מכירים את המונח "פירגוש"? אם לא, כדאי שתכירו: פירגוש הוא שילוב בין פירגון לריגוש, כלומר, לרצות שהאהוב שלך יהיה מאושר גם אם זה לא איתך - מצב השייך מטבע הדברים למערכות יחסים "מתקדמות" או מודרניות יותר, כמו למשל פוליאמוריה או נישואים פתוחים. הפירגוש, שיש שיגידו שהוא כמעט לא אנושי במהותו, הוא רק אחת מההברקות הרבות שבספר המרתק "אהבה, כמעט כל הסיפור" שכתב הפילוסוף פרופ' אהרון בן זאב, אחד המומחים המובילים בעולם בחקר הרגשות בכלל והרומנטיקה בפרט.
"אני לא המצאתי את המושג", הוא מודה בצניעות אופיינית, "אך אני דן בצורה נרחבת בספר בשאלה האם הפירגוש הוא רגש חדש והאם הוא יכול להחליף את רגש הקנאה הרומנטית. המסקנה שלי היא שהפירגוש הוא סוג מסוים של שמחה עבור הצלחת הזולת - כמו השמחה בהצלחת ילדיך או קבוצת הספורט שאתה אוהד. אך הנסיבות הרומנטיות אינן נסיבות שמעודדות רגש שכזה, כי באהבה רומנטית יש ערך רב לייחודיות הקשר האינטימי האישי. נראה שבאופן כללי הקנאה טבעית ורווחת יותר, אפילו בקרב זוגות פוליאמורים אבל יש גם מקרים שבהם אתה יכול לשמוח באושרו של אהובך עם אדם אחר; למשל, באם האהבה בינכם אינה חזקה, או שיש גם לך זוגיות נוספת שבה אתה מאושר".
המסקנה הבלתי נמנעת מהספר היא שאהבה היא בעיקר הרבה עבודה קשה, שמבוצעת תוך מודעות מתמדת לאלף ואחד דברים קטנים. מהם לדעתך הדברים שהכי חשוב לעבוד עליהם, והאם זה באמת שווה את זה?
"אני אכן טוען שאהבה עמוקה מתמשכת היא סוג של הישג שמצריך השקעת זמן ומאמץ, אך אינני חושב שמדובר בעבודה קשה המבוצעת באופן מודע. להיפך, אני חושב שכאשר צריך לעבוד קשה, זה לא יעבוד. אם אהבה דומה אצלכם לעבודה קשה, הרי אתם בוודאי לא עובדים במקום הנכון. בימינו, סוגי עבודה רבים הם מספקים ובעלי ערך משמעותי. מכאן שקשה לראות בהם 'עבודה' במובן המסורתי של מטלות לא נעימות אבל הכרחיות, כמו ניקיון הבית ותשלום החובות. אנחנו בוודאי לא רוצים להפוך את האהבה למטלה לא נעימה כזו. איננו רוצים שבנוסף לעבודה הרגילה שלנו, האהבה תהיה עבודה במשמרת שניה ואף ארוכה וקשה יותר.
עם זאת, לא כל מערכות היחסים הרומנטיות מתחילות מאהבה ממבט ראשון, ולכן נדרשת בהן השקעת מאמץ וזמן ביחסים, אך השקעה זו היא לרוב (אך לא תמיד) גם מהנה. חשוב להשקיע בחיזוק השגשוג האישי תוך חיזוק הזוגיות. זוגיות שבה אחד מבני הזוג לא משגשג, לא תשגשג גם היא.
"האהבה היא המוזיקה, או הריקוד, של החיים. האם השגת אהבה עמוקה שווה את כאב הלב הקשור בה? מאחר שאהבה עושה את חיינו למשמעותיים יותר, ולעיתים קרובות מאושרים יותר, התשובה היא חיובית. ויתור על המוזיקה הוא ויתור כואב מדי ואף מיותר. כפי שאמר ניטשה, 'ללא מוזיקה, החיים היו טעות'; כך גם אפשר ביסודו של דבר להגיד לגבי חיים ללא אהבה".
נראה שהתכונות הבסיסיות החשובות לשמירה על הקשר לאורך זמן הן איפוק ושליטה עצמית. יכול להיות שהאהבה הרומנטית מנוגדת לטבע שלנו? דורשת מאיתנו יותר מדי? אולי אנחנו בכלל לא בנויים לקשר?
"שמירת הקשר הרומנטי לאורך זמן פירושה בראש ובראשונה הליכה לפי הלב, תוך התחשבות בנסיבות החיים. במובן זה מדובר בהתנהגות שמחזקת את טבעו של כל אחד וזורמת אתו. זרימה שכזו מחייבת הימנעות ממצבי קיצון. כך למשל הימנעות מהיסחפות להתמכרות מינית, אין פירושה ללכת כנגד הטבע שלנו. אלא להיפך, להתנהג בצורה מאוזנת שתביא לנו פעילות אופטימלית של כל המערכת הנפשית ולא רק של היבט חלקי אחד של המערכת.
"האהבה הרומנטית בהחלט מביעה את טבענו והיא מרכזית בחיינו, ובמובן זה היא כמעט כל הסיפור, אך היא לא כל הסיפור. ישנם גורמים נוספים במסגרת החיים שבה אנו נתונים, שצריך להתחשב בהם בשביל להיות מאושרים ולתפקד באופן אופטימלי בחיים. לגיוון יש חשיבות לא רק באהבה עצמה, אלא גם בחיים, שהאהבה היא חלק מהם. אנחנו בנויים לקשר רומנטי, אך לא בכל מחיר ולא בכל הנסיבות.
אגב ברור גם, שלמרות הערך הרב שיש באהבות מתמשכות, הרי בהחלט יש גם ערך, בנסיבות רבות, לאהבה קצרת מועד".
מילת המפתח ב"אהבה, כמעט כל הסיפור" (בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים) היא איזון, בעיקר בין השכל לרגש. פרופ' בן-זאב מבחין, למשל, בין עוצמה רומנטית – מה שמרגישים בתחילת הקשר; לבין עומק רומנטי – מה שמחזיק את הקשר בחיים לאורך שנים רבות. האיזון בין הכוחות האלו, לצד גורמים רבים נוספים, הוא הליכה תמידית על חבל דק, האמנות העילאית של החיים.
"אכן מילת המפתח היא איזון", הוא מסביר. "אינטליגנציה רגשית היא דוגמא מובהקת לאיזון שכזה. שילוב השכל והרגש בקבלת ההחלטות הוא חשוב ביותר לאושר, אהבה, והתנהגות אופטימלית. בשילוב זה אין כניעה של השכל לרגש או של הרגש לשכל, אלא ישנו מיזוג אופטימלי הנותן תוצאות טובות יותר מפעולות נפרדות של כל אחד מהם לבד.
"איזון אינו זהה למתינות. לעיתים, במצבים מסוימים יש להגיב בתגובה רגשית חזקה שתהיה המתאימה ביותר לאותן הנסיבות. כך למשל, כאשר מישהו פוגע בנו במכוון, הרי לעיתים תגובה כועסת חזקה היא התגובה האופטימלית. כך גם כאשר האהבה עזה ביותר, עלינו לתת משקל גדול בהרבה ללב מאשר לחשיבה השכלית. בהקשר זה ל'תחושות הבטן' או 'בינת הלב' יש מקום מרכזי בהולכת התנהגותנו. באהבה ישנה חשיבות רבה גם להליכה על פי הלב המצביע על כיוון ההליכה הכללי וגם לחשיבה שכלית המנתחת השלכות אפשריות".
ידידים עם תוספות, לפי הספר, זה סידור שהופך ליותר ויותר פופולרי. למה זה קורה?
"ידידות וסקס הם מרכיבים בסיסיים של אהבה רומנטית. באהבה רומנטית עמוקה השניים משולבים זה בזה באופן שמגביר את חוזק כל אחד מהרכיבים. אך השילוב הזה הוא כאמור לא קל להשגה ודורש לעיתים זמן ומאמץ להתמודדות עם קשיים לא מעטים. קל יותר להשיג רק ידידות או רק סקס. קל גם יותר להשיג יחסים שבהם אחד מהם דומיננטי מאד והשני כמעט שלא קיים, ואז למעשה לא קיים השילוב הרומנטי של ידידות וסקס - הקשה להשגה ולשימור. לכן תופעות של ידידות עם תוספות מיניות (שהדגש בה על ידידות), או סקס מזדמן על בסיס קבוע (שהדגש בו הוא על הסקס) נעשות יותר ויותר רווחות. ישנה פה הסתפקות במועט שקל יותר להשגה, מאשר התמודדות ממושכת עם אתגרים שעשויה להביא לאושר עמוק יותר. אין אני שולל לחלוטין דרך חיים שאין בה אהבה רומנטית עמוקה, אך אצל רבים, אפילו באם אין להם כעת אהבה כזו, הם לא יתנגדו באם אהבה כזו תגיע. אין זה אומר שהם חייבים לחפש באופן מתמיד את הנסיך או הנסיכה המושלמים".
נראה שלכל זוג מוצלח יש נוסחת אהבה משלו והחוכמה היא למצוא את נוסחת האהבה שלכם. איך עושים את זה? מהו התהליך? ניסוי וטעייה?
"ההתאמה בין בני הזוג היא אכן הדבר המרכזי בנוסחת האהבה. התאמה שכזו היא בחלקה הגדול תוצאה של תכונות בסיסיות הקיימות בבני הזוג. תהליך שימור חיזוק האהבה מתקיים כמובן באופן שונה אצל זוגות שונים, אך ההיבט החשוב ביותר בתהליך זה הוא הוצאת המיטב אחד מהשני. בני זוג קרובים מעצבים זה את זה באורח המקרב אותם לאידיאל העצמי של כך אחד, וכך הם מוציאים זה מזה את המיטב. במערכות יחסים כאלו, צמיחה ושגשוג אישי נראים בבירור ומשתקפים באמירות כמו, 'כשאני איתה, אני אדם טוב יותר', או 'אני אוהב אותך, לא רק בגלל מה שאת, אלא בגלל מה שאני, כשאני איתך'.
"אם אכן אתם מרגישים שבן הזוג האפשרי שלכם נוטה להוציא מכם את המיטב, יש לכם סיבה טובה מאוד לבחור בו כשותף לחיים. אופן בחירה המתמקד באפשרות הוצאת המיטב אחד מהשני, שהוא כנראה המשמעותי ביותר למציאת בן זוג רומנטי לטווח האורך, אינו בעל שימוש רב בעולם המהיר והשטחי של אתרי ההיכרויות. התכונות החיוביות העמוקות תובעות התנסויות ופעילויות משותפות מתמשכות. כאשר הקשר בין בני הזוג מזין והם מצליחים להוציא זה מזה את המיטב, הם נעשים רגועים, מאושרים ובריאים יותר, מה שמאפשר להם לגלות טעמים חדשים בעצמם ובזוגיות".
הנשואים מקנאים ברווקים על החירות הרומנטית, אבל הסינגלים מחפשים אהבה. האם נגזר עלינו לעולם לא להיות מרוצים?
"נראה שהסינגלים היום מחפשים גם מערכת יציבה ארוכת שנים וגם גיוון רב יותר. ולכן למרות שרוב מכריע של הסינגלים רוצה מערכת יציבה שכזו, 69% מהנשים, ו 51% מהגברים הסינגלים, יוצאים עם כמה בני זוג בעת ובעונה אחת. אי לכך נראה שבעתיד מערכות יחסים מתמשכות תהיינה יותר גמישות ומגוונות. מסגרות יחסים אופטימליות בעתיד תצטרכנה לספק לנשואים יותר היבטים השמורים כעת רק לרווקים, ותצטרכנה לספק לרווקים יותר היבטים השמורים כעת רק לנשואים".
מחקרים מעידים שהפוליאמורים מאושרים יותר. האם זה האידיאל? כולם צריכים להיות פוליאמורים?
"המחקרים הללו הם עדין בראשיתם וההבדלים שעליהם הם מצביעים אינם כל כך גדולים. ברור בכל אופן שפוליאמוריה לא מתאימה לכל הזוגות ואינה מתאימה לכל שלב בזוגיות. כרגע שיעור הזוגות הפוליאמורים בארצות הברית הוא כחמישה אחוזים מכלל הזוגות. כנראה שהמספר הזה יעלה בעתיד, אך לא באופן שרוב הזוגות ירצו לבחור בו. נראה שהקשיים הרבים הכרוכים באופן החיים הפוליאמורי, שיש בו שיתוף של הרבה אנשים בקביעת התנהגותך, יקשו בעתיד הנראה לעין על הפיכת צורת זוגיות זו לזוגיות הרווחת ביותר.
"מכיוון שסיפוק מהיחסים קשור גם לאריכות ימיהם של היחסים, סביר היה להניח שאורך היחסים הפוליאמוריים יהיה לפחות כאורך היחסים המונוגמיים. המצב הוא שונה ולמעשה הזוגיות הפוליאמורית קצרה משמעותית מהזוגיות המונוגמית. זה נובע מקשיים ביחסים הפוליאמורים ומהעובדה שאנשים פוליאמוריים רואים חשיבות משנית בסוגיית אריכות היחסים, ומתמקדים באיכות היחסים ולא באורכם.
עמדה לא אוהדת זו כלפי אריכות היחסים מתבטאת גם בציפיות שהיחסים יסתיימו בנקודה כלשהי בעתיד, שאנו חיים עבור הרגע, שיש לקחת פרידות יותר בקלות, ושחיפוש מתמיד אחר תחליפים הוא בעל ערך. עמדות שכאלה נהפכות בקלות לנבואה שמגשימה את עצמה. אם אכן אריכות היחסים פחות חשובה, הרי תהיה גם נטייה פחותה לבני זוג להישאר ביחסים שכרגע אינם מספקים ביותר".
הדיון בנושא היחסים הפתוחים עתיק כימיה של מלחמת המינים: צד אחד אומר – אני אוהב אותך אבל רוצה לשכב עם אחרות, לעולם לא אוהב אחרת. הצד השני אומר – לעולם אל תאמר לעולם לא, מפגש מיני עלול להוביל לקשר רומנטי, לאהבה. מי צודק? כנראה שלעולם לא נדע.
"יחסים פתוחים מיניים שונים מפוליאמוריה בהיותם מוגבלים לתחום המיני", אומר פרופ' בן זאב. "במובן זה השינוי הנדרש בהם לעומת נישואים רגילים הוא לא כל כך גדול בהשוואה לשינוי הנדרש בפוליאמוריה, ששם יש לא רק תוספת של יחסים מיניים, אלא זוגיות רומנטית כוללת. הנישואים הפתוחים המיניים מתבססים על העובדה שהתשוקה המינית כלפי בן הזוג הקבוע פוחתת בדרך כלל עם הזמן, והיא חזקה יותר כלפי בן זוג חדש. מכיוון שהחלק המיני הוא חלק משמעותי מהאהבה הרומנטית, לאנשים רבים קשה ההפרדה הזו שבנישואים פתוחים בין מין לאהבה - אך הפרדה זו לא בלתי אפשרית.
"סקס אומנם יכול להתרחש ללא אהבה, אבל אהבה רומנטית עמוקה לרוב כוללת סקס. כשסקס משולב באהבה, הוא חלק מאהבה מתמשכת ומשמעותית המאפשרת שגשוג אישי. הקשר הקרוב בין אהבה רומנטית לתשוקה מינית מצביע על כך שאנחנו לא יכולים להיות לא רומנטיים בנוגע לסקס, כפי שאנו מתייחסים לאוכל, אבל זה אינו מוציא מכלל אפשרות מקרים שבהם אין לתשוקה מינית כל קשר לאהבה רומנטית. אין פה כל כך שאלה של צדק, אלא של נטיות אישיות והתאמה לזוגיות הנתונה".
אז אחרי הכול, אתה עדיין מאמין באהבה?
"אני מאמין גדול באהבה, אך אני לא מאמין בסוג אחד של אהבה לכולם. אנשים שונים זה מזה, והם עצמם גם משתנים עם הזמן - ולכן סוג של אהבה שמתאים בנסיבות מסוימות (ובגילים שונים) לא יהיה מתאים בנסיבות אחרות. אין מסגרת חיים אחידה, למשל מונוגמית או לא מונוגמית, שרק בה אמורה לשכון האהבה העמוקה והחזקה. אך נראה שהעתיד ייתן משקל רב יותר למסגרות בעלות גמישות וגיוון רב יותר".