זה מוזר להגיד את המילה הזו, "משחקת", כי מנקודת המבט שלי, לפחות באותו הזמן, לא שיחקתי בך. הכול היה אמיתי. הכול היה טהור ומלא אהבה, ומלא גם, אולי, בתמימות. ואי-מודעות כמובן, אי-מודעות משוועת למה שכל זה היה בשבילך.
- חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה?
היום, בדיעבד, אני מבקשת סליחה, ואומרת את המילה הזו במפורש. שיחקתי. שיחקתי בך. בלי לשים לב ובלי להתכוון לפגוע בך, ובמשך הרבה מאוד זמן. כבר בפעם ההיא, כשישבנו אצלי אחרי ערב ארוך שבו עזרת לי לסחוב דברים לדירה ולגמור ארגז בירות באותה הזדמנות, והסתכלת עליי ואני עליך והרגשנו שזה יכול להיות רעיון מצוין וספונטני לשכב, כבר אז הייתי צריכה לנחש. למחרת, כשכתבת לי בהודעה שיהיה מעניין אולי לנסות ולצאת, סירבתי, אבל בעדינות. בכל זאת רציתי אותך כידיד וגם כסקס מזדמן.
בפעם השנייה ששכבנו, קראתי לך לבוא אחרי מפגש מעיק שהיה לי עם האקס. לא רציתי לדבר בהתחלה, רק להזדיין, ואתה היית שם, מתמסר, היום אני מבינה שגם מאוהב, נותן ומעניק את כל מה שאני צריכה כדי להירגע ולהרגיש בטוחה. אחרי כן דיברתי המון על האקס ועל מה שאני מרגישה בגללו, ואתה הקשבת כי זה מה שתמיד עשית מעולה, ואז ראינו סרטים, ואז קפצתי כי האקס שלח הודעה והתחננתי שתעזור לי לפענח למה הוא התכוון.
כתבות נוספות למנויים:
ובפעם השלישית, והרביעית, היה פשוט כל כך נעים. כבר היה לי כינוי חיבה בשבילך, בובי, בדיחה פרטית שאף אחד מלבדנו לא הבין, וזה היה חמוד. בכל פעם שהייתי מבואסת או חרמנית או סתם משועממת, ידעתי שאני יכולה לשלוח לך הודעה וידעתי שתבוא.
עד ליום שבו לא ענית.
וניסיתי שוב ושוב, ולא כתבת מילה. נעלבתי. ביקשתי מחברה שתגשר, ניסיתי להתקשר ולכתוב בכל רשת חברתית. עד שקיבלתי ממך את המכתב המתוסכל, המפתיע ושובר הלב, בו ציינת שאתה לא מסוגל לראות אותי יותר. שזה קשה לך מדי. ביקשת שאפסיק לנסות ליצור איתך קשר, והודעת שאתה צריך להתחיל לחשוב על עצמך. שדי כבר עם המשחקים, בבקשה. די ושלום.
ולא ביקשתי ממך סליחה. כעסתי. החזרתי לך מגילה כועסת שמטילה את כל האחריות עליך. כתבתי שהיית צריך להציב גבולות, לרמוז, להתרחק כשצריך. ובכלל, למה אני צריכה לאבד ידיד קרוב, ועוד להרגיש חרא עם עצמי? זה לא פייר, כתבתי, אני צריכה אותך. אבל זהו, נעלמת.
לקח לי שנה וחצי כדי לקלוט ולהגיד: סליחה, בובי. וזו הפעם האחרונה שאשתמש בשם הזה שלך. הלוואי שאתה רואה את זה, הלוואי שאתה מול המילים הללו ברגע זה ממש. הלוואי שתסלח לי.
אני מפחד.
אני מפחד לגשת אלייך היום. מפחד להעלות את זה מהעבר ולדבר על כך. מפחד אפילו לכתוב כאן באנונימיות, מחשש שתקראי את מילותיי ואז תראי לאחרים ותגידי להם שזה אני. אבל אולי זה מגיע לי.
אבל כן, אני מבקש ממך סליחה. אני מתנצל ששכנעתי אותך בלהט כזה לשכב איתי. שהתעקשתי, שעשיתי לך עיניים ונגעתי בך ברכות וכל הדברים שיכלו להיות כל כך נהדרים ורגישים אם הם לא היו נעשים מתוך מטרה אחת ויחידה להביא אותך אליי למיטה, ועוד כשאת במצב הכי עדין שלך מבחינה רגשית.
ראיתי כמה את רוצה להמשיך. כמה את פוחדת לאכזב אותי, לשעמם אותי. ואיך בכל רגע את עלולה בעצם לקום וללכת כי אין בינינו שום דבר רומנטי או מחייב. אולי מחר אקום ואת תצאי עם מישהו אחר, אולי מחר תקומי ואני אהיה בחו"ל. אז עכשיו, כל עוד אפשר, רציתי לשכב איתך.
פעמיים ישבנו זה לצד זו כשביקשת לדבר. התעטפת עוד קצת בסוודר שלך בביישנות, ואני במילים יפות ועדינות ניסיתי לקלף אותו ממך. נו, מה אכפת לך. יהיה כיף. זה יעשה לך טוב. אני ממש צריך את זה, אותך.
זה נראה לי בזמנו כמו סצנה מסרט מתוק, מיני ושובב. היום אני יודע שחברותייך מכנות את הסיטואציה בשמות איומים ונוראים. אבל לא אכפת לי מהן. אכפת לי רק ממך. האם את פגועה? האם זה נשאר אצלך כמשהו שהיה נעים, הסקס מתוך שכנוע הזה? ואולי יצרתי אצלך טראומה?
את לא תאמיני איך השתניתי. עד כמה אני מתקשר היום ונזהר. את לא מבינה כמה מודעות. אבל כנראה שגם לא תדעי כי אני מפחד. אני מפחד שמבט אחד ישיר ממך יאשש את הפחדים הכי גדולים שלי. אני מקווה שסלחת לי.
מאמי שלי, זוכר איך שנאת את חבריי מהעבודה? במיוחד שנאת את ר'. ראית אותו פעם, עם הכתפיים הרחבות והעיניים הצוחקות שלו. סקרת אותו ומיד קלטת איך נשים מחפשות את קרבתו ואיך הוא חיפש את קרבתי שלי. ר? הוא סתם מעצבן, ניסיתי להרגיע. הוא ידיד שלי אבל אותך אני אוהבת. כן, אותך אהבתי.
אבל האמת היא שעם ר' היה לי קשר מטריף, סוער ואחר. נפגשנו הרבה לפני שאני ואתה נהיינו רציניים. ואז הפסקנו כי רציתי אותך בלבד. הייתי מוכנה לוותר למענך על הכול - על החופש שלי, על מיניות מושלמת, על הרפתקה וסודיות. אבל לא הענקת לי בחזרה סערה חלופית. היית ענן בהיר ורגוע, לא סופה ולא קשת צבעונית. ועד שהגיע יום נישואינו לא הבנתי למה אני כה אומללה, חשבתי שזה מהלחץ.
בבוקר החתונה, לפני שנסעתי למאפרת, החלטתי להיענות לבקשתו של ר' לאחל לי מזל טוב בפעם האחרונה. שמלת הכלה שלי נחה על קולב תלוי אצלו בסלון, כשאנחנו היינו בחדר השינה. בערב החופה הייתי הכי מאושרת בעולם, ואהבתי אותך באופן יוצא דופן. הייתי אופטימית. זהו, ימי השטויות באמת מאחוריי, חשבתי. אפשר להתחיל להיות מבוגרים.
ואז התחילו החיים איתך. יום אחרי יום, חודש אחר חודש, רוצים כבר להביא ילדים. הבהרת לי שכשאהיה בהיריון, אתה כנראה לא תימשך אליי, ואולי יהיה הרבה פחות סקס וביקשת שאבין. ובאמת, הבנתי. הבנתי טוב מאוד. ועוד לפני שנכנסתי להריון, מצאתי את עצמי נמשכת כמו בחבלי קסם לקבוע שוב מפגש עם ר'. והוא הגיע, בלי לשאול שאלות. אני לא יודעת מה הוא סיפר לזוגתו.
המפגשים שלי עם ר' העניקו לי את החמצן הדרוש כדי להמשיך את חיי הנישואים שלנו. בכל פעם שלא סיפקת אותי, בכל פעם שלא הרגעת אותי, בכל פעם שלא היה לך מקום להכיל אותי נפשית ופיזית, הייתי מתקשרת אליו.
אחרי שעה אחת עם ר' יכולתי לחזור הביתה מחוזקת ורגועה, להכין לך סיר של מרק כשאתה חוזר מהעבודה, לחייך אל התינוק, לנשום נשימה עמוקה מול החשבונות במחשב. תבין אותי. לא סתם בגדתי בך. אפשרתי לעצמי להתקיים. אני לא מתחרטת על מה שהיה, אבל אני כן מבקשת סליחה על שלעולם לא תדע שזה מה שקרה.
אפתח בסיכום. סלחתי לך. לא ביקשת את סליחתי, לא היה לך את האומץ לבקש, או שלא הזיז לך. ובכל זאת, סלחתי. הכעס עליך הכביד עליי. כעת בחרתי לשחרר אותו. אתה לא איש רע. אתה חכם, חבר טוב, אני בטוח שגם בעל ואבא מצוין. כזה אתה, איש טוב. אתה נראה טוב, אתה כריזמטי. יש בך שקט ועוצמה. אין פלא שהיא נמשכה אליך. אין פלא שהיא התאהבה בך.
אנחנו לא חברים. מעולם לא היינו. ומה שכתבתי לך באותה הודעה נבע מתוך כעס נורא. כשרק התחלתי להבין מה קורה, מה קרה, כתבתי לך. הטעות שטעית היא טעות אנושית, להתאהב כך באמצע החיים. ושנינו יודעים כמה שהיא מופלאה וסקסית ובאמת מושא לאהבות גדולות. וברור לי ששניכם לא התכוונתם להרע לאף אחד. הנחתם שאף אחד לא ידע ושאף אחד לא ייפגע. נסחפתם לרומן שהעשיר אתכם, שסיפק אתכם ושמילא אתכם בתחושת נאהבות ונחשקות. היום, כשאני יוצא מתוך הכעס והקנאה, אני יודע לפרגן לה את זה. אפילו לך.
אבל בוא ותדע משהו שלא ידעת. כשהתחיל הרומן ביניכם, הייתי בשיאו של המשבר הכי גדול שלי בקריירה. שנתיים קודם עזבתי עבודה בטוחה, משכורת קבועה וגבוהה, תנאים, נסיעות לחו"ל ומעמד. עזבתי כדי להקים סטרטאפ. הרומן ביניכם התחיל בדיוק כשהסטרטאפ שלי נקלע לקשיים שונים. קשיים כספיים, קשיים מדעיים. כל התוכניות שתכננתי קרסו לתוך עצמן. הייתי שקוע בלנסות לצאת מאותו הבור. גם לה לא סיפרתי את זה, כי באותה תקופה הייתי כל כך שבור עד שעברו לי בראש לא פעם מחשבות אובדניות. כן, זה היה הרקע לרומן שלכם.
היא ואני הלכנו והתרחקנו. היא הייתה מושקעת באהבה החדשה שלכם ואני שקעתי בלנסות ולשקם את הריסות המיזם. ולמרות זאת, גם בשיא הרומן שלכם, לא הפסקתי לאהוב אותה, וגם היא לא הפסיקה לאהוב אותי. כמובן שלא ידעתי אז את טיב הרומן ביניכם. האמנתי לה כשאמרה שזה ידידותי בלבד. ידעתי שהיא נמשכת אליך וידעתי שאתה נמשך אליה. אבל לא האמנתי שתעזו לממש. עד ליום שבו הבנתי שהלב שלה במקום אחר. פשוט הבנתי.
ברגע ההוא, הכול נפתח בינינו. היא סיפרה לי הכול וזה היה שבר גדול. משבר של חודשים. עד היום זה מרחף כמו צל מעל היחסים שלנו, וכנראה שזה ילווה אותנו גם הלאה.
אבל מאז שזה נפתח, נפתח גם דף חדש בינינו. לקח לנו זמן לשקם את האמון, לקח זמן לשקם את הפגיעה. את הלב שלי שנשבר היא חיברה חלק אחר חלק במשך שנה. מתוך האהבה שלי הגיע הרבה כעס, הרבה עלבון, אבל המשכנו לאהוב. מצאנו דרכים חדשות לאהוב, מצאנו פתיחות חדשה.
היא סיפרה לי שבעיצומו של הרומן, היא שלחה לך סרט של הבן שלי משחק איתי כדורסל. תפסת את עצמך וכתבת לה: "למה אנחנו עושים את זה? זה דבר נורא, חייבים להפסיק", ועדיין לא הפסקתם למרות שהבנתם את הבעייתיות. היא סיפרה לי שפעמים אחדות היא ניסתה להפסיק מיוזמתה, ופעמים אחרות אתה ניסית. כל פעם שיקרתם לעצמכם שתוכלו לתפקד כידידים, ניסיון שנכשל בכל פעם מחדש.
אתה יודע, במשך תקופה ארוכה ייחלתי לך את הדברים הכי רעים שיכולים לקרות לאדם. פעמים אחרות חשבתי לנקום בך. היו פעמים שאף ביטאתי את הכעס שלי. אני שמח שלא עשיתי שום דבר שהיה גורם לי אולי להצטער עליו.
ראיתי אותך לאחרונה וראיתי את הכאב שלך. אני בטוח שלא הייתה לך כוונה לפגוע. כך זה יצא. אם תמצא את הדרך לפנות אליי, אני אמצא את המקום בלב שלי לסלוח לך גם בפניך. לא ביקשת את סליחתי. ובכל זאת סלחתי. כמו שכעסתי עליה, כעסתי עוד יותר עליך. כעסתי על עצמי, על התמימות שלי ועל הטיפשות שלי. ושנאתי אותך ורציתי לפגוע בך ואולי אף פגעתי. אבל עכשיו זה הזמן לסלוח ולעבור הלאה.
