את ערן אני מכירה מעל עשור, מהרשתות החברתיות והפורומים. היה לו כינוי כזה גברי, והוא תמיד ידע לכתוב כל כך יפה, ומיד עורר בי עניין. הודות לפייסבוק דרכנו הצטלבו שנית, ובשנים האחרונות שמרנו על קשר מאופק ומנומס של לייקים הדדיים, עד הרגע שבו הוא הציע לי להיפגש. הרגע הזה הגיע ארבעה ימים בלבד אחרי פרידה צורבת מעוד בחור שסירב להתחייב. למרות הרגשות המעורבים, הרגשתי שנמאס לי. ידעתי שאם אני ממשיכה להיות טוטאלית בקשר בלתי מתחייב, בעוד שנים מהיום, אמצא את עצמי תקועה באותו מקום, לבד על הגג, שבתות וחגים. שמחתי על ההצעה וקפצתי על ההזדמנות לפגוש סוף-סוף את ערן. לא רק מפני שהוא סקרן אותי, אלא מכיוון שראיתי בזה הזדמנות למשהו חדש ואפילו טוב.
כעבור חודש של סגר, וכמה שיחות טלפון נעימות, במהלכן גילינו שיש לנו הרבה מהמשותף, קבענו להיפגש. אבל אז הוא ביטל, בדקה ה-90, בדיוק לפני שנכנסתי להתקלח. "לא נראה לי שאת באנרגיות להיפגש", הוא קבע בשבילי, והוסיף שהוא מוותר על הפגישה. עבורי זה היה הרגע שבו ויתרתי על האהבה.
תמיד חשבתי שאני לא אהיה מהגרושות האלה שאומרות שהן עם גברים גמרו, שהילדים ממלאים אותן ושממילא אין להן זמן לזוגיות. הייתי מביטה עליהן ושואלת את עצמי, אבל איך אפשר לחיות בלי להיות נאהבת, נחשקת, מחובקת? איך אפשר בלי לחבק גבר בלילה? לא ידעתי בשעתו שהכמיהה לאהבה שלא מגיעה כואבת פי כמה.
לבסוף, קבעתי לעצמי אתגר חדש – אני רוצה להפסיק לרצות! אין בי עוד כוח לאכזבות שבדרך. מעתה יש לי רק שאיפה אחת בחיים - לגדל את הילדה שלי בנחת. באותה נשימה החלטתי לנוח, לנצח נצחים כזה, לא להיכנס לשום אפליקציית היכרויות שלא בא לי עליה, ובעיקר לא לכעוס על עצמי שאני לא נכנסת. החלטתי בלב שלם לא לעשות שום דבר יזום למען הזוגיות עליה כאמור ויתרתי. להפסיק לעבוד בזה, להפסיק לעבוד על עצמי, ובמקום זה ללמוד לחיות עם המצב. זה לא כל כך סקסי לומר, אבל הייאוש עלה על גדותיו. עצובה, וכנראה גם לגמרי אידיוטית, היא העובדה שנפרדתי מהבחור הבלתי מתחייב כי רציתי זוגיות, ובמקום לשנס מותניים, אני מרימה ידיים ברגע שמגיעה האכזבה הראשונה.
לא מזמן ליוויתי את אמא שלי לבדיקה רפואית. עזרתי לה לנעול נעליים כשהיא חזרה לחדר ההתאוששות, תמכתי בה כדי לקום, ליוויתי אותה במסדרון בין מיטות בצבע תכלת. ריח בית החולים והמראה שלו מעוררים בי דחייה, בוודאי בתקופת הקורונה, אבל כשהייתי שם עם אמי, חשבתי שבשבילה אני לא נגעלת, וכך גם הייתי בשביל הבלתי-מתחייב שלי. הוא היה האדם היחיד, לצד המשפחה שלי, שראיתי את עצמי לצדו גם ברגעים הפחות אינסטגרמים של החיים. אחרי הכול, אנחנו צריכים, שלא לומר רוצים, מישהו להזדקן איתו.
נזכרתי במה שצוץ (פעם, כשהוא היה רק צוץ ולא ארז המטרידן) שאל את איריס בסדרה 'חזרות': "תסכימי להתפשר עליי?". כנראה שהמשפט הזה מסכם הכול. בעידן השפע של היום, כשאפליקציות מציגות בני אדם כמו מתוך קטלוג, אנחנו רק צריכים לקבל החלטה לעצור אצל מישהו אחד. אך בזמן שאני הייתי מוכנה להתפשר עליו, הוא לא התפשר עליי וזה ריסק לי את הלב. ערן היה שם רק כדי לעשות וידוא הריגה, להזכיר לי שאני יותר מדי שבירה כדי להתחיל הכול מהתחלה.
"אני מצטער. טעיתי", הוא כתב לי שוב בחלוף יום והציע להיפגש בכל זאת, אבל אני עם רכבות הרים רגשיות סיימתי. עד שיהיה לי עור של פיל, אני חרסינה. אומרים שמי שמוותר על אהבה בגלל שהוא מפחד להיפגע, מזכיר אדם שמפחד לצאת לרחוב מחשש לתאונה. בינתיים, טיפשי ככל שזה יהיה, אני בוחרת להישאר בבית, "עם התה והלימון והספרים הישנים", וגם עם מוזיקה, יין אדום ונטפליקס. אולי עוד יבוא יום ומישהו יצליח לחדור בין הסדקים של הלב השבור, ויכניס פנימה קצת אור, ואולי יום אחד הלב הזה יתאחה, ויהיה לי כוח לשאת גם את המהמורות שבדרך. ימים יגידו.
