הקשור בבן הזוג, הסרוטונין גורם לתסמיני התמכרות, ותכף נגיע גם לאוקסיטוצין, שמכונה גם "הורמון האהבה".
כך עולה ממחקרים רבים שמדגימים כי במוחם של אנשים הנמצאים בתהליך התאהבות יש רמות גבוהות מאוד של ההורמון הזה. האוקסיטוצין מופרש בעת מגע (למשל חיבוק), בזמן הפעילות המינית והאורגזמה (וגם בעת הלידה ובעת ההנקה במטרה לסייע בכיווץ הרחם ובהגברת חלב אם) ומכאן כינויו הפופולרי "הורמון האהבה". אגב, אצל ילדים שנמצאים על הרצף האוטיסטי נמצאו רמות נמוכות של אוקסיטוצין, עד 50% בקרב אוטיסטים לעומת אוכלוסייה בריאה, כך עולה מסדרת מחקרים שבדקו את הקשר בין השניים. בין השאר נחקר הנושא גם בבית חולים הדסה בשיתוף עם המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ונמצא כי אצל ילדים שנמצאים על הרצף קיימת ירידה במרכיבים החיסוניים המפעילים את מערכת האוקסיטוצין.
לפי הערכת החוקרים, זהו פרק הזמן המקסימלי שבו הגוף יכול להתמודד עם "תופעות הלוואי" של ההתאהבות, שכוללות כאמור תחושת אופוריה, ירידה בתיאבון ומיעוט שעות שינה.
במרפאה לטיפול מיני במרכז הרפואי רבין (בילינסון), אז בראשות ד"ר חגית כהנא, ערכו בשנת 2011 סיכום של מחקרים שנערכו בנושא. נמצא כי בזמן ההתאהבות קיימת עלייה בהפרשת חומרים חיוביים בגוף כמו מלטונין וסרוטונין. עוד התברר כי העלייה בחומרים אלה נמשכת עד ארבע שנים לאחר תחילת ההתאהבות, ובהמשך יש עלייה של אנדורפינים. "רמות ההורמונים יורדות כעבור ארבע שנים", הסבירה ד"ר כהנא עם פרסום הממצאים. "ייתכן שזה הזמן שבו מספיקים לייצר צאצאים אבל לא מספיקים לייצר קשר שיהיה בו אינטרס מספיק לשימורו".
לא משנה כמה כימיקלים מעורבים ביצירת האהבה, עדיין אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מושפעת לא מעט מגורמים סביבתיים, כמו מודלים זוגיים שנחשפנו אליהם לאורך השנים (למשל אהבה בין ההורים) ומצבור של חוויות רומנטיות מהעבר.
בעוד שההתאהבות נועדה למקד אותנו בבן או בבת זוג מסוימים כדי לאפשר הזדווגות לשם הרבייה, לאהבה יש מטרה אחרת, ארוכת טווח יותר, והיא נועדה לטפח את דור ההמשך.
מחקרים מצביעים על חמישה תנאים שמספקים הזדמנויות לפתח אהבה - לא כולם חייבים להתקיים:
1. סמיכות: ככל שאנשים נחשפים זה לזה פעמים רבות יותר, כך הם ילמדו לחבב יותר זה את זה.
2. דמיון: ככל שבני זוג דומים יותר זה לזה מבחינת רקע, עמדות, ערכים, השכלה וגנטיקה, כך הסיכויים שלהם להתאהב גדולים יותר.
3. עוררות: אנשים מתקרבים זה לזה כשיש התעוררות של רגש מסוים, כמו חרדה, פחד מאובדן או חיים בצל סכנה.
4. הדדיות: הכוונה היא לדאגה הדדית ולרצון הדדי להיות יחד, לבלות יחד.
5. מראה ואישיות: אצל גברים הפרמטר של מראה הוא בעל משמעות רבה יותר, אצל נשים מרכיב האישיות חזק יותר.
אהבה רומנטית היא לא עניין נשלט. אנחנו לא בוחרים במי להתאהב או למי להימשך. אבל מחקר חדש שנערך ב־2019 ופורסם בכתב העת Behavior Research Methods, מצא שגם אימוץ בעלי חיים נעשה מתוך תחושת "התאהבות" ולא מתוך שיקולים שכליים ורציונליים. במחקר, שכלל 1,299 משפחות שביקשו לאמץ כלב, ניסו החוקרים לבדוק מה הקשר בין הרצון הראשוני לבחירה במציאות. לפני האימוץ נשאלו המאמצים איזה כלב הם מחפשים, וציינו שהם מבססים את החלטתם על תכונות כמו גיל, מין, צבע, גודל, גזע, רמת אנרגיה, אינטליגנציה, חברותיות, נכונות לשחק, נבחנות וכו'. אגב, התכונה המבוקשת ביותר לכלב הייתה מידת החברותיות שלו. מהתוצאות התברר שלא היה קשר בין הדרישות המקוריות לכלב שאומץ בפועל. לדברי החוקרים, בכל הקשור לבעלי חיים אנשים מחפשים את "האחד" בדיוק כמו בחיפוש אחר בן זוג רומנטי. בפועל אנשים רוצים "להתאהב" בכלב באופן ספונטני ופחות שמים לב לתכונות כאלה או אחרות, אם כי הם ציינו שבדומה לדייטים אנושיים, המראה קובע גם כשזה מגיע
לחיית מחמד, וכי אנשים לרוב מאמצים כלב שנראה להם חמוד ויפה.
חוקרים רבים טוענים כי האהבה היא אוסף של רגשות. כך חשבה בעבר גם ד"ר הלן פישר, אנתרופולוגית־ביולוגית אמריקאית, מהמובילות בעולם בחקר האהבה. כיום מגדירה ד"ר פישר את האהבה כדחף חזק, אפילו יותר מדחף מיני.
אתם לא חייבים להרגיש מאוהבים בזה הרגע כדי ליהנות מההרגשה הטובה שמעניקה האהבה, וזו גם לא חייבת להיות אהבה רומנטית אלא אהבה באופן כללי. שני מחקרים חדשים שנערכו בשנה החולפת (2019) ופורסמו בכתב העת Personality and Individual Differences מצאו שאנשים שמרגישים אהבה בחייהם מדווחים על תחושה כללית טובה - שהם מרגישים אופטימיים, שיש מטרה לחיים שלהם, ושבסך הכל החיים שלהם טובים ומספקים. במה זה מתבטא? למשל, בשכן שמביע דאגה לשלומכם או בחברות משמעותית. החוקרים המליצו לאנשים לאמץ גישה "מאוהבת" לחיים כדי ליהנות מעלייה ברווחה הנפשית ולעשות זאת על ידי תזכורת עצמית לדברים החיוביים בחייהם, וכמובן ליצור קשרים עם אנשים שיגבירו אף הם את
הרגשות החיוביים.
פרופ' ארתור ארון, מומחה לפסיכולוגיה של צמיחה אישית מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק, טוען שאנחנו מתאהבים כדי להרחיב את גבולות ה"עצמי" שלנו ושההתאהבות עוזרת לנו לממש את היכולות שלנו ולהגביר את היעילות שלנו. במילים אחרות, אנחנו אמנם מתאהבים כדי להמשיך את האבולוציה של המין האנושי אבל גם מסיבות תועלתניות שגורמות לנו להפיק רווח אישי מאותו מושא אהבה. למשל, היחסים עם מושא האהבה מחזקים את המעמד החברתי שלנו או מקדמים אותנו כלכלית.
אהבה עושה טוב לכולם, אבל יש אנשים שהיא תורמת להם יותר. מחקר שנערך בשנת 2014 ופורסם בכתב העת Journal of Personality מצא שאנשים נוירוטיים וחסרי ביטחון עצמי משפרים את חייהם באופן ניכר בעקבות מציאת בן זוג. האהבה משפיעה לטובה במיוחד על צעירים שנוטים לחרדה, כי היא גורמת להם להרגיש חזקים יותר מבחינה נפשית, ונמצא גם כי התסמינים של אנשים נוירוטיים, כמו אימפולסיביות ונטייה לפרש סיטואציות חברתיות ניטרליות באופן שלילי, פוחתים באופן דרמטי כשהם נמצאים ביחסי זוגיות.
במחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד ופורסם בכתב העת המקוון Plos One ב־2010, נמצא כי אהבה רומנטית אינטנסיבית יעילה לשיכוך כאב כמו מורפיום. החוקרים בדקו קבוצה של 15 סטודנטים שנמצאו בשלבים הראשונים של קשר רומנטי. במסגרת המחקר הראו החוקרים לסטודנטים תצלומים של בני זוגם הטריים ובה בעת הניחו על כפות ידיהם מכשיר שגרם להם כאבים מינוריים. בסריקת מוח שנעשתה להם נמצא כי רגשות האהבה, שהתעוררו לנוכח התמונה, פעלו כמשככי כאב חזקים. לעומת זאת, כשהתבקשו המשתתפים להתבונן בתמונה של מכר בשעה שנחשפו לכאב, לא הייתה לכך כל השפעה על תחושת הכאב שלהם.
כך לפחות עולה מסקר חדש שערך אתר ההיכרויות המקוון eHarmony ובדק כמה מהר לוקח לנו להצהיר על אהבה. על פי ממצאי הסקר, לאוסטרלים, למשל, לוקח שלושה חודשים כדי להוציא מהפה את שלוש המילים המסעירות: I Love You. לבריטים, אגב, זה לוקח חצי שנה, פי שניים יותר זמן. עוד עולה מהסקר כי 67% מהאוסטרלים אמרו רק לשני בני זוג או פחות שהם אוהבים אותם, לעומת 54% מהבריטים.
אם תהיתם כמה אזכורים יש למילה "אהבה" ברשת, התשובה היא: המון! רק בגוגל המילה LOVE מופיעה כ־15 מיליארד פעמים!
מחקר שנערך ב־2018 באוניברסיטת אורגון בארצות הברית ופורסם בכתב העת Journal of Communication, ביקש לבדוק אם אנשים משקרים באפליקציות היכרויות ברשת. נמצא שגברים נוטים לשקר לגבי הגובה שלהם (מוסיפים לעצמם כמה ס"מ) וכך גם לגבי המקצוע שלהם (מציגים עצמם כמצליחים יותר). נשים נוטות לשקר לגבי המשקל שלהן (להציג עצמן כרזות יותר) וגם לפרסם תמונות משופצות שבהן הן נראות אטרקטיביות יותר. עוד נמצא כי לפני הפגישה הראשונה ולאחר שהביעו הסכמה ראשונית להיפגש, השקרים של נשים וגברים הפכו להיות כאלה שעוסקים בהתקרבות לבן הזוג הפוטנציאלי. כך למשל, אישה חילונית תציג את עצמה כנוטה לדת אם היא יודעת שבן הזוג הפוטנציאלי הוא דתי.
האם הרשתות החברתיות שינו את האופן שבו אנו חווים אהבה? לפי ד"ר פישר, הטכנולוגיה אמנם שינתה את האופן שבו אנחנו מוצאים אהבה, אך לא את מי ש"הראש" שלנו מתוכנת להתאהב בו על פי פרמטרים רבים, מודעים ולא מודעים.
כדי לדאוג שהמוח ימשיך להפריש רמות גבוהות של דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין מומלץ לחבק, לנשק, לגעת בבן הזוג ולהיות אמפתיים. כדאי גם לומר לבן הזוג כמה הוא נפלא עבורכם, את שאר העבודה כבר יעשה עבורכם המוח.
לפי "משולש האהבה", מודל שפיתח פרופ' רוברט סטרנברג, פסיכולוג קוגניטיבי מאוניברסיטת קורנל, ארצות הברית, כדי שהאהבה תשרוד לאורך זמן עליה להכיל שלושה מרכיבים: המרכיב הרגשי שמתבטא באינטימיות, המרכיב ההנעתי שהוא התשוקה, והמרכיב ההכרתי שהוא המחויבות.
כמו שכולם יודעים, אהבה לא תמיד מספיקה, וזוגות שהיו מאוהבים עלולים להיפרד. כדי שהאהבה תהפוך ליחסים משמעותיים וארוכים, צריך להשקיע בה. פרופ' ג'ון גוטמן, פסיכולוג וחוקר מאוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון בארצות הברית, הקדיש את הקריירה שלו לחקר הסיבות לגירושים, ובמחקר הכי ידוע שלו שפורסם בכמה כתבי עת, נמשך יותר מ־20 שנה וכלל 40 אלף זוגות, הוא הגיע לנוסחה שמנבאת ב־94% גירושים ופרידה. הוא מצא ארבע סיבות מובילות שמנבאות גירושים:
1. בוז. זו הסיבה המובילה ביותר והבולטת ביותר לניבוי גירושים ופרידה מבן/בת זוג והמנבא המהיר ביותר לפרידה. בעוד ששאר הסיבות יגרמו לגירושים בתוך 16 שנים בממוצע – בוז יגרום לפרידה ולגירושים בתוך 5.6 שנים בממוצע. אז מהו בוז? הכוונה להערות שמגיעות מעמדת עליונות כלפי בן או בת הזוג והבעת זלזול בהם או בתכונות האישיות שלהם. לטענת פרופ' גוטמן, כל מי שלא רוצה להיפרד צריך להימנע מאמירות כאלה לחלוטין.
2. ביקורתיות. ביקורתיות מתמשכת המשולבת עם ציניות וסרקזם, בעיקר כזאת שטוענת שיש לבן או לבת הזוג תכונה שהופכת אותו ל"דפוק" או "לא תקין", היא הרסנית, לדוגמה: "אתה תמיד מדבר על עצמך. אתה אגואיסט". ביקורתיות יכולה להתבטא גם בגלגול עיניים, התעלמות וכו'.
3. האשמת בן הזוג ואי לקיחת אחריות. אפשר גם לכנות זאת קורבנות וצדקנות או סוג של פאסיב־אגרסיב או בן זוג אחד שהוא תמיד צודק והשני תמיד טועה. לדוגמה: "זו לא אשמתי שאנחנו מאחרים תמיד, זאת אשמתך". בן הזוג מעדיף להאשים במקום למצוא פתרונות או לסייע למצב.
4. הסתגרות, התעלמות והימנעות. זו יכולה להיות התנהגות בתגובה למריבה או לוויכוח: אחד מבני הזוג מנתק קשר. לפעמים התעלמות והימנעות מאפיינת את היחסים באופן כללי. אם אתם מתרחקים רק כשאתם מתווכחים או רבים, כדאי להחליט על כלל שלפיו ההתנתקות לא נמשכת יותר מ־20 דקות. בתום הזמן הזה חוזרים לדבר.
ויש גם מתכון מנצח – שבעה כללים לאהבה שמצליחה
מהי אהבה שמצליחה? לפי פרופ' גוטמן, מדובר ביחסים שבהם בני הזוג מצליחים להתגבר על כל הקשיים שבדרך ולהתמקד באהבה ולא בקונפליקטים. לטענתו, כדאי להתמקד בשבעה עקרונות מנחים:
1. צרו מפת אהבה. פנו מקום במוח למידע על בן הזוג שלכם – העבר שלו, מה הוא אוהב או לא אוהב, המחשבות שלו. ההתמקדות בבן הזוג יוצרת קרבה.
2. בנו הערכה לבן/בת הזוג. כדי לבנות הערכה כדאי להזכיר לעצמנו ואף להכין רשימה של התכונות הטובות של בן הזוג ולומר לו אותן. בניית הערכה כוללת גם שיחה על העבר, מה מלכד את הזוגיות שלכם ורגעים מאושרים ביחד.
3. דברו עם בן/בת הזוג. שתפו אותם בחייכם כמה שיותר. צפו ביחד בטלוויזיה, ספרו להם על מה שעבר עליכם במהלך היום, וכמובן גם הקשיבו להם, אבל נסו להימנע מלתת עצות.
4. תנו לבני הזוג להשפיע עליכם. כשאתם מתלבטים שתפו את בני הזוג, נסו לקבל את העצה שלהם ואפשרו להם להשפיע עליכם.
5. החליטו מראש על כללים למריבה וויכוח. החליטו מראש שמריבות וויכוחים לא כוללים בוז, התנשאות וביקורת. צריך להביא בחשבון שבכל ויכוח ומריבה כולנו צריכים להתפשר ושכולנו טועים לפעמים.
6. אל תתבצרו. כשאחד מבני הזוג מרגיש דחוי, זה עלול לגרום לו להתנתק. במצבי התנתקות אין התקדמות, כל אחד מתבצר בעמדתו ואין לאף אחד כוונה להתפשר או לראות את הצד השני. במצבים של פגיעה נסו לברר מה הסיבות העמוקות לקונפליקט, ובמידת הצורך היעזרו באיש מקצוע.
7. צרו מסורות משותפות. זוגות שיש להם מטרות משותפות, כמו למשל אחדות המשפחה, מעריכים יותר את הזוגיות שלהם. ככל שיוצרים יותר מטרות ומסורות משותפות, כמו אירוח כל החברים והמשפחה בחג מסוים, טיולים משותפים, תחביבים משותפים, כך הקשר נעשה עמוק ומשמעותי יותר.
מה יקרה למושא האהבה שלכם לאחר 25 שנה של חיים משותפים? תהפכו להיות דומים יותר. מחקרים רבים שעוסקים בפסיכולוגיה של האהבה ובחנו זוגות אוהבים ששרדו זוגיות לאורך זמן, מצא שזהו הזמן שבו תווי הפנים של זוגות הופכים להיות דומים.
כששואלים אנשים מהן התכונות החשובות ביותר להצלחת זוגיות ארוכת טווח הם עונים לרוב: תשוקה ומחויבות. אבל מחקר חדש שנערך בשנה החולפת באוניברסיטת מישיגן, ארצות הברית, מצא תכונה אחרת ומפתיעה כחשובה ביותר – צניעות וענווה של אחד מבני הזוג לפחות. מהמחקר התברר שתכונות אלה עוזרות להתגבר על משברים וגורמות לכך שלבני הזוג יש פחות קונפליקטים. למה דווקא צניעות וענווה? לטענת החוקרים, חיי הזוגיות יהיו כרוכים תמיד במאבקים, מריבות וויכוחים. אנשים צנועים וענווים סלחנים יותר לפגמים אצל בן הזוג שלהם, ובתגובה לכך בן הזוג סולח להם יותר ונוטה לקבל בהבנה את חולשותיהם. התכונה הזאת עוזרת לשני הצדדים להתגבר על משברים ולא להיפרד.
רבים מאמינים שחשוב להשקיע במחמאות ובעידוד בן הזוג. זה אולי נכון, אבל שני מחקרים חדשים שנערכו לאחרונה באוניברסיטת ווטרלו בקנדה מצאו דרך יעילה יותר לשיפור היחסים – התעניינות פשוטה. במחקרים, שכללו 359 משתתפים בני 18־66 שהיו ביחסים רומנטיים, בדקו החוקרים אילו מחוות שיפרו את היחסים. הם מצאו שדווקא שאלה פשוטה כמו: "איך עבר עליך היום?", וכמובן הקשבה לתשובה והתעניינות בה, גרמה לעלייה הגדולה ביותר בסיפוק בזוגיות ובתחושה של מחויבות לקשר. נמצא כי השאלה הפשוטה הזאת הייתה אף יעילה יותר מהרעפת מחמאות ושבחים. זה כמובן לא מבטל את רעיון המחמאות והשבחים, אבל בני זוג מרגישים טוב יותר כשמביעים התעניינות אמיתית בחייהם.
ד"ר בוורלי פאלמר, פרופ' לפסיכולוגיה ומחברת הספר Love Demystified: Strategies for a Successful Love Life ("אהבה מפורשת: אסטרטגיות לחיי אהבה מוצלחים", בתרגום חופשי), טוענת שאם ההורים שלכם טיפחו את רגשות האהבה שלכם, יהיה לכם קל כמבוגרים לפתח אהבה. אולם אם הצרכים הרגשיים שלכם לא טופחו וסבלתם מחסך באהבה, יש סיכוי שכמבוגרים תחפשו את אותו הרגש שהתפספס לכם כילדים. זה לא אומר שלא תהיו מסוגלים לאהוב, אך ייתכן שתצטרכו לעשות עבודה נוספת כדי להגיע לשם.
