"אתה יודע, מייקי, אתה הקשר הכי ארוך שהיה לי בחיים", אמרתי לו בעודנו שוכבים על הספה מחובקים. "אני אוהב שאת אומרת את זה. בואי נמשיך לתמיד", הוא ענה, חפן לי את השד בעדינות ונשק לי באף. "אגב, את חושבת שהיינו מחזיקים מעמד ככה אם הייתי גר בישראל?".
אהוב ושמו מייקי
את מייקי הכרתי בפייסבוק כשהייתי בת 17 ומייקי היה בן 18. מייקי טוען שראיתי אותו באלבום תמונות של מסיבה ששנינו הגענו אליה, וששלחתי לו הודעה. אני לא כל כך זוכרת, אבל זה נשמע לי הגיוני. במראה של מייקי תמיד היה משהו שונה שסיקרן אותי.
ההתכתבויות שלנו התחילו כפלרטוט וירטואלי עדין, המשיכו לבדיחות גסות עם הומור שחור ומתובל בהרבה מאוד מתח מיני, והתגלגלו לשיחות עומק אל תוך הלילה. היינו משתפים האחד את השנייה בדברים שכתבנו, בפחדים, בחלומות, שולחים זה לזו פואמות של משוררים אהובים, אבל אם יש משהו שנהניתי יותר מכל לשלוח למייקי זה תמונות עירום שלי.
שלחנו זה לזו תמונות עירום משלל מקומות משונים, אוננו יחד בהתכתבויות, ובכל פעם כשרציתי לשמח אותו, הייתי שולחת לו תמונה של השדיים שלי, כאשר פטמתי מיישירה מבט למצלמה. "אלו הציצים האהובים עליי בכל העולם כולו", הוא כתב לי, ומייקי בהחלט ראה עולם, וגם לא מעט ציצים.
הוא חצי ישראלי - חצי הולנדי, וכפי שכבר הבנתם, הוא לא מתגורר בישראל. במשך עשר שנים התכתבנו לנו, נשאבים פנימה והחוצה ונקשרים האחד בשנייה בכל פעם יותר ויותר. לפעמים הרגשתי שאני מתאהבת במייקי עד מעל הראש, והיה בי דחף בלתי מוסבר לקנות כרטיס טיסה ולפגוש אותו ככה, על עיוור, יהיה מה שיהיה, אך זה מעולם לא קרה. לחלופין, בכל פעם כשמייקי היה מגיע לביקור משפחתי בישראל, הייתי או בחו"ל או בעבודה או שהיה לי בן זוג.
יום אחד, ב-2018, אחרי 10 שנים של התכתבות, מייקי הודיע שהוא מגיע לביקור בארץ, ולשם שינוי לא היה שום דבר שימנע מאיתנו להיפגש. "נעשה לנו דייט כמו שמגיע לנו", הוא הבטיח וכבר התחלתי להתרגש. אני לא מאמינה, חשבתי לעצמי, סוף-סוף אראה את מייקי! בטח נתנפל זה על זו בתשוקה, ואז נלך מחובקים לאיזו מסעדה טובה, נאכל ונשתה כמה קוקטיילים, משם נמשיך לאיזה בר נחמד, ואז נשוטט ברחובות שיכורים, שמחים ומתמזמזים. אחר כך נגיע אליי הביתה ונזדיין בכל פינה, נירדם מחובקים, נקום ונאכל ארוחת בוקר מפנקת. אתם מבינים? אני כבר תכננתי אותנו. היו לי 10 שנים שלמות של ציפיות לתכנן.
יום המפגש הגיע ולא יכולתי לנשום מרוב התרגשות. במשך חצי יום התלבטתי מה ללבוש, אישרתי את ההזמנה למסעדה, אפילו דאגתי לקחת יום חופש למחרת מהעבודה, רק כדי שנוכל לקום מאוחר ולהתפנק במיטה אם נרצה. ואז התקבלה הודעה חדשה. "היי יפה, אני מתנצל אבל אני נאלץ להזיז אותנו למחר. יש איזה עניין בבית ואני צריך להישאר. זה בסדר?". התבאסתי קשות, אבל מה אני אגיד לו, "לא"? ועוד לפני שבכלל נפגשנו? התקשרתי למסעדה והזזתי את ההזמנה. לא נורא, הרגעתי את עצמי. אם התאפקתי עד עכשיו, יום אחד לא יעשה את ההבדל.
למחרת כבר הייתי ממש חסרת סבלנות. שלחתי למייקי הודעה שאני מתרגשת מאוד לקראת הערב. השעות נקפו אך מייקי לא ענה. אולי משהו קרה לו לטלפון? פתאום קיבלתי הודעה בפייסבוק. "היי יפה, מתנצל, משהו נדפק לי בטלפון. אני אצל סבתא והיא פיטמה אותי במלא שניצלים, אז אולי אפשר לוותר על המסעדה ולהיפגש כבר רק לדרינק?"
רתחתי מעצבים. באיזה קטע אתה הולך לאכול אצל סבתא שלך אם תכננת לצאת למסעדה עם בחורה שכבר 10 שנים אתה מחכה לפגוש? מה, רק לי זה חשוב? אני היחידה שמתרגשת מהמעמד? מגדל הציפיות והחלומות שבניתי החל להתפרק לנגד עיניי. "בסדר, ניפגש לדרינק" הסכמתי, למרות שכבר חשבתי לבטל.
לקראת אחת עשרה בלילה הוא כתב לי שהוא יוצא לכיווני, ויצאתי מהבית מאוכזבת וכעוסה לכיוון מרכז העיר. מה הוא חושב לעצמו, ככה לשחק בי? מה, הזמן שלי לא חשוב לו בכלל? התקדמתי לכיוון הבר ואז ראיתי אותו. הוא לבש מכנסיים חומים ואלגנטיים, אפודה אשר מתחתיה הציצה עניבת וינטג' יפה, על צווארו הייתה קשורה מטפחת, והשיער הבלונדיני הארוך שלו התנפנף בבריזה העירונית הקרירה. זה באמת הוא! ליבי פעם בחוזקה.
"שלום", אמרתי, ונעמדתי מולו מחייכת. "שלום", הוא מלמל, והתחבקנו במבוכה. זהו? בדמיון שלי היינו אמורים להסתער האחד על השנייה, ולא לברך זה את זו לשלום בנימוס מהוסס. הבר היה מפוצץ אז המשכנו לבר אחר. גם שם לא היה מקום. מה קורה פה? למה נראה שהיקום פשוט לא רוצה שהערב הזה יצליח? מייקי הציע ללכת לבר שחבר שלו עובד בו, בתקווה ששם יהיה לנו מקום.
נגררתי אחרי מייקי חדור המטרה אל עבר הבר המדובר, ואכן התיישבנו מיד. הבר היה נטוש, ונראה כי רגל אדם לא דרכה במקום לפחות כמה שנים. הזמנתי כוס יין ומייקי הזמין בירה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. האירופאים האלה יודעים לשתות. ניסיתי לעמוד בקצב השתייה שלו, אבל לא היה לי סיכוי.
מייקי המשיך לשתות ללא הפסקה ורוב הזמן דיבר עם הברמן, שלא היה החבר המדובר אלא סתם בחור רנדומלי, ובקושי יצר איתי קשר עין. מי זה הבחור הזה שיושב איתי כאן? מי זה המלמלן הזה, השתיין הזה, שמעשן כמו קטר ולא מתייחס אליי בכלל? איתו דיברתי 10 שנים?! ציינתי שאני רוצה ללכת, שילמנו ויצאנו מהבר.
"אז נלך אלייך?", מייקי שאל, והיה נדמה שזאת הפעם הראשונה שהוא מיישיר אליי מבט מתחילת הערב. "ממש לא!" אמרתי כעוסה וזועמת. סימנתי למונית לעצור לי, עליתי עליה ונסעתי משם. למחרת לא דיברתי איתו, וגם הוא לא ניסה ליצור איתי קשר. הייתי מזועזעת ומאוכזבת.
"אני חושבת שמגיע לי יותר"
כמה חודשים לאחר מכן, לא זוכרת איך, חידשנו את הקשר. מייקי ציין שהוא הרגיש נורא אחרי אותו הערב, והוא ביקש להסביר. הוא שיתף שהוא שונא את הביקורים שלו בארץ, ציין שאלו תמיד ביקורים קצרים וחטופים, בהם הוא מרגיש מחויב לכל כך הרבה אנשים, אבל תמיד בסוף מתאכזבים ממנו כי הוא לא באמת מצליח לרצות את כולם.
בנוסף, הוא ציין שהוא היה מאוד לחוץ לקראת הפגישה איתי, שהיו לו הרבה צפיות אחרי 10 שנים של התכתבויות, שהוא התקשה ליצור קשר עין, וכשכבר הרגיש שהוא נפתח (בעזרת הרבה אלכוהול), אני כעסתי וחתכתי. הוא ציין שהוא מגיע שוב לארץ בקרוב, ושהוא ישמח אם אתן לו עוד הזדמנות. אני, שידועה בתור מלכת ההזדמנויות, הסכמתי.
הפעם הוא לא הזיז את הפגישה, הגיע בזמן, והאמת היא שהיה ממש נחמד. עדיין הרגשתי שהוא לא עומד בציפיות שלי, והצטערתי שבהתחשב בכמות הזמן שאנחנו מדברים, הוא לא מספיק זמין אליי. פעם אחת אפילו כתבתי לו, "אני מצטערת, אבל זה לא בשבילי. אני חושבת שמגיע לי יותר", וחסמתי אותו.
לא דיברנו כמעט חצי שנה, עד שיום אחד נפלה עליי ההבנה שכל זמן שאני מצפה ממייקי לתת לי את מה שהוא לא יכול לתת, אני אמשיך להתאכזב ממנו. ציפיתי שהוא יגשים עבורי את אותה פנטזיה של מערכת יחסים שהייתה לי בראש - בלי קשר בכלל ליכולות שלו, לאדם שהוא.
באותו הרגע הבנתי שרק אם אפסיק להגדיר יעדים וצורות לקשר שלנו, רק אם אתנתק רגע מהפנטזיה, אוכל באמת לראות אותו ולקבל ממנו את הדברים הטובים שיש לו להעניק לי, במסגרת מה שהוא מסוגל כמובן. הרי זוג רגיל אנחנו לא נהיה, החיים שלו שם ושלי כאן, וגם מראש היה ברור שאני לא רוצה זוגיות איתו. אז למה אני לא יכולה פשוט לקבל אותו כפי שהוא?
החלטתי שבפעם הבאה שהוא מגיע לישראל, אני אנסה להכיר אותו באמת. הבנתי שאני יכולה לוותר על ההיכרות המיוחדת והארוכה הזו כי היא לא עונה על הצפיות שלי ממערכת יחסים "קונבנציונלית", אבל אני גם יכולה להבין מה הם התנאים לקשר, לבחון את הגבולות שלי ושלו בתוכם, וליצור מערכת יחסים חדשה, שונה, שמותאמת לנסיבות החיים המיוחדות שיש לשנינו.
ואז נפגשנו שוב, והתלוויתי לתוכניות ולעיסוקים שלו, ובאמצע גם מצאנו זמן לבד והיה לנו מושלם. התחלתי להכיר את חברי הילדות שלו, להתלוות אליו למפגשים, להכיר את אחיו, והרגשתי באמת חלק מחייו. נפרדתי מהפנטזיה הרומנטית והצלחתי סוף-סוף לראות באמת את האדם שיושב מולי. הבנתי שהוא ביישן וכלל לא מזכיר את השיכור גס הרוח שהכרתי בערב הראשון. הבנתי שלוקח לו זמן להיפתח (קצת יותר מדי, אם תשאלו אותי), ואפילו המין שלנו נהיה הרבה יותר עמוק ואינטימי.
להחליף תקליט
לרוב, כשאנחנו פוגשים מישהו חדש, אנחנו ישר מתאימים אותו לאיך שנראה לנו שזוגיות צריכה להיראות. אבל לא כל קשר צריך או יכול לצמוח בתוך התבנית הזו, ואנחנו ממש לא חייבים לוותר על אנשים אהובים רק בגלל שהם לא מתיישבים עם התסריט שכתבנו להם בראש. זה קצת כמו לחשוב שילד עם הפרעות קשב הוא טיפש. אבל הוא לא טיפש בכלל. זו רק המסגרת שלא מתאימה לו.
גם אני, כמו אותו ילד לא מאובחן, חשבתי במשך שנים שאני כישלון במערכות יחסים, שאני לא מוצלחת בזה, בלי להבין שניסיתי לכפות על כל הקשרים שלי את המסגרת הלא נכונה. עובדה, עד כה כל הקשרים הזוגיים ההטרו-נורמטיביים שלי הסתיימו, בו בזמן שהקשרים שבהם התעקשנו לשמור בהם על ראש פתוח ונטול תבניות, נמשכו, העמיקו ושינו צורה. חלקם נמשכים כבר שנים, בדיוק כמו הקשר עם מייקי, והוא לא היחיד. בכל מיני מקומות בעולם מחכים לי לבבות אוהבים ומחבקים, גם אם הם לא "בלעדיים". זה הביטחון לו אני זקוקה באהבה.
