עמוק לתוך תקופת הקורונה המתישה והמייאשת, כתבה רבקי הישראלי־ששר, אישה צעירה שהחיים כבר הספיקו ללמד אותה משהו על פרופורציה, פוסט מרגש. "עוד שבת בצל הקורונה", כתבה. "בלי תפילה בבית הכנסת, בלי טיול בחוץ, בלי ביקור אצל סבא וסבתא. רעש והמולה בבית. היא מרביצה לו, הוא מושך לה בשיער והקטנה צורחת. ורגע לפני שאני מאבדת את זה, מבזיקה בי תמונה. אישה צעירה מדליקה נרות שבת, ולצדה שני ילדיה הקטנים. היא חונקת את דמעותיה ונושקת לשניהם. לאחר מכן מבזיקה בי עוד תמונה, של אמא עושה קידוש לה ולשני ילדיה, בוצעת את החלה ומגישה לשולחן השבת את האוכל, ולאחר מכן תמונה שלה יושבת על הספה בסלון ומשחקת עם ילדיה, שרה איתם, מעלה חיוך על פניהם, רק שלא ירגישו את החוסר. ולאחר מכן תמונה שלה נכנסת למיטה לבדה. בורחת לחלומות, רק לא להרגיש את הבדידות של אמא שבסך הכל רוצה שיהיה שם מישהו שיעמוד לידה כשהיא מדליקה נרות, שמתפללת שיהיה מי שיעשה את הקידוש במקומה. שיהיה מי שיֵשב על הספה, ישחק עם הילדים. שיהיה עם מי לדבר אחרי הסעודה. שיהיה שם מישהו במיטה לידה. האמא הזאת היא אני. והיא קיבלה את כל מה שהיא רצתה. מה שלהרבה אנשים אין". קאט.
רק שלוש שנים קודם לכן, ששר הייתה נשואה ליהודה הישראלי, הפצוע הקשה ביותר ממבצע צוק איתן. ב־1 באוגוסט 2014 כוח של סיירת גבעתי שעסק באיתור מנהרות באזור רפיח הותקף על ידי מחבלים. בהיתקלות נהרגו מפקד הסיירת, רס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני. יהודה הישראלי נפצע אנושות. ששר הייתה אז לקראת לידה, ואת ילדם השני ילדה כשבעלה בטיפול נמרץ. בתם הבכורה הייתה אז בת שנה וחצי.
כמעט שלוש שנים היא ליוותה את בעלה בבית החולים ובשיקום, כשהיא משאירה את שני ילדיהם הפעוטים שעות רבות אצל הוריה, על מנת שתוכל להתמסר לטיפול בו. לאחר שהתעורר והחל בשיקום אינטנסיבי, הבינו שהפציעה הותירה בו את חותמה. על הגט שלבסוף קיבלה מהישראלי סיפרה בפוסט פומבי שעורר הדים רבים. כיום היא בת 28, נשואה כמעט שנתיים וחצי לשגיא ששר (31), סטודנט לרפואה, והם מגדלים ביחד את שני ילדיה, צוריה בת השבע וארז בן החמש וחצי ואת בתם המשותפת, אורי בת השנה וארבעה חודשים. "אני אמנם נמצאת במקום טוב, במקום חדש וצומח, אבל ההתמודדות שלי בשנים שגידלתי את הילדים לבד נמצאת שם. זה לא הולך לשום מקום. מה שיש לי עכשיו זה כל מה שרציתי. רציתי בעל ומשפחה, את המקום השלם הזה. הזיכרון הזה שעלה פתאום עשה לי סדר. אמרתי לעצמי: 'על מה את מתלוננת? הרי היו שנים שלא ידעת אם תהיי שוב בזוגיות ואם יהיו לך ילדים נוספים'".
שהיא נשאלת איך עבר עליה יום הזיכרון האחרון, היא נעה באי־נוחות, בוררת את מילותיה. למרות המחיר הגבוה ששילמה, בית שהתפרק, פרידה מאהוב נעוריה, אמהוּת חד־הורית ("אסור לי למות. אני זה כל מה שיש לילדיי", היא אומרת), היא מרגישה שכמי שבחרה להתגרש מגיבור ישראל, אין לה זכות לעצב ביום הזה. היא כבר לא חלק מהאתוס, מסיפור הגבורה. "זה נתפס כמקום שהוא כבר לא שלי", היא אומרת בכנות. "בשנים הראשונות היה לי מאוד קשה שאין ביום הזיכרון מקום לכאב שלי. השכול הוא לא רק מתים, אלא גם של הפצוע ומשפחתו שעוברים אובדן של כל מה שהכירו. זו תחושה של: 'קיבלתם אותו חי, תגידו תודה'. היום אני מרגישה שהתפקיד שלי ביום הזיכרון הוא בעיקר לדבר עם הילדים על אבא שלהם. הם לעד יהיו הילדים של פצוע צוק איתן. יהודה חי פה ונמצא איתנו, אבל הרבה ממנו כבר לא פה. הוא שילם מחירים יקרים למען המדינה. אני מספרת להם עליו, על האבא הגדול והמיוחד שלהם. הילדים מכירים אותו כמו שהוא היום וחשוב לי לספר להם מה הוביל לזה".
אני מרגישה שהזהירות שלך נובעת גם מהפוסט שפרסמת לפני שלוש שנים בדיוק. הודעת אז שאת מתגרשת מיהודה במילים "רצה אלוקים שאצא לדרך חדשה". הפוסט הפך לוויראלי, אינספור תגובות ושיתופים. היד השיפוטית והצדקנית של המגיבים הייתה קלה על המקלדת?
"צפיתי את התגובות והכנתי את עצמי לזה שתהיה ביקורת על איך אני לא נשארת עם יהודה בטוב וברע, איך אני בוחרת לעזוב ולא נשארת לסעוד אותו. אבל 'בטוב וברע' זה בכלל טקסט נוצרי. היהדות רואה ערך בבחירה בחיים, בצמיחה מחדש. כבר לפני שיצאתי בפומבי עם ההחלטה הזו, יצא לי להיתקל באנשים שלא מבינים את הסיטואציה. אנשים אומרים לך: 'יהיה בסדר והחיים יחזרו לקדמותם', ואת מבינה שהחיים שלך התהפכו וזה כבר לא יקרה. זה מקום מאוד בודד. היה קשה לקבל את התגובות האלה. זה גם מה שגרם לי להפוך לחסינה נפשית. בשנה הראשונה, המשפחה והחברים למדו דרכי מהי ההתמודדות שאני עוברת. הרגשתי שאם לטוקבקיסטים חלילה היה בן משפחה באותו המצב הם היו מצליחים להבין הרבה יותר את מה שעברתי".
בדיעבד, היית כותבת את הפוסט הזה ומפרסמת בפומבי?
"כן. לא הייתה לי ברירה. למרות הבלגן שזה עורר, לא היה טעם להסתיר. ידעתי שהסיפור יתגלגל והעדפתי שזה יבוא ממני. כואב לי על כל פגיעה באנשים, אבל לפעמים אתה עושה דברים בלב כבד. למזלי, אנשים סביבי נלחמו את המלחמה בשבילי. מישהו יצא נגדי בצורה מגעילה והם ענו במקומי. זה חיזק אותי".
את כבר מדברת עם הילדים על ההחלטה שקיבלת?
"צוריה שאלה אותי לפני שנה: 'למה לא נשארת עם אבא יהודה, לטפל בו?' אמרתי לה שאמא בחרה את הבחירה הכי טובה שהייתה יכולה לעשות בשבילם ובשבילי, שבחרתי להיות שמחה ולגדל אותם בצורה הכי טובה שאני יכולה. היא עוד לא בגיל שאני יכולה להגיד לה שאם לא הייתי בוחרת כמו שבחרתי, אני לא יודעת איפה הייתי היום. הייתי שוקעת במקום להתקדם, דועכת במקום לחיות. כתבתי הרבה ביומן, גם בשביל הילדים. בעוד כמה שנים, אני הרי לא אחווה את הדברים באותן העוצמות. הרגשות מתקהים. אני רוצה שהם יוכלו לקרוא את מה שכתבתי בזמן אמת ולהבין מה עבר עליי".
יש לפעמים דקירות של רגשות אשם על ההחלטה לעזוב את יהודה?
"בשלב של ההתלבטויות, הפסיכולוגית שלי אמרה לי שתמיד אצטרך לחיות עם רגשות אשם. היא צדקה. יהיו לי רגשות אשם עד גיל 120. הרגשות מעורבים. לפעמים עולות לי שאלות כמו האם הייתי יכולה להעניק ליהודה יותר. אבל זה לא סותר את העובדה שאני שלמה עם הבחירות שעשיתי".
אילו צלקות נשארו לך מאז?
"הפכתי להרבה יותר חרדתית לילדים. אחרי שקורה לך דבר כזה, אתה שומר הרבה יותר חזק על הדברים שלך. הם נוסעים באופן קבוע לבקר את יהודה ואת סבא וסבתא שלהם בעפרה. בהתחלה לא הייתי מוכנה שייסעו ברכב לא ממוגן. זה לא היה ככה לפני הפציעה, היינו נוסעים חופשי לשם. בהתחלה, משרד הביטחון סיפק לנו רכב ממוגן לנסיעה, וכשזה נפסק לא הייתי מסוגלת להירגע עד שהם חזרו משם. לקח לי זמן לשחרר, להגיד לעצמי, הם נוסעים לאבא שלהם והם עכשיו באחריות המשפחה".
מה קורה לאמונה באלוהים כשעוברים דבר כזה?
"מצב הביניים הזה של יהודה יצר חוסר אונים וכעס גדול שלי כלפי אלוקים. את רואה בן אדם שסובל ומשפחה שסובלת איתו. שאלתי את עצמי, למה זה קרה לנו? מה השם רוצה ממנו ומה הוא רוצה ממני? אם בהתחלה מה שהחזיק זו האמונה שהכל יהיה בסדר, כשזה לא קרה, האמונה התמימה והפשוטה הזו קיבלה תפנית, היא הפכה להרבה יותר מורכבת. פתאום הבנתי שלא הכל לטובה. היו לי כעסים על הקדוש ברוך הוא. אולי אני יכולה להתנחם בזה שלפחות יש לי על מי לכעוס".
ששר נולדה בירושלים לאנשי חינוך, האב רב ומחנך והאם מחנכת ומורה למתמטיקה. היא השנייה מתוך ארבעה ילדים. כשהייתה בת ארבע עברו לבית־אל ב' (שנחשבת לדתית יותר מבית־אל א') בעקבות עבודתו של אביה כרב בישיבה המקומית. כשהייתה בת עשר, שוב עברה המשפחה בעקבות האב לתל־אביב, שם החל ללמד בישיבה גבוהה. כשהתחתנה עם יהודה הישראלי, שניהם רק בני 20, שכרו בית בשכונת נחלת יצחק, לא רחוק מהוריה. הוא היה בצבא והיא למדה ריפוי בעיסוק. בשנתיים האחרונות לקחה פסק זמן מהמקצוע והקימה עסק קטן, "לבנה מטפחות", שבו היא מוכרת מטפחות שהיא מעצבת ותופרת. כשהליך הגירושים התקדם, החליטה לחזור להוריה עם הילדים. "יש לי משפחה מאוד תומכת והרגשתי שאני צריכה אותם קרוב. כשעוד רק הייתי מבוהלת מהמחשבות שעלו בי, להיפרד, אמא שלי הייתה שם כדי להקשיב לי ולהבין. כשהתחתנתי עם שגיא, נשארנו לגור אצלם עוד כמה חודשים ואז עברנו לבית משלנו, במרחק רחוב מהבית שיהודה ואני גרנו בו".
איך הכרת את שגיא?
"הוא הגיע אליי כמו נס משמיים. אני זוכרת שהיו לי פחדים של מי ירצה להכיר אותי, מי ירצה להיכנס למקום כזה בכלל. הוא נחשף לסיפור שלי בפייסבוק והשיג את הטלפון של חברה טובה שלי. הוא התקשר אליה ובירר אם כבר רלוונטי לי להכיר. זה היה חודש אחרי הגירושים. היא ידעה שאת רוב התהליך הנפשי של הפרידה עשיתי בשנים שלפני. הגירושים היו רק חותמת סופית. הרגשתי שאני במקום נפשי שכבר מסוגל ורוצה לבנות בית חדש. היא הסבירה לו מה זה אומר להיכנס לחיים שלי. המורכבות, השנים המטלטלות, העובדה שיש שני ילדים קטנים בתמונה. הוא הקשיב ואמר לה שהוא בסבב לימודים במחלקה פנימית, ושהוא מעדיף להכיר אותי כשהוא יסיים בעוד חודשיים".
בקיצור, קיבל רגליים קרות?
"הייתי בטוחה שכן, שהוא נבהל והתחמק. אמרתי לחברה שלי שהוא בטח לא יחזור. אבל רציתי להכיר אותו. העובדה שהוא היה רווק בלי ילדים הייתה יתרון. היה לי מורכב מדי להתמודד גם עם ילדים שהם לא שלי. גם תמיד צחקנו, אמא שלי ואני, שאני צריכה להתחתן עם רופא".
אז איך הוא חזר לתמונה?
"הוא התקשר אחרי חודשיים. הדייט היה בנמל תל־אביב. חשבתי שהוא חמוד אבל שאנחנו לא נמשיך. מצחיק, אבל גם אחרי הדייט הראשון עם יהודה חשבתי אותו הדבר. יצאנו עוד שלוש־ארבע פעמים ואמרתי לעצמי: 'נתתי צ'אנס, אבל זה לא מתחבר לי. לא נפתח לי הלב'. אמרתי לו שזה גדול עליי ושאולי עוד כמה חודשים זה יהיה רלוונטי".
איך הוא הגיב?
"הוא פשוט היה מדהים. הוא לא נפגע ולא התנהל עם אגו. הוא הכיל את המצב הזה ואת הקושי שלי. התגובה שלו פשוט גרמה לי לרצות לא לוותר עליו. הבנתי שנלחצתי ושהאוטומט היה למצוא מה לא מתאים ולברוח. אחרי שבוע אמרתי לו שאני רוצה שנמשיך. בנאדם שמקבל את המצב שלי בכזו טבעיות ולא רואה בזה מעמסה, זה הבנאדם שאני צריכה בחיים שלי. בתוך שלושה חודשים וחצי התארסנו ושלושה חודשים אחרי כן התחתנו".
ששר מספרת על החתונה השנייה כחוויה שהייתה עבורה קצת חוץ־גופית, תחושה של רגשות מעורבים. "רצינו להתחתן ברבנות. החתונה הייתה כדי להקים בית. אחרי סיפור חיים כזה, מה לי ולחתונה גדולה. אבל יש סביבנו משפחה וחברים שרצו לציין את האירוע. הגיעו למשפחה ולחברות שעברו איתי רגעים קשים גם קצת שמחה וסגירת מעגל. זה הפך את החתונה לאפילו יותר שמחה ומרגשת מחתונה רגילה. מצד שני, היה בי משהו שרק רצה שהאירוע יסתיים. משהו שריחף קצת, שלא היה לגמרי בתוך זה. הרגשות היו זה לצד זה. צריך להבין שהסיפור מורכב, אין סוף טוב".
אני מניחה שיש הבדלים בין חיי נישואים של ילדים בני 20 לפרק ב' עם שני ילדים.
"בשנה הראשונה לנישואים היו לנו הרבה קשיים. שגיא ואני רבנו הרבה. מה שהחזיק אותי בכל התהליך הלא פשוט של הגירושים הייתה המחשבה שבסוף יהיה מושלם. הייתי אומרת לעצמי ששווה לי לעבור את כל מה שאני עוברת, כי בסוף אני אגיע למנוחה ולנחלה. ואז התחתנו ולא הבנתי מה זה הקשיים האלה. הגבתי בצורה לא פרופורציונלית. הרגשתי שהכל מתפרק לי בידיים. לקח לי זמן להבין שאני מגיבה ככה כי היו לי ציפיות לא ריאליות. זו הייתה עבודה שלי עם עצמי להבין שזה בסדר שנריב, שככה נראים חיים נורמליים שכל כך ייחלתי להם. שגיא שואל אותי: 'לא רבת עם יהודה?' אני אומרת לו שלא, אבל זה לא הוגן להשוות. היינו בני 20, לא היו ילדים בתמונה ולא היו צלקות".
איך שגיא נטמע בתוך המשפחה הקטנה והמגובשת?
"היה ברור לי שהוא ייקח חלק בהורות ותהיה לו סמכות הורית. הוא בחר להיות שם עד הסוף ולתת להם כל כך הרבה, וזה לא ברור מאליו. מגיע לו לקבל בחזרה את התחושה שהוא אבא שלהם".
איך צוריה וארז קוראים לו?
"הם קוראים לו אבא. זה בא מהם כמה חודשים אחרי החתונה. הם מספרים לאנשים בפתיחות ובטבעיות שיש להם שני אבות. צוריה הוסיפה בשלט שעל הדלת 'הישראלי' לפני 'ששר'. הם יודעים מאיפה הם באו וחשוב לי הקשר ההדוק שלהם עם הצד הזה של המשפחה. אבל ביומיום שלנו אנחנו אבא, אמא וילדים".
שאלת פעם את שגיא איך הוא החליט להיכנס לתוך מצב משפחתי שכזה?
"עד היום אני שואלת אותו, מה חשבת לעצמך? למה שבחור צעיר עם אופציות ייקח את זה על עצמו? הוא עונה שהיה לו רצון לזוגיות לא שגרתית, עם משמעות ועומק. הסיפור נגע בו והוא חשב שהוא יכול להכיל את זה. זו עדיין תעלומה בעיניי".
איך הילדים קיבלו את אורי, אחותם החדשה?
"לפני החתונה חשבתי שנחכה עם ילדים, שקודם אנחנו צריכים לחזק את הבית שלנו. אבל הרצון הגיע מהר מאוד. גם הילדים רצו אח קטן. אורי נולדה עשרה חודשים אחרי החתונה. זה היה נכון לנו, להרגיש שזה כאן וקיים ויש בית, יש לנו משפחה. בסוף אורי היא המחברת בין כולנו".
כשעולים הגעגועים את משתפת את שגיא?
"אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להסתיר ממנו כשאני נזכרת או מתגעגעת. הוא לא מרגיש שזה מערער את המקום שלו או שזה בא על חשבונו. זה מה שמיוחד בו. אני יכולה להיות חופשייה ולספר לו על כל דבר שעולה לי באותו רגע בראש. גם הילדים מרגישים מאוד חופשי לדבר על יהודה. לפני כמה שבתות הם שיחקו בחיילי צעצוע. חייל אחד היה אבא יהודה וחייל אחר הדר גולדין. ואז הם הודיעו שאבא נפצע ושהם לוקחים אותו לבית חולים. להם זה זרם בטבעיות. לי, באותו רגע, זה עשה קווץ' בלב".
