למה כל כך חזק? ולמה זה כל כך כואב? מעולם לפני כן לא שברו לי את הלב. לא בגיל ההתבגרות, לא בגיל עשרים, כלום.
בגיל שמונה התחלתי לכתוב ספרים להנאתי ובמקביל לחיי חברה פעילים כילדה, אך בחטיבת הביניים, לאחר שהם נהיו לרבי מכר, התחלתי להשתקע בעבודה ובעצירות רגשית, לפתח אנורקסיה ולהתרחק מאנשים. לא ממש הייתי בסטייט אוף מיינד של להסתובב בקניון או להתאהב בבנים של "בני עקיבא".
ההתאהבויות המטורפות שכן היו לי היו חד-צדדיות ובסתר. הייתה זו תקופה קצרה וכיפית שבה הדמיון שלי יכול להפליג לו בבטחה. וכשחברותיי לתיכון ולקמפוס ישבו אתי על הדשא והתלוננו על החבר הראשון של ההיא ועל איך זו מסתגרת במיטה כבר שבוע כי מישהו ריסק לה את הלב, אני הייתי עסוקה בלכתוב את הרומנים הטובים ביותר שלי. היה לי יותר כיף להמציא אהבות ולשלוט ברגשות דרך היצירה מאשר להכניס רגשות של אדם אחר אל תוך הלב שלי, כי בשביל זה הייתי צריכה לפתוח ולרכך אותו, ולא יכולתי להרשות לעצמי שזה יקרה.
היום אני יודעת שכדי לשרוד את הדברים שחוויתי בחלק הראשון של חיי, לא יכולתי להיות לרגע חלשה או חשופה. לא יכולתי להתפרק מול ההורים, או מול החברים, או לבכות ולבקש חיבוק. אז היה לי נוח להתאהב באופן חד-צדדי מבלי לחשוף זאת לאיש, ובד לבד להמשיך לכתוב ספרים על אהבות הדדיות בהן שני הצדדים הם בעצם אני.
ואז פגשתי את ד'. בהתחלה הוא היה עוד ידיד אפלטוני, חלק ממעגל של גברים ונשים שהסתובבתי עמם. דתיים וחילוניים, ירושלמים שמחפשים את עצמם. נותרתי אדישה לרובם כי הלב שלי היה סגור, אבל ד' התבלט ומשך את תשומת ליבי. הוא היה בחור נאה ואינטליגנטי ובעיקר מצחיק וטוב לב, כזה שישר מתנדב לעזור למישהו בלי "ביג-דיל" ועם בדיחה על הדרך. היינו מסתובבים בפאבים של מחנה יהודה עם חברים נוספים, והיום, במבט לאחור, אני יודעת שנמשכתי אליו בטירוף ושגם היה מתח באוויר. גם הוא הרגיש את זה כנראה, כי הוא היה מביט בי ממושכות. אני זוכרת שהובכתי מהמבטים שלו, אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשזה קורה - ממזערת קשר עין. ממש נמנעתי מליצור אתו אינטראקציה ישירה. להסתכל לו בעיניים היה כמו להביט בשני פנסים מסנוורים. פחדתי שאסמיק, וגם הוא קצת נרתע בחזרה. אולי הרגיש את ההתכנסות שלי ואולי שם לעצמו גבולות מאיזושהי סיבה.
בשלב מסוים עזבתי את ירושלים ועברתי לתל-אביב. היה זה צעד מטלטל, כי לראשונה בחיי משהו החל להשתנות אצלי בלב. התחלתי פתאום לדבר יותר, לצחוק. מעולם לפני כן לא צחקתי מול אנשים ליותר משנייה וחצי, ולא חיבקתי למשך יותר מעשירית שנייה של רפרוף, ופתאום אני צוחקת דקות ארוכות, מתחבקת, מתכרבלת בקמפינג בזריחה. זנחתי קצת את העבודה והכתיבה, ומצד שני הייתי הכי זמינה וספונטנית לטיולי מעיין מעכשיו לעכשיו.
ואז ד' יצר אתי קשר.
בדיוק התחלתי להסתובב עם חברים מהמידברן שהכרתי בשכונות של דרום תל אביב, ומסתבר שגם הוא היה קשור לעולם הזה. התחלנו להתכתב בפייסבוק, שיחות קסומות אל תוך הלילה. יצא לנו להיפגש פעמיים בנוכחותם של חברים נוספים מהקהילה, אבל כשזה קרה הוא היה מעט קריר אליי, אפילו אדיש. כמעט נעלבתי, בייחוד כי בשיחות האונליין שלנו הוא המשיך להיות להוט, סקרן ורגיש.
מצאתי את עצמי מחכה בשעת ערב לראות את האור הירוק נדלק אצלו במסנג'ר. אפילו לא כדי לדבר, רק כדי לראות ולהרגיש את הנוכחות שלו מרחוק. מוזר. כאילו עצם הידיעה שהוא מחובר אי שם, ואולי רואה את הכפתור הירוק שלי גם, הספיקה כדי לעשות לי נעים בלב. הבנתי שאני מפתחת התאהבות חד-צדדית אבל גם ידעתי שזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, ושזה בסדר. אפילו תדלקתי את זה והעצמתי את האובססיה ביודעין.
ואז נפגשנו, ושוב חזר הקטע עם עיני הפנסים והמבוכה המגחכת, ותחושת החום הזו בגוף כשיושבים קרוב זה לזו. הוא אמר לי שהוא חייב לספר לי משהו, ושיתף שהוא יוצא עם מישהי. אני זוכרת איך הלב שלי צנח אבל לא ברמה של שיברון לב. הנחתי שנישאר ידידים וממילא לא ציפיתי לדבר מעבר לידידות ולשיחות שלנו. הזמן עבר והמשכנו להיפגש. עוד פעם, ועוד פעמיים, ובכל פעם זה הלך ונהיה מוזר יותר, להוט יותר, כאילו שנינו מתאפקים שלא לומר את מה שאנחנו באמת משתוקקים להגיד. הייתי בסדר עם להשאיר את זה ככה, חברים טובים עם מתח מיני אדיר באוויר. זה כיף, זה משהו להתרגש אליו, זה משהו לפנטז. הרי אני אוהבת לדמיין, זוכרים?
אלא שיום אחד הוא אמר לי שהוא לא סתם יוצא עם מישהי, הם פרקטיקלי ידועים בציבור, ושהוא חייב שנפסיק את הקשר "כי... את יודעת".
"לא", אמרתי ובאמת שהייתי תמימה באופן אידיוטי. "למה"?
"כי אני נמשך אלייך ורוצה לקחת אחריות על מעשיי".
לא עבר זמן רב מאז והוא חסם אותי בפייסבוק, שהיה קו הקשר האחרון שלי איתו. במידברן לא פגשתי אותו יותר.
שמעתי על שברונות לב. זה בדרך כלל קורה כשצד אחד פוגע, או מפסיק לאהוב, או משקר, או בוגד. אז איך לעזאזל הצליחו לשבור לי את הלב? לא לשבור, לרסק אותו, בלי שאף אחד מכל הדברים הללו קרה, לפחות לא לי? בעצם, כן הרגשתי נבגדת. הלב שלי היה כל כך אטום ונעול, מוכן להתאהבות מתישהו בעתיד, מחפש משהו מדויק כי כל דבר אחר לא יזיז אותו מהמעטפת שלו, והנה מישהו קילף לי את המעטפת הזו בכוח. אמר שזה בסדר גם סתם לאהוב, סתם להיפתח, ושאיזה כיף לנו שאין שום ציפיות - ואז נעלם מחיי, כי מסתבר שלו כן היה קשה עם חוסר הציפיות הללו.
וזה ריסק אותי.
ורק אחרי שזה ריסק אותי, ואמרתי לעצמי שוב ושוב שאני מצטערת בעיקר כי איבדתי חבר ותיק, קלטתי שזה לא רק זה. ההבנה החדשה שנחתה עליי הכניסה אותי למבול רגשות מטורף. רק רציתי לבכות בחדר כל היום. אבל זה מטומטם, את כבר כמעט בת 30, אמרתי לעצמי. רציתי לצעוק אבל לא היו לי הורים מעבר לדלת שיכולתי לצרוח עליהם או חברות לכיתה שיכולתי לשבת איתן על הדשא ולשתף אותן בסיפור התורן שלי. באותו רגע גם קלטתי שעד לנקודה זו בחיי, בכל המעגלים החברתיים שהקיפו אותי התפקיד שלי היה לשמש בעיקר כמקור אנרגיה לאחרים. מעולם לא התחלתי או ביססתי קשר דרך צורך עצמי לפרוק או לבקש עזרה. רק בכתיבה, במרחב הווירטואלי או הספרותי, הרשיתי לעצמי מדי פעם להתבכיין, אבל מול אנשים הייתי תמיד החזקה, היוצרת, המצחיקה והמעודדת.
עד עכשיו.
וזה הפך לחודש המוזר ביותר בחיי, חודש שבו במקום לכתוב טורים וספרים, ישבתי מתחת לשמיכה, צופה ב"בנות גילמור", ובמקום להיות הסלע וה"זבוב על הקיר" - כמו שקרא לי חבר ממידברן, הפכתי לילדה להוטה של בכי וצחוק ובכי וצחוק לסירוגין. ושנאתי את ליאת החדשה, ולא ידעתי אם היא חדשה או זמנית. והייתי חלשה. ושקופה. אבל זה גם אפשר לכל האור והאנרגיות שחיים שלמים בררתי בקפידה ולא נתתי להם להתקרב, לחדור לראשונה פנימה. כבר לא הקפתי את עצמי בחומות אלא הסרתי אותן לרגע. ונכון שעדיין כעסתי על ד' שגרם לי להסיר אותן מלכתחילה, אבל גם קצת הודיתי לו בלב על שהוא שבר אותו.
סוף סוף, קצת.
הכותבת היא סופרת, מרצה ומנחת סדנאות
