"יואו, בייבי, אתה יודע מה יכול להיות מושלם עכשיו?"
"מה?"
"מילקשייק!"
"יואו, כן. איזה טעם בא לך?"
"שוקולד, ברור".
"יש לי רעיון. מה דעתך שנקנה בלנדר וגלידה, ונכין יחד מילקשייק טוב כזה בבית?"
"מה?" שאלתי מזועזעת. "למה שנקנה בלנדר? כולה בא לי מילקשייק".
"לא יודע, כדי שיהיה לך בבית לאחר כך?"
"כן, אבל זה פאקינג בלנדר! זה יקר, זה תופס מקום בארון, ואני בכלל לא יודעת מה אני ארצה אחר כך. אני יודעת שעכשיו אני רוצה מילקשייק וזהו".
"תחשבי שיהיה לנו בלנדר משותף! עוד אין לנו חפץ משותף".
"מתוקי, אני לא מביאה איתך בלנדר! אני עוד לא מוכנה לבלנדר".
"כולה בלנדר".
הגענו הביתה, החננו את הרכב, והלכנו לגלידרייה הקרובה לקנות מילקשייק. מסופקת, שלחתי אליו מבט מאושר. הוא החזיר אליי מבט, חייך וליטף את ראשי. "תביאי שלוק, יא קמצנית" אמר וקירב את שפתיו לקש, בלי לחכות לתשובה. צחקתי.
בדרך חזרה הביתה הוא נראה מוטרד. "מה יש?" שאלתי והוא ענה שכלום, אבל יכולתי לראות עליו שהוא משקר. בתוך תוכי ידעתי שזה הבלנדר.
בלנדר זה מה שמפריע לי?
אני לא יודעת למה ההצעה להביא בלנדר כל כך הרתיעה אותי. אנחנו רואים אחד את השני כל יום, ומסיימים יחד כל לילה, אני מתעוררת איתו כל בוקר, מעטות המקלחות שאני עושה בלעדיו, הוא בקושי נמצא בדירה שלו והחפצים שלו מפוזרים גם ככה בכל פינה בדירה שלי.
הוא יורד להביא חלב שיבולת שועל - וכל העובדים במכולת כבר מכירים אותו, הוא מוריד את הזבל, הוא עוזר לי להשקות את העציצים במרפסת, הוא שוטף כלים, הוא מאכיל את החתולים לפעמים, הוא שם מוזיקה ורוקד בסלון, הוא אפילו מפליץ לידי. בייסיקלי, האיש גר פה בלי לשלם שכר דירה, ולי זה ממש לא מפריע, זה אפילו נחמד. אז דווקא בלנדר זה מה שמפריע לי?
כבר חצי שנה שאנחנו יוצאים, ויש בינינו קשר שהרגיש טבעי מהרגע הראשון. לפני שהכרתי אותו הייתי עסוקה בלמצוא פתרונות ומזור לחרמנות שלי, התייאשתי מלנסות למצוא אהבה ומאסתי בלרדוף אחר גברים שלחלוטין לא שווים את המאמץ. בעיקר מאסתי מהדחיות. עוד דחייה, ועוד אחת, ועוד. הדחיות שספגתי לא הגיעו בצורת הודעות כמו: "היי, אני חושב שאת מקסימה אבל אני מרגיש שזה פחות מתאים". לא ולא. הדחיות באו לידי ביטוי במריחה, בלענות בעצלתיים, בקושי ובאיטיות בכל הקשור ללקבוע ולהיפגש.
מילא היו אומרים מפורשות: "אני לא מעוניין", אבל בשיטה הזו הם כאילו משאירים אותך על אש קטנה, עד שבא להם קצת חום ומגע, ואז אולי תשמעי מהם. עד אז הם "מתנחמדים" מרחוק. אז כדי לא להתמוטט מכל כך הרבה דחיות, מראש ויתרתי על חיפוש הרגש הזה. אבל עדיין היו לי צרכים מיניים וצורך במגע, כך שבעיקר הזדיינתי, אך שמרתי על מרחק. כן הייתי מייצרת אינטימיות באותם מפגשים מיניים, וחלק ניכר משותפיי למיטה הפכו לחברים קרובים, אבל הצלחתי להרחיק את הרגש הרומנטי, לכבות אותו, להעביר אותו אחורה למחשכים של הלב.
כך הייתי במשך שנים, והתרגלתי. יצרתי לעצמי את הממלכה שלי לבד, בלי לחכות ל"פרטנר מושיע", או לרגע שבו אהיה בזוגיות ונעבור יחד לדירה גדולה. החלטתי שאני מפסיקה לחכות, ובונה את הקן שלי לבד. היה לי טוב ככה. התרגלתי לרווקות, לעצמאות המוחלטת, הרחקתי ממני כל רגש רומנטי, עד שכמעט והפסקתי להאמין באהבה.
הזמן עבר והימים בהם אהבתי והייתי נאהבת נראו פתאום רחוקים ובלתי מושגים. האם לא הערכתי מספיק את האהבה שהייתה לי? האם לשווא סיבכתי, כעסתי, סבלתי, פקפקתי, אכלתי סרטים, אמללתי, מאסתי, הרסתי, ולבסוף מיציתי וחתכתי, במקום להעריך, לשמר, לטפח, להאמין וליהנות מהרגש הכול כך נדיר וחד-פעמי הזה?למה התקשיתי לקבל אותו בזרועות פתוחות ובלב שלם כשהוא הונח מולי?
מזמן לא הציפה אותי תחושה אינסופית של הכרת תודה ליקום על בריאתה של ברייה אחרת מלבדי. מזמן לא כאבתי את כאבו של אחר, או שמחתי בשמחתו של אחר. לא ייחלתי להצלחה, לא התפללתי למען מישהו אחר מלבדי, ולא התחננתי לסליחה. איש לא טלטל את עולמי, ואיש לא השקיט את הסערה הנקראת חיי.
תמיד תהיתי לגבי טיבה וקיומה של האהבה. עוד בתור מתבגרת מרדנית בת 15, שתמיד חייבת לתת את המילה האחרונה, גרסתי שהאהבה לא ניתנת להגדרה ועל כן היא לא באמת קיימת. שהיא שונה מאדם לאדם. שיכול להיות שמישהו יאמר לי שהוא אוהב אותי, ואכן כך הוא יאמין, אך אני עדיין לא ארגיש שאני אוהבת אותו בחזרה.
אני מסכימה עם יובל בת ה-15 שקבעה שהאהבה היא מושג בעייתי. בכללי, רגש הוא לא דבר שאפשר לכמת. הוא משתנה מאדם לאדם, וגם עם הזמן והבגרות הוא משתנה, מקבל צורה אחרת, מבשיל. אבל אני לא מסכימה עם יובל בת ה-15 שטענה שהאהבה לא קיימת. קשה למדוד אותה, וחוטאים לה כשמגדירים אותה, אבל אי אפשר להכחיש את קיומה.
"נוכחות הנעדר" - כך קוראים למקרה בו שמה של דמות במחזה, תסריט או ספר מוזכרת שוב ושוב, אך היא לא באמת נוכחת בו מעבר לכך. את חסרונה של האהבה הרגשתי מכל חדר וחדר בממלכה שלי. כך ידעתי בוודאות שהיא קיימת. ואז הוא הגיע.
בחזרה לממלכה
הסתכלתי עליו, הוא היה נראה כבוי ומדוכדך. "זה בגלל הבלנדר?" שאלתי. הוא הרים אליי את מבטו. "עזבי, אני מבין", הוא אמר. "אני לא רוצה ללחוץ עלייך. חשבתי שזה יכול להיות נחמד, זה הכול".
"אני אוהבת אותך" אמרתי והסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי מופתע. לא יודעת למה, כבר אמרנו "אני אוהב אותך" זה לזו בעבר. אבל הפעם זה הרגיש שונה. עמוק מתמיד. "ואין לאהבה שלי אליך שום קשר לבלנדר. אתה יודע את זה, נכון?"
"אני אוהב אותך גם, יפה שלי. וכן, אני יודע", הוא אמר ולקח שלוק מהמילקשייק. "עם בלנדר או בלי - זה יצא להם טעים", הוא חייך. את הדרך בחזרה לממלכה שלי העברנו מחובקים.
