פעם התאהבתי. כלומר, פעם היה לי, היה בי, את הפיצ'ר הזה. וכשזה קרה, זה לקח בדיוק שנייה. רגע אחד עולם מתנהל כסדרו, רגע אחרי דגים עפים, ציפורים שוחות והגוף שלי רוטט מהתרגשות. וואו, זה היה כל כך נעים.
סיפור שהיה כך היה: הגיעה ארצה משלחת מהנדסים סינים, וחברת ההפקה שהייתה אחראית על האירוע הענק הייתה צריכה אנשים שילוו אותם בסיורים שלהם ברחבי הארץ - וזה מה שעשיתי. ליוויתי אותם עם עוד אנשים, שחלטורה נהדרת שכזו בדיוק התאימה להם, וביניהם היה גם הבחור, זה שהתאהבתי בו.
באותו היום תוכנן סיור לים המלח. היה מוקדם מאוד בבוקר כשהגענו לנקודת האיסוף, חמש בבוקר מוקדם, כשנחיל של תיירים עלה לאוטובוס בזמן שחילקו אותנו, המלווים, לצוותים מקבילים. הוא לא היה אמור להיות בצוות שלי, אני זוכרת את זה ממש טוב. החליפו ראשי צוותים ברגע האחרון ורק אז הוא עלה לאוטובוס. כבר ראיתי את הבחור הזה, עם העיניים הבורקות והגומות, כל אותו שבוע בכל מיני סיורים, אבל עד לאותו היום לא באמת ראיתי אותו.
אחרי טיפוס למצדה וטיולון באחד הנחלים הקרובים, הגענו למלון בעין בוקק. הקבוצה התפזרה למריחת בוץ וחוויות ים המלח לתיירים, בזמן שאנחנו, המלווים, נשארנו עם שעתיים וחצי של זמן חופשי לעצמנו. דיברנו, כל מי שהיה שם דיבר כלומר, אבל אני דיברתי אליו. גם כשדיברתי עם כל השאר, דיברתי רק לאוזניו.
אחרי ארוחת הצהריים נשכבנו על שלוש מיטות על החוף והסתכלנו בים המלוח והשטוח, ולא ידעתי אז שהים הזה ייצרב בי כזיכרון של התאהבות פתאומית ובולענית. חברה שלי, שהייתה גם היא בצוות, שקעה אל המוזיקה באוזניות, והבחור עם הגומות התגלגל לתנוחת עובר ונרדם.
זו הייתה שעת צהריים מאוחרת והכול מסביב דמם. החלטתי לצעוד לכיוון המים ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. הסדרתי את הנשימה מול הים, צילמתי את צילי נח על פני המים, וחזרתי לחוף. הוא עדיין היה עצום עיניים, במנח עובר, מתכרבל בתוך עצמו בקרירות המדברית שהופיעה.
אני זוכרת איך לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. הוא שכב שם רגוע, כאילו כל העולם עצר לכבודו, נשם נשימות כבדות שסימנו לי שהוא ללא ספק ישן עמוק. ניסיתי לעצור את עצמי מלבהות בו כי הרגשתי שאני עושה משהו אסור. זכרתי שיש לו חברה, ולמה שאתאהב עכשיו בבחור צעיר ממני, עם חברה, שרק השתחרר מהצבא? אבל לא הצלחתי להזיז את המבט, וכשהוא פקח עיניים לאט, עצמתי מהר את שלי. לא הייתי מוכנה לראות אותו רואה אותי. בהמשך היום הסתובבתי מושפלת מבט, פחדתי שהוא ישים לב, פחדתי שחברה שלי תראה את מה שמתרחש בתוכי, הרגשתי שרואים עליי הכול.
כשהשמש החלה לרדת, עלינו כולם אל האוטובוס חזרה הבייתה. הוא התיישב בספסל לפניי. הידיעה שהגב הרחב שלו נשען על הכיסא, ושהזרוע שלו, שהיא המשך ישיר של הלב הטוב שראיתי, מונחת ממש כמה סנטימטרים ממני, חרפנה אותי. הייתי מחורפנת. פעם היה בי את הפיצ'ר הזה.
אחרי עצירה קצרה לפיפי באמצע הדרך, חזרנו כולנו אל חשיכת האוטובוס הטובה. חיכיתי שכולם יעצמו עיניים עייפות מיובש וחול, ובשלב מסוים הנחתי יד על גב המושב שלפניי. הוא כמובן לא ידע שהיד שלי מונחת שם, כמהה ללטף אותו, כשרק הכיסא הכחול חוצץ בינינו. ככה העברתי את הנסיעה הארוכה הבייתה, כשידי מונחת על גב המושב. כשהגענו לנקודת האיסוף, שהייתה גם נקודת הפיזור, ירדתי במהירות מהאוטובוס. לא נפרדתי לשלום מאף אחד, הרגשתי שאני שנייה מלתפוס את היד שלו ולבקש ממנו לברוח איתי. לברוח ממה? לא ברור.
בדרכי הביתה קיבלתי הודעה מחברה מהצוות. הסתבר ששכחנו מישהו בעצירה הקצרה ההיא, מהנדס סיני שתקוע עכשיו באמצע שומקום בישראל הדרומית. זה הרגיש נורא. הוא כנראה ירד בלי הטלפון, וכשחזר, לא היה אוטובוס. סיוט הסיוטים. עוד התברר כי הבחור עם הגומות נסע עם האוטובוס חזרה לאסוף את הסיני הנשכח.
באותו הלילה שכבתי במיטה, ערה, הראש שלי מלא באיש הזה שנגלה אליי היום, שהייתי נותנת הכול כדי לנסוע איתו באמצע הלילה באוטובוס ריק רק שנינו, לאסוף מהנדס מתחנת דלק שוממת.
לא ראיתי אותו אחרי אותו היום, אבל כמה חודשים קדימה, כשהוא ובת הזוג שלו נפרדו, הצטלבו דרכינו. אני זוכרת את הלב שפעם בזמן שצעדתי ברחובות יפו ונתקלתי בו. כלום לא קרה שם, במפגש, פרט לחיבוק בתחנת אוטובוס עם השתהות ארוכה מדי בסופו, כזאת שמרגישה כאילו שאחד הצדדים ואולי שניהם לא רוצים לעזוב, אבל החיים... אתם יודעים. אני זוכרת את רעש האוטובוס שהגיע לתחנה, ואת האנחה הכבדה שהשמעתי כשהתיישבתי והנחתי יד על גב המושב שלפניי, וזהו. הייתי מאוהבת בו תקופה ארוכה כנראה בלי שידע על כך בכלל.
השבוע ראיתי אותו באחת האפליקציות והתלבטתי אם להחליק ימינה. זה היה כל כך מזמן, אני בטח לא אותה הבחורה, הוא לא אותו צעיר מבולבל שנרדם על שפת ים המלח, ובכל זאת, העיניים האלה שהסתכלו עליי מהתמונה היו אותן עיניים, אז החלקתי ימינה.
הוא לא.
