הוא היה הגבר הראשון שממש סמכתי עליו. אני זוכרת שהקסים אותי בעיניו הטובות, במזגו הנינוח ובקשר הרופף שלו לעיר הגדולה. שנינו היינו כבר אחרי קילומטראז' לא מבוטל בדרך העפר של האהבה, וחשבתי שזה "זה". הרשיתי לעצמי להיות חשופה מולו אבל לא שיתפתי הכול. הבחנתי שאני נמנעת מלדבר איתו על נושאים גדולים, רק לא להרוס את מצב הרוח או להקשות עליו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קלטתי גם שזה דפוס שחזר על עצמו אצלי, שריטה. פחד מצמית מהאפשרות שאהרוס את מערכת היחסים במחי משפט לא נכון. הכאב שהסבו לי קשרים קודמים שחוויתי גרם לי לפעול בצורה לא אותנטית, ופחדתי לעמוד שם חשופה ולחטוף ירייה. את התחושה הזאת לא אשכח לעולם. אנחנו לא שוכחים את השריטות שלנו, את הצלקות האלה שילכו איתנו להמשך החיים. גם מיה הייתה שם, והיא עד היום לא מבינה איך אהבת חייה חמקה לה. זה קרה גם לשני, שתפסה את בן זוגה מתעלל בכלבה שלה, ליערה שהתאהבה אנושות בשקרן ולבר, שנותר בודד אחרי לידת בתו. שוחחתי עם ארבעה אנשים על צלקות האהבה שלהם.
על פניו, אני וגילי לא היינו אמורים להיות ביחד. הוא היה בן זוג של חברה טובה. לא היה רומן מאחורי הגב שלה, אבל כשהכרנו, במסיבת השחרור שלי, הם כבר היו ידידים והיא עדיין אהבה אותו. בהתחלה זה היה רק סקס. הוא היה אחרי מערכת יחסים של שנתיים ולפני שחרור ולא רצה קשר רציני, אבל זה היה גדול מאיתנו. שיתפתי את החברה, והיא וחברות משותפות מהצבא ניתקו אתי קשר.
זאת הייתה אהבה מכלה – לא יכולים ביחד ולא יכולים לחוד. זה הוביל למצב של פרידות חוזרות ונשנות. גילי היה זורק כל הזמן משפטים כמו "אני לא רוצה חברה" ו"אני לא רוצה להיות מאוהב" כדי לשמור על הגבולות. כשהיינו יחד נעתי על סקאלה שבין ההרגשה הכי טובה בחיים לבין ההרגשה שאני לא בן אדם. כמו סם, את כל הזמן רוצה לחזור להיי הזה.
חצי שנה אחרי השחרור גילי נסע לדרום אמריקה, וככל שהנסיעה התקרבה התקרבנו גם אנחנו. הוא הרשה לעצמו יותר כי הוא ידע שיש לזה סוף. עלתה השאלה אם כשיחזור נהיה ביחד. סיכמנו שנפרדים, אבל מצאנו את עצמנו מחליפים במייל מכתבי אהבה. הוא כל כך רצה לשתף אותי, ואני כל כך רציתי לשמוע. היינו עם אנשים אחרים בינתיים, אבל נותרה כמיהה חזקה. ביום ההולדת שלי הוא העביר לי מתנה דרך אמא שלו, ספר ובתוכו טמון שיר המדבר על כך שהוא יושב על חוף בצד השני של העולם וחושב עלינו. הייתי חייבת לראות אותו. קיבלתי ממנו אישור לנחות לו באמצע הטיול, וכך מצאתי את עצמי עולה על מטוס בדרך לברזיל.
בברזיל שוב התנדנדתי בין כיף עצום לדאון ענקי. מצד אחד סוף-סוף נפגשים, ומצד שני היו רגעים שהרגשתי שפלשתי למקום לא לי, כמו למשל כשיושבים עם חברים והוא לא מציג אותי מולם. רגע לפני שחזרתי לארץ הוא אמר: "תמיד תדעי שאני אוהב אותך".
יומיים לפני החזרה שלו לארץ הוא שלח לי מייל שבו הוא אמר שכל הכבוד לנו שהחזקנו מעמד, ואיך הוא מחכה לחזור אליי. התרגשתי שאהבת חיי חוזר הביתה. כשחזר היו לנו שבועיים מופלאים, אבל בסופשבוע אחד עם חברים גילי השתכר ופלט "עוד מעט לא יהיה לך חבר". הגבתי ב"תיזהר, בשלב הזה כבר לא לעניין לדבר ככה". למחרת הוא התרחק, לא נענה ליוזמות שלי להתקרב ועשה סצנות מכוערות ליד חברים שלו.
אני זוכרת אותנו נוסעים שעות ארוכות באוטו ואני בוכה, לא מבינה איך ולמה הוא התהפך ככה. ברגע שהגענו אליו הוא הלך להביא שתי כוסות מים. התחלתי לצרוח, הרגשתי שמישהו רצח לי את אלוהים, את כל מה שהאמנתי בו.
"אז למה לא שחררת אותי? למה נתת לי לחכות?! רק תגיד לי שאתה לא אוהב אותי".
"אני לא יכול להגיד לך את זה".
זאת הייתה פרידה של שעות, לא הסכמתי לשחרר. "אבל למה? למה?", שאלתי אותו. "כי אני לא מאושר", פסק. הוא הסיע אותי הביתה וידעתי שהפעם זה הסוף.
זה היה שונה מהפרידות הקודמות. התאבלתי על גילי הרבה שנים. הייתי סופרת כמה ימים עברו. שבועיים לאחר הפרידה התקשרתי אליו והוא אמר שהוא שמח לשמוע אותי, אבל שתי דקות אחרי כן הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי, כי אז הוא ירצה לפגוש אותי ולהיות איתי. ככל שהתרחק, כך ניסיתי להתקרב. ניסיתי דרך חברים שלו עד שזה כבר נהיה מביך. גילי שלח לי מייל שבו הוא כתב "אני חייב להיות חד וקר, מנותק מרגש. תפסיקי ליצור קשר איתי ועם החברים שבסביבתי".
שנים הסתובבתי עם ההרגשה שמישהו יקר לי מת, כי ברגע אחד הוא שם וברגע השני, איננו. אסור לך לכתוב לו או לשוחח איתו. עד היום אני לא בדיוק יודעת למה זה נגמר. מאז עבר הרבה זמן והתחתנתי. אני אוהבת את בעלי ומרוצה מהחיים. זה לא שחיכיתי לו וחיי התעוותו בגלל זה, אבל לא עובר שבוע בלי שאני חושבת עליו. הייתי שמחה אם לפחות היינו מיודדים. האהבה עם בעלי היא שונה, היא לא מכלה. לפעמים היא קצת משעממת אבל נותנת הרבה ביטחון. אם הייתה לי הזדמנות עכשיו ללילה אחד עם גילי היה לי קשה לסרב, אבל אני לא יודעת אם זה יהיה שווה את כאב הלב. כנראה שהתבגרתי.
כשהכרנו תפסתי את עצמי כאדם לא זוגי. נמרוד היה בדיוק ההפך. מהר מאוד נשאבתי למערכת יחסים הדוקה. אני פריקית של כלבים ורציתי שניקח כלב. לקחנו גור בן חצי שנה שעשה שמות בבית, אז מסרתי אותו כי הבנתי שזה יותר מדי בשביל נמרוד והבאתי כלבה אחרת. גם אותה הוא לא סבל, והיה מתבטא במשפטים כמו "אני שונא אותה, שתעוף מפה. בא לי לבעוט בה".
ערב אחד, אחרי שחזר הביתה מהעבודה, תפסתי אותו מכה את הכלבה בסלון. ישר יצאתי איתה מהבית. המומה, הלכתי ברגל ממרכז תל אביב עד הבורסה ונסעתי להוריי לכמה ימים, אבל מהר מאוד ניקרו בי האשמות עצמיות על כך שכנראה הוא סבל מהכלבה, וכשחזרתי מסרתי אותה למשפחה דרך העמותה, שזה ממש נגד האני המאמין שלי. ניסיתי ללכת לקראתו. חשבתי שבשביל להיות זוגית עליי לוותר.
אחרי כמה חודשים עזבתי. הבנתי שאני לא יכולה להימשך לגבר שפוגע ביצור חלש, ובטח שאני לא יכולה לחשוב על להקים איתו משפחה. עברו מאז שלוש שנים אבל זה שיבש אותי. קשה לי לתת אמון בגברים. כשעולה נורת אזהרה בתוך קשר עם גבר, אני לא יודעת לומר אם זאת רגישות מוגזמת שלי או שיש פה בעיה אמיתית.
כשקרה המקרה עם הכלבה, זה היה אחרי שנתיים יחד. הייתי בת 29, והחיים שלנו היו מאוד שלובים האחד בשני. חלקנו מרחב, חלקנו משפחות. היה לי קשה לסגת כי כבר בניתי משהו. הקשבתי לאנשים מסביבי שאמרו שזה רק כלב, ועליי להיות יותר זוגית ולא לאבד את מה שיש לנו. בדיעבד, אני יכולה לראות איך הוא היה קנאי ובודד אותי מהעולם. מעולם לא חוויתי קשר כזה אינטנסיבי, וחשבתי שאולי כך זוגיות אמורה להיראות.
יצאתי כל הזמן מנקודת הנחה שאני לא מספיק זוגית ושעליי להתאמץ יותר. נתתי תירוצים להתנהגות שלו והכלתי בלי סוף. עשיתי המון הקרבות שלא בצדק. ביטול עצמי נטו. הרי איך ייתכן שאני, פעילה ומוחה נגד התעללות בבעלי חיים, מאפשרת לדבר כזה לקרות אצלי בבית?!
היום אני מבינה כמה חלש הוא הרגיש עד שהיה צריך להתאכזר ליצור חלש ממנו. הבנתי שרציתי לתת לו להרגיש שהוא לא חלש, אז הורדתי קצת מעצמי. רציתי לעזור לו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו, והמחיר היה לוותר על מי שאני.
לכי תבני זוגיות במקומות הנידחים שבהם עשיתי את הקריירה הצבאית שלי. בגיל 33 יצאתי משם והייתי נחושה להקים משפחה משלי. דבר ראשון שעשיתי היה לקנות דירה. בחולון. רציתי לקנות בתל אביב, התעצבנתי מהמחירים וכתבתי פוסט צדק חברתי על זה. תומר פנה אליי והתחלנו לפלרטט. הוא אמר שהוא בן 26, אז פסלתי אותו מיד ואמרתי שאני מוכנה עכשיו לילדים ואין מצב שהוא שם. הוא היה עקשן, ונעתרתי בסוף לצאת איתו לדייט. חשבתי שזה יהיה סטוץ וזה הפך למשהו רציני וכבד.
טסנו יחד לחופשה בברצלונה, ואני זוכרת שאמא שלו אמרה לי לפני הטיסה שזאת פעם ראשונה שהוא כזה רגוע ומחויב ליחסים. עניתי לה שלפי דעתי היא טועה, שהוא מבוהל עד עמקי נשמתו ושזה בטוח יתפוצץ לי בפנים.
בהמשך הרגשתי שתומר מהסס לעבור לגור איתי. שוחחתי איתו על החששות שלי, אבל הוא היה הודף אותם ואומר שאני סתם מרגישה ככה. בסוף הוא עבר לגור איתי בחולון אחרי כמעט שנה ביחד. היה לו קשה, הוא לא רצה לעזוב את תל אביב, אבל סיכמנו שזה יהיה זמני. היו לו קשיים להגיע לעבודה בבוקר, וזה הגביר את המתח בינינו. יום ההולדת שלי עבר עם "מזל טוב" מינימלי וערכה של אוסף דוגמיות מ"ללין" של האקסית שלו. ככל שהוא עשה סימנים שהוא לא סופר אותי, כך אני עשיתי מאמצים כדי להנכיח את האהבה שלי אליו.
ביום הולדתו ארגנתי לו ספא ופעילות ספורטיבית אקסטרים כמו שאהב, ומסיבת הפתעה במועדון עם כל החברים שלו. אחרי כמה ימים הוא רצה ללכת לים עם חברים ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאבוא, אז הוא ענה "טוב, תבואי", וכשהגענו הוא פשוט התעלם ממני, ואז גם ירד על הספר ה"רוחניקי" שהבאתי לחוף, ולעג לי מול חברים שלי.
לקח לי זמן רב להבין בדיעבד מה קרה שם. חשבתי שאהבתי אותו, אבל היום אני יודעת להגיד שזאת לא הייתה אהבה אלא היאחזות. אמרתי לפסיכולוגית שאני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר. לא יכולתי להכיל שהגעתי כבר לשלב כל כך מתקדם ביחסים והוא מתרחק. לכן הגבתי בהיסטריה. תפסתי ממנו בחור שווה, חכם, אינטליגנט, חד, מלא ביטחון עצמי. היום אני יודעת שפירשתי את היהירות שלו באופן מוטעה.
4 צפייה בגלריה
''פתחתי לו את הוואטסאפ וראיתי שם בחורה שאני לא מכירה'' (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
(צילום: shutterstock)
כמה ימים אחרי חגיגות יום ההולדת המפוארות שלו הוא התקשר לומר שהוא שתה ונשאר לישון אצל חבר. הרגשתי שמשהו לא בסדר. בבוקר הוא לא היה זמין וחזר אליי רק אחרי כמה שעות. כמה ימים אחרי כן, כשנכנס להתקלח, פתחתי לו את הוואטסאפ וראיתי שם של בחורה שאני לא מכירה. הייתי בהלם. גללתי הרבה אחורה והבנתי שזה לא היה אירוע מקרי. הוא הכיר אותה לפני שהתחלנו לצאת, היא הייתה באובססיה כלפיו ולא ויתרה, אבל גם הוא לא היה חד-משמעי בלנפנף אותה.
פתחתי לו את הדלת במקלחת ושאלתי אותו מי זאת. הוא פתח במסע הכחשה. אמרתי לו שהיא שלחה הודעה אליי אבל הוא בשלו, ניסה להפוך את זה עליי ואמר שאם אני לא מאמינה לו אז מה שווים היחסים האלה - ויצא מהבית. כשחזר הביתה בערב המשיך להכחיש, והראה לי את הטלפון שלו אחרי שמחק את כל ההודעות. שאלתי אותו אם הוא חושב שאני מטומטמת, ובאותו יום הוא כבר יצא מהדירה. היה לי קשה לעכל את הפרידה ולהתנתק, והוא ניצל את זה. הייתי חצויה. בכל פעם שהוא הגיע כדי לאסוף את חפציו, התחננתי שיישאר.
אחרי שעברתי דירה הצלחתי לנתק מגע והתחלתי תהליך של שיקום עצמי. אחרי כמה זמן אימי נפטרה, הוא הגיע לשבעה ושוב נתתי לו להיכנס לחיים שלי. הוא היה מגיע ומתקשר מתי שהיה רוצה, מדי פעם אומר שהוא אוהב אותי. היחידה שהצליחה לנער אותי הייתה אחותו. יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה: "אני מכירה את אחי מאז ומעולם. זאת לא את. לא משנה מי תהיה איתו, הוא תמיד יבגוד בה ותמיד ישקר". היא סיפרה שהוא משקר לכולם. זה הדהים אותי, כי ידעתי שאחותו אוהבת אותו מאוד.
באותו רגע באמת התנתקתי ממנו. כשדפק לי על הדלת סירבתי לפתוח. כשחיפשתי סימנים לשקרנות שלו הבחנתי איך הוא תמיד היה דואג להוציא את עצמו הכי טוב בכל דבר, הכי צודק. הוא תמיד בסדר וכולם מסביב דפוקים. נזכרתי איך אימו כל הזמן התחננה לתשומת ליבו בזמן שהוא טינף עליה. זכרתי גם את הסיפורים על אבא שלו שהיה בוגד סדרתי, בזמן שהוא כל הזמן היה מבהיר לי שהוא לא כמו אביו. אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מרגישות משהו ומבטלות את האינטואיציה שלנו. חושבות שהיא שטותית. אלא שבסוף אנחנו תמיד מגלות שצדקנו, פשוט לא היינו מוכנות להודות בכך ברגע האמת.
אחרי שבתי נולדה, סדר העדיפות אצל גרושתי השתנה באופן קיצוני. הרגשתי נטוש לחלוטין. כשהכרנו היינו בני 31 ושנינו היינו בשלים. היא לא הייתה האהבה הכי גדולה שלי, אבל הייתי במקום ריאלי ומפוכח ולא ציפיתי לסיפור אגדה. באנו מרקע דומה, אבל הערכים שלנו היו שונים. היא הייתה טבעונית והתחברה לבודהיזם, ואילו אני הייתי מהצד השני של המתרס, קרייריסט בהיי-טק. למרות זאת מצאנו את עמק השווה, והייתה לנו אידיליה עם החתולים שאימצנו.
כשנכנסנו להיריון שמחנו מאוד, זה היה השיא של הקשר. אחרי הלידה לקח לי זמן להבין מה זה להיות אבא, וטעיתי. אומנם הייתי המפרנס היחיד, אבל לא הייתי רגיש מספיק כדי להבין מה זה להיות ימים שלמים עם הילדה. הצעתי להביא מטפלת, אבל גרושתי לא סמכה על אף אחד מלבד עצמה, אני ואימה. האימהות העלתה בה פחדים. היא לא הייתה מוכנה שאקלח את הילדה. זה קומם אותי וביקשתי שנלך לאיש מקצוע, אבל היא לא הסכימה ונאלצתי להתמודד.
ככל שעבר הזמן, האימהות שלה תפסה 150 אחוז ולא נותר מקום לשנינו. היא הייתה מלאת ביקורת אליי שאני לא מספיק משפחתי ומעורב, אז נעניתי לטענותיה. מכיוון שהמשרה שלי הייתה תובענית הייתי במשרד כבר בשבע בבוקר כדי שאצליח לחזור בשש הביתה. הרגשתי שמשהו לא תקין, אבל לא ידעתי איך זה צריך להיות. היה לי עצוב שהיא לא סמכה על אמא שלי עם הילדה, ונוצר מרחק ביני לבין המשפחה שלי.
המחויבות שלי הייתה קודם כל אליה ולבתי, אבל היא לא הייתה עושה כמעט דבר חוץ מלהיות עם הילדה. לא היו לה חברות והיא לא הייתה מוכנה בשום פנים לשים את הילדה בגן. כשלילדה מלאו שנתיים היא נתנה לזה ניסיון, אבל התקשתה לשאת את המחשבה שבתה בוכה וכל שעה התקשרה לגן. זה לא שרד הרבה. שוחחתי איתה על מה שקורה בינינו, ובתגובה היא אמרה שהבעיה אצלי ושלחה אותי לטיפול.
4 צפייה בגלריה
''האימהות תפסה 150% ולא נותר מקום לשנינו'' (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
(צילום: shutterstock)
הבנתי שהזוגיות שלי בגיהינום. הייתי חוזר הביתה מהעבודה מותש ולא זוכה לשום תמיכה. נהפוך הוא, היא אמרה שמבחינתה אעזוב את עבודתי, נעבור לצפון ואמצא עבודה אחרת, פחות רווחית. זה כמובן לא תאם את ראיית העולם שלי, אבל היא הייתה מקובעת. הגענו למצב שהתקשורת בינינו ירדה לחצי שעה בלילה, חצי שעה של תוכחה כלפיי או של פאסיב-אגרסיב.
היחסים המשיכו לדעוך. אינטימיות בקושי הייתה, הילדה ישנה איתנו כל לילה במשך שנתיים וחצי. הרגשתי שאני נשאר שם רק בשביל הבת שלי. אני עצמי בן להורים גרושים, ולא רציתי שהבת שלי תגדל עם הורים גרושים. חברים אמרו לי שזה לא נורמלי, אבל עניתי שזה מה שיש לי ועם זה אני מנסה לעבוד. הכלתי והכלתי עד שגמרתי את עצמי. רציתי אהבה, חום ותמיכה אז החלטתי שאבגוד, רק כדי לא להתגרש. גם רציתי שהיא תתפוס אותי, והיא תפסה. זאת הייתה הדרך שלי לומר לה שאני לא מסוגל יותר.
הלכנו לשלושה מפגשים של טיפול זוגי. לכולם היא הביאה גם את הילדה, רק באחרון הסכימה שאמי תשגיח, אבל נשברתי. הבנתי שאם אני נשאר בקשר הזה, אני מלמד את הבת שלי להיות בתוך מערכת יחסים הרסנית, ושזה יעשה לה יותר רע מעצם הגירושין. אבל הסיפור שממש מכאיב זה שגרושתי עברה לירושלים לאימה, אז אני רואה את הילדה מעט מאוד. זוגיות זאת אמנות הפשרה, זה לדעת לעבוד עם מה שהשני נותן לך, אבל כדי להגיע לפשרה צריך להבין שיש דברים שאתה חייב לקבל.
