האהבה הגדולה שלכם - האם היא החלה במשיכה פראית ובתחושה פנימית של "איזה אדם מדהים הוא!", או שתחילתה בחברות ארוכה, איטית, כמעט אדישה? אומרים שמה שמתחיל מחברות ארוכה שורד יותר, שזה מה שצריך לחפש, שזוהי הבנייה ה"נכונה". אך יש גם האומרים, כמו חברה שלי ר', שאסור לנו להתפשר על פחות מאהבה מטורפת שמסחררת את הלב כמו זו מהסרטים ההוליוודיים הגדולים ביותר, ושאם היה צריך לבחור בין אדם כזה לבין חבר טוב ונאמן שיש עמו אהבה יציבה ורגועה, אז הראשון ללא ספק מנצח. ויש כמובן את המתפלספים שאומרים "למה לא שניהם?!", אבל עליהם לא הייתי מסתמכת בהחלטות ובחירות ספציפיות.
שברון לב ראשון, אך האם זאת אהבה?
קצת אחרי שעברתי לתל אביב מירושלים, הייתה תקופה שבה התמודדתי עם שברון הלב הראשון שלי בעקבות היפרדות מ-ד', מי שהיה ידיד שלי עד שנאלץ לחתוך את הקשר כשהוא וחברתו הפכו לידועים בציבור. זה היה ממש לפני שפגשתי את מי שהפך לבעלי, ועדיין הייתי שרויה בתקופת אבל על ד'. אומנם לא קרה בינינו דבר, אך הלב שלי היה מרוסק בעיקר בגלל כל שאלות ה"מה אם כן היה קורה", שנותרו לי בראש.
החברות איתו, במבט לאחור, לא השתייכה להתאהבות הרגועה והידידותית שתיארתי בהתחלה. היא הייתה הסוג הפראי והפתאומי יותר, כנראה בגלל שלא היה בינינו כלום וידענו שגם לא יכול להיות. הייתי אז הכי טינאייג'רית מאוהבת שעסוקה בשאלות כמו: "מה אם היית נשארת לגור בירושלים?", ו"מה היה אם הוא וחברתו היו נפרדים במקום לעבור לגור ביחד?", ו"מה אם הייתי פחות דתל"שית, ויותר מעזה ומיומנת בעולם הזוגיות החילוני?"
עד ש-ר' נתנה לי על הראש. "לא הייתה לך אהבה בכלל!", היא פסקה.
ישבנו אצלה בפלורנטין והיא גלגלה לי לראשונה ג'וינט מול העיניים. "את פשוט קיבלת טעימה מאיך זה צריך להיראות. תמיד חשבת שאהבה צריכה להתחיל מחברות, מהיכרות ארוכה... כל הדייטים שהיית הולכת אליהם כדתייה, כל השידוכים... זה הכל על אותו עיקרון, וסבבה, יש בזה מן ההיגיון. אבל אני מאמינה שאהבה אמיתית וארוכה וכן גם יציבה, היא זו שמתחילה מהסערה הזו, ממשיכה מינית מטורפת שמתחשק לממש אותה עוד לפני שמכירים את הבנאדם. ד' אומנם היה חבר שלך מהמעגל, אבל התאהבת בו כי נמשכת אליו בטירוף".
"היינו חברים הרבה זמן...", אמרתי.
"אבל לא זה מה שגרם לך להתאהב בו. ממש כמו שעכשיו, כשאת מנסה לחזור לדייטים ומספרת לי שאת לא מתאהבת באף אחד, את מחפשת מישהו שיהיה פשוט ידיד שלך קודם כל, וזה לא עובד! מה שעבד לך עם ד' בהתאהבות ההיא זו המשיכה החזקה שהייתה לכם האחד לשני, וזה מה שאת צריכה לחפש! לפני החיבור הארוך וההיכרות והחברות הטובה".
בזמנו, בכלל לא חשבתי שאני "מאוהבת" בו. אהבה, כמו שאמרה ר', באמת נתפסה אצלי כמשהו אחר. באולפנה לימדו אותי שצריך קודם כל למצוא פרטנר. לא מאהב, לא ספונסר, לא שותף לדירה ולחברים ולערכים ולהשקפות העולם, פשוט פרטנר. חבר טוב שאיתו אוכל להקים בית בישראל. כל הזמן אמרו לי שאנחנו צריכים להיות חברים, לרצות את אותם דברים, את אותו סוג משפחה, להיות פחות או יותר באותה רמה דתית, באותן שאיפות וציפיות האחד מהשני. זה גם ההיגיון העומד מאחורי כל ספרי השדכנים. "בסופו של דבר, זה גם מה שעובד", הצהיר באוזניי אבא שלי. "עם כל הכבוד למשיכה, ברור שחשוב שיש משיכה, אבל זה לא הכל! צריך שיהיה שיח בסיסי ונעים, ובעיקר תוכנית משותפת ותואמת לעתיד לבוא".
כשנחשפתי לעולם החילוני, גיליתי שאל כל המשוואה הזאת נכנס פרמטר נוסף - התאמה מינית, שהיא יותר מסתם משיכה. זה הדבר הזה, נו, איך קוראים לו, הדבר הזה שקורה אחרי שעושים סקס פעם אחת לפחות, או אפילו מתנשקים, או אפילו רק נוגעים, וקולטים אם "זה-זה" או "שזה לא זה". "התאמה מינית", אמרו לי כנערה, "קורית אחרי שאתם מתפתחים ביחד כזוג ולומדים להתאים את עצמכם זה לזה. אתם תגלו את המיניות שלכם ביחד, ולכן זה דווקא כן יתרון שאתם הראשונים האחד של השני. המיניות שלכם מתעצבת בהתאם לחיבור ביניכם".
בין חברות למשיכה
האמת? זה נשמע לי הגיוני. הרבה מאוד זמן. אפילו היום, כשאני מתעמקת בזה, אני תוהה אם זה לא רציונלי בדיוק כמו התיאוריה לפיה ההתנהגויות וההרגלים שאתה מטמיע בילד שרק מתחיל להתפתח, יהפכו לחלק מהותי מזהותו ויש סיכוי טוב שגם ילוו אותו להמשך החיים. אולי זה אותו דבר עם מיניות. אולי השיטה הזו עובדת: שני אנשים צעירים מאוד, בשלבי גילוי המיניות המתקדם שלהם, נמנעים מכל התסבוכת הזאת של לחפש את עצמם ואת התואם המיני שלהם במהלך שנות העשרים לחייהם, ומראש עוברים את התהליך עם אותו הפרטנר. קחו למשל בחורה בת עשרים שעוד לא יודעת בדיוק מה היא אוהבת. מדריכת הכלות או הרבנית יסבירו לה שהיא תלמד את זה ביחד עם בעלה הטרי. זה נשמע יפה ורומנטי על הנייר. אבל האם זה עובד?
ר' סבורה שלא. "משיכה צריכה לבוא על ההתחלה. על ה-ה-ת-ח-ל-ה", הדגישה. "בדיוק כמו שהתרגשת כשישבת עם ד'", קבעה. "אין מצב שתתפתח אהבה אמיתית וארוכת שנים אם מהתחלה, כשאת פוגשת את הבנאדם, לא בא לך לטרוף אותו. משהו במגע, בהתנהגות, במבט. המגע הוא הכרחי לזה, ולכן אני מאמינה שאם למשל שומרים נגיעה, אז בכלל לא ניתן לדעת אם האדם הזה מתאים לך, בטח שלא להתאהב בו".
אומנם לא שמרתי נגיעה עם ד' אבל זה הסתכם בחיבוקים ונשיקות קלות, ועדיין הבנתי על מה היא מדברת. אני לא חושבת שחצי-ההתאהבות ההיא הייתה מתרחשת אלמלא היינו נוגעים ומרגישים אפילו לרגע אחד את חום הגוף האחד של השני. "ועדיין", התעקשתי, "יש המון חיבורים שנולדו משידוכים ומצליחים בסוף. מלא אהבות שצומחות מחברויות".
"ברור!", קראה. "כמו שיש מלא אהבות שלא מצליחות". היא לקחה שאיפה נוספת מהפייסל, "אבל אין תחליף לאהבות גדולות מהחיים, אהבות כמו בסרטים", אמרה. "אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו מגיעה אהבה כזו. חברות או לא, התאמה על פני השטח או לא, אסור לנו להתפשר על התשוקה הזאת! אם אין את זה, לא להיכנס לזוגיות. אני לא אומרת שזה חייב לבוא על ההתחלה, יש כאלה שיוצאים קצת ואז מתחילים להתלהב ולהימשך בטירוף, אבל זה חייב לבוא, ולבוא מהר. אני לא מאמינה באהבה שמושתתת על חברות לפני משיכה. זה מתכון לצרות. ולבגידות".
שאלתי אותה לגבי האהבה האחרונה שלה, וזה היה האות שלה לגלגל פייסל חדש. "נפרדנו כי דרשתי ממנו בדיוק את זה", אמרה וקולה ירד ללחישה. "אני עפתי גבוה, רציתי יותר, רציתי אהבה משתוקקת גדולה מהחיים, והוא לא הבין... הוא היה מושלם לי מכל הבחינות, אבל אני רציתי את זה. את הסוג הזה של האהבה, את הסוג המעיף. מגיע לי. וגם לך".
נזכרתי בחברה שלי דניאלה שמאמינה באהבה כמו מהסרט "היומן", ונהגה לנהל איתי שיחות מלאות באמונה ואומץ על העניין הזה. ואז האזנתי לסיפור הפרידה של ר' מבן זוגה, שאיתו הייתי בטוחה בזמנו שהיא תתחתן מרוב שהוא אהב אותה, ותהיתי האם החלום הזה הוא מה שיבטיח לנו באמת, כמו ש-ר' אומרת, אהבה מדויקת שתישאר, או שאולי הוא דווקא מרחיק אותנו מהאפשרות למצוא אחת.
הכותבת היא סופרת, מרצה ומנחת סדנאות כתיבה חוויתית
