התופעה שבה גברים ונשים מתקשים לעבור משלב ההיכרות הראשונית לקשר מחייב, הופכת להיות יותר ויותר נפוצה בימינו. לא מעט הסברים ניתנו כבר לתופעה הזאת, בין היתר הפחד להחמיץ משהו טוב יותר, הרווקות המאוחרת של זמננו וכרסום במעמדה של המונוגמיה. אולם הסברים אלה, הנשענים על התרבות העכשווית, לא תמיד עונים על הקושי הפסיכולוגי שיש לרבים לעבור משלב ההתאהבות לשלב האהבה.
תסמונת "פיטר-פן" לדוגמה, היא תסמונת של אנשים הקופצים מקשר לקשר ומהתרגשות להתרגשות, בזמן שהם מתלוננים על חוסר מזלם למצוא זוגיות יציבה למרות רצונם. מדוע קשה כל כך לרבים לעבור מהתאהבות לאהבה, ומדוע קשר זוגי ארוך טווח חייב להכיל קצת משניהם כדי להאריך ימים? על כך ועוד בטורי הנוכחי.
הבא נתחיל מההתחלה. ההתאהבות ברובה היא דרמה של אדם אחד, כלומר שלנו. מדוע? כיוון שאנו לא באמת רואים את האחר, אלא משליכים עליו את הדימוי האידיאלי שלנו ובו אנו מתאהבים. מכיוון שאי אפשר באמת להכיר אדם אחר כפי שהוא בזמן כל כך קצר, האחר הופך למעין מבחן רורשך ענקי שעליו אנו משליכים את הפנטזיות שטיפחנו בכל שנותינו על מיהו בן הזוג האידיאלי.
ההתאהבות מהבחינה הזו היא "אהבה ללא ידע". כלומר, אני אוהב מישהו שאני לא באמת מכיר. אולם כמו שאומרים בצבא, "לכל שבת יש מוצאי שבת", ואחרי ההתאהבות תמיד תגיע ההתפכחות, וככל שהפער בין הפנטזיה למציאות גדול יותר, כך ההתפכחות תהיה קשה יותר.
להיפרד מהפנטזיה
המפגש הכואב עם המציאות חייב לעבור דרך תהליך נפשי של אבל, שבמהלכו נאלץ להיפרד מחלקים מהפנטזיה שטיפחנו. לאנשים מסוימים המעבר הזה קשה עד בלתי אפשרי, והם ימצאו את עצמם ממשיכים להיאחז בפנטזיה, ולפיכך להישאר אמביוולנטיים בתוך הקשר, או לנטוש ולהימנע מלהעמיק בתוכו.
כשסנצ'ו פנצ'ו, עוזרו הנאמן של דון קישוט, מצביע על גברת מסוימת ואומר לאדונו כי זוהי דולציניאה שעליה חלם, דון קישוט אינו מוכן לקבל כי הגברת חסרת החן שעומדת מולו היא-היא דולציניאה שלו. הוא מעדיף להחזיק בדעה שהיא כושפה ושביום מן הימים, היא תחזור להיות מי שקיווה. בין להתאבל ולקבל את דולציניאה המציאותית ובין ויתור מוחלט עליה, הוא מוצא פתרון ביניים מסקרן שעוד נחזור אליו בהמשך כשנדבר על זוגיות ארוכת טווח.
בשביל להבין מי הם האנשים שקשה להם במיוחד לקבל את המציאות ולהתאבל על מה שאין, אנו צריכים להבין את הקשר שבין פנטזיה למציאות כשזה מגיע ליחסים. אחד היתרונות הגדולים של פנטזיות הוא שהן מלאות תקווה, ותקווה כידוע ממלאת אותנו בכוח ובמוטיבציה לצאת ולהשיג את מה שאנו מפנטזים עליו. תקווה עוזרת לנו לדחות מעלינו את המציאות הנוכחית לטובת מציאות עתידית, ועד שהיא תקרה, כשאנו חיים בפנטזיה, "המציאות" האלטרנטיבית מתאימה את עצמה אלינו כמו כפפה ליד וזה מרגיש נעים.
הדבר דומה קצת לאינקובטור שאליו מוכנס תינוק בן יומו, המותאם אל התינוק באופן מלא כדי להגן עליו מפני המציאות החיצונית. אולם מדוע בכלל שנרצה להתאים את עצמנו למציאות, אם אנו יכולים להמשיך ולנסות להתאים את המציאות לפנטזיה?
נגיד שהטור הזה יפורסם, וכל הטוקבקים לגביו יהיו מפרגנים כפי שאני מצפה. באופן כזה המציאות תתאים את עצמה אליי ואני ארגיש נהדר עם עצמי. אולם נניח לרגע שטוקבק אחד יהיה פחות מחמיא, ויכתוב לדוגמה דברים מנוגדים למה שכתבתי. כאן המציאות כבר לא תהיה מותאמת אליי, ואני אאלץ לעשות אחד מהשניים: או להסתגל אליה או לבחור להתעלם מהטוקבק כלא היה.
לעומת זאת, אם אחליט שלא להתעלם, תהיה זאת הזדמנות להתפתחות וללמידה של משהו חכם וחדש עבורי, שאולי יהיה כתוב בטוקבק. אך בשביל לעשות כן עליי להיות מספיק בטוח בעצמי וביכולותיי, ולהאמין שאם אתן לדברים שונים ממני להיכנס אליי, לא אתפרק לחתיכות.
הנמשל מובן מאליו - כאשר אנו מרשים לעצמנו להתאבל ולהתאים את עצמנו למציאות, נפתחת בפנינו אפשרות של למידה מ"האחרות" של בן זוגנו, גם אם היא שונה מאוד ממה שציפינו. זה עובד גם במקרה ההפוך - אם נבזבז את חיינו בלהיתקע על הפנטזיה, לא נוכל ליהנות ממה שלמציאות מולנו יש להציע.
אנשים שמפחדים להכיר באחר ובאחרותו אלו בדרך כלל אנשים בעלי ערך עצמי שברירי כמו נרקיסיסטים או פרפקציוניסטים השואפים לכך שהמציאות תתאים את עצמה אליהם עד כמה שאפשר. אולם גם אם הדבר מתאפשר להם בשאר תחומי החיים, הם בדרך כלל מגלים כי הטריק הזה לא עובד בתחום האהבה, והם מתקשים לבנות לעצמם זוגיות יציבה.
אהבה, בניגוד להתאהבות, היא כבר דרמה של שני אנשים שמכירים את השונות האחד של השני, ומאפשרים לעצמם להיפתח אליה. לא סתם אומרים שבזוגיות בוגרת אתה אוהב את האחר לא "בגלל" אלא "למרות" הדברים שמפריעים לך בו. האהבה מהבחינה הזאת היא "ידע עם אהבה" - אני אוהב את מה שאני רואה.
למרות כל אלו, אנשים רבים יגלו שהם מתקשים להתאבל על מה שאין להם בקשר. זה קורה מאחר שההתאהבות פועלת בעצם כהבטחה (לא מודעת, כמובן) שהאחר ימלא חסכים וישלים בי חלקים שלא התפתחו או סופקו לי דיים בימי ילדותי. כך, אם אני מרגיש דחוי וחסר ערך, אני אמשך לאדם שבעיניי מייצג אטרקטיביות רבה. אם גדלתי בבית לא יציב, אמשך לאדם שבעיניי מייצג ביטחון ואמינות.
הרעיון המרכזי בהתאהבות הוא שזו תיאוריה של חסך. תגידו לי היכן אתם מרגישים בעיקר חסרים, ואדע במי אתם עומדים כנראה להתאהב. כלומר, ההתאהבות מגרה מאוד את הפנטזיה, את תחושת השלמות ואת הכמיהה לתיקון באמצעות בן הזוג, של כל אותם מקומות שבהם נפגענו בעבר. וכשזה לא מתממש, מסיבות רבות, אנו מתפוצצים מתסכול, ומי שנמצא אשם בתסכול שלנו הוא כמובן בן זוגנו שפתאום עומד בינינו ובין השלמות המיוחלת שהובטחה לנו בפנטזיה.
ואם זה לא מספיק קשה, ככל שהחסרים שלנו יותר גדולים, ואנו מגיעים יותר פגועים אל הזוגיות, כך קשה לנו יותר להתאבל על המרחק בין המציאות לדמיון כי בנפשנו הדבר. כלומר, באופן פרדוקסלי, אלו שתמיד צריכים שהמציאות תותאם אליהם באופן מלא, אלו אותם אנשים שהמציאות לא מספיק הותאמה אליהם בילדותם, ולמעשה מנסים לפצות על כך בחיי האהבה הבוגרים שלהם.
המעבר להכרה גם במציאות החיצונית שאינה מתאימה את עצמה אלינו, היא מהלומה נרקיסיסטית לא פשוטה לחוויית הערך שלנו. עלינו להכיר בכך שיש אדם אחר, שונה מאיתנו ובעל צרכים משלו, שלא סר למרותנו בכל עת שנחפוץ. הכרה זו אינה פשוטה עבור מי שלא סיים תהליכי התפתחות נפשיים הכרחיים, ומגיע עם חסכים גדולים לבגרות. לדוגמה, אתה יכול להיות נשיא ארה"ב, ועדיין לא להיות מסוגל לקבל את המציאות כפי שהיא, גם אם היא לא נוחה לך.
אשליה שמעוגנת במציאות
אז אולי הפנטזיה מיותרת לגמרי ועלינו לפסוח על ההתאהבות כמה שיותר מהר ולעבור לשלב "המציאותי"? לחיות בעולם מציאותי לגמרי זאת כנראה חוויה די משעממת, שאף אחד מאיתנו לא ממש מייחל לה. מציאות שלא מתובלת ברסיסי פנטזיה היא מציאות יבשה, קונקרטית, שאינה מחדשת דבר. זוגות שלא מצליחים לשמר משהו מהפנטזיה הראשונית של ההתאהבות, לא תמיד מחזיקים לאורך זמן, וגם אם כן, הם מדווחים על זוגיות שיצא ממנה טעם החיים.
החשיבות באידיאליזציה של בן זוגנו או ביצירת אשליה חיובית לגביו, הוכחה גם מחקרית בכל הקשור לשמירה על מערכות יחסים לאורך זמן. היכולת להסתכל על בן זוגנו ולהגזים קצת במידת האטרקטיביות שלו, עוזרת לנו לשמר את המשיכה שלנו אליו לאורך שנים. יכולת זו חשובה במיוחד לאור העובדה שעם השנים, האטרקטיביות הראשונית של בן זוגנו יורדת בלאו הכי, והאטרקטיביות של מתחרים פוטנציאליים שאנו פוגשים לאורך הדרך עולה.
האשליה חייבת להיות כמובן מעוגנת במציאות, ואל לנו להפעיל אותה בכדי לטשטש תכונה שהיא בלתי נסבלת בעינינו אצל האחר כי זה כמובן לא יעבוד. לכן, עלינו לקחת את התכונות הטובות שקיימות בו ולהעצים אותן, תוך כדי שאנו מסתכלים על התכונות הפחות מחמיאות שלו ומקטינים מחשיבותן. אם כך, מסתבר שמעט מידי פנטזיה מזיקה לא פחות מיותר מידי פנטזיה.
סרוואנטס, מחברו של "דון קישוט", ידע משהו על כך, לכן הוא בחר בשביל גיבורו את דרך האמצע - להישאר עם אהובתו ולהשלים את הפער בין המציאות לדמיון על ידי כך שגרם לו להאמין באשליה שהיא כושפה. הבה אם כן נמצא את הכישוף שיגרום לנו להסתכל על אהובנו בעיניים לא לגמרי מציאותיות. זה יעזור לנו לשמר את האהבה שלנו ליותר זמן.
רועי צור הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט. עוסק בטיפול פסיכולוגי, טיפול זוגי, וטיפול פסיכולוגי אונליין. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב.