כשאדם קרוב ואהוב עוזב אותנו, אנו מרגישים שעולמנו חרב עלינו, כאילו מתנו מאלף דקירות סכין. תחושת האבל אורכת זמן מה עד שבשלב מסוים, הסביבה משדרת לנו כי עלינו להמשיך הלאה. הבעיה היא שלא פעם, כאשר אנו לבד עם הראש על הכרית, אנו מרגישים כי החוויה עדיין בעיצומה ונראה כי לא התקדמנו אפילו צעד אחד בדרך להחלמה. פרידה מאדם קרוב היא אולי החוויה הכואבת ביותר שאדם יחווה במהלך חייו. הבנה של האופן שבו פועלת הנפש במצבי טראומה, תקל על ההתמודדות שלנו גם במצבי פרידה.
עוד בנושא:
כולנו רגילים לחוות את המציאות ולעכל אותה במנות קטנות. העולם מסתובב ומשתנה תדירות, אבל האיטיות שבה הוא עושה זאת מאפשרת לנו להמשיך ברצף החיים מבלי להיטלטל יתר על המידה. טראומה, לעומת זאת, היא אירוע שמפגיש אותנו עם מציאות חדשה בבת אחת, בזבנג. פרויד שאל את המילה 'טראומה' מעולם הרפואה, שם היא משמשת לתיאור אירוע פתאומי שקורע את הרקמה הפיזית של הגוף. במובן הנפשי, זהו אירוע שיוצר קרע בנפש: "אף פעם איננו כה חסרי הגנה מול סבל, כפי שאנחנו כאשר אנו אוהבים. אף פעם איננו כה עצובים וחסרי ישע כפי שאנחנו כאשר איבדנו את מי שאהבנו או את אהבתו", אמר פרויד.
לי זה לא יקרה
אירוע טראומטי פוגע בשתי אשליות חשובות שעוזרות לנו לשמור על בריאותינו הנפשית: האחת היא שיש לנו שליטה מסוימת במציאות, והשנייה היא שאנחנו לא לבד בעולם. "לי זה לא יקרה" היא ביטוי לתחושת השליטה שלנו בעולם. כשאנו יוצאים מהבית ואומרים ליקירנו "להתראות", ברור לנו שאנו נחזור הביתה בשלום, תוך כדי שאנו מכחישים את העובדה שחלקנו לא תמיד חוזר.
טראומה מפוצצת את הבועה האשלייתית הזאת, ואנו נוכחים לדעת ששליטתנו בעולם היא למעשה פיקטיבית. בנוסף, כאשר אנו חווים אירוע טראומטי, אנו מגלים תחושה של בדידות קיומית שמציפה אותנו נוכח ההבנה שאף אחד לא יכול להבין או להיות איתנו במקום הכואב הזה.
אירוע טראומטי משפיע על הגוף ועל הנפש שלנו בעת ובעונה אחת. מחקרי מוח מראים כי אזורים במוח שהפעילות שלהם קשורה לחוויה של כאב גופני, מופעלים גם בזמן שאנו חשים כאב נפשי. לא סתם נהוג להגיד כי כאב הפרידה דומה מאוד לכאב פיזי ממשי. הגוף שלנו מגיב לאירוע דרך המערכת שערוכה להתמודד עם סכנות. מערכת זו בנויה ל"ספרינטים", כלומר למרחקים קצרים, אולם אירוע טראומטי תוקע את הגוף במצב של עוררות גבוהה לאורך זמן, ועל כן הוא דומה יותר לריצת מרתון.
אצל אנשים שחוו פרידה באופן טראומטי אפשר לראות עוררות גופנית וחושית גבוהה, חרדה, חוסר שקט וצורך לשחרר אנרגיה שנצברה בגוף. כשהנפש מעבדת את האירוע הסימפטומים הגופניים הללו בדרך כלל נעלמים, אולם אצל אנשים מסוימים הדבר יכול לקחת זמן רב יותר כיוון שהם פגיעים יותר לפרידה.
יש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית, יש בטראומה מרכיב פרשני – אנשים חווים אירועים שונים בעוצמה שונה. שנית, יש אנשים עם רגישות גבוהה לפרידה, אם זה בגלל דפוס היקשרות חרד או בעקבות פרידות קשות שחוו בעברם. הדבר אף הופך קשה יותר במידה והיו מרכיבים לא פתורים או לא ממומשים עם האדם שעזב. אפשר אם כן להגיד שכשזה נוגע לפרידות, אין חיסון. כלומר, פרידות קודמות לא רק שלא מחסנות את הנפש, אלא אף מעלות את הסיכוי שנחווה את הפרידה החדשה באופן קשה יותר.
לחוות שוב ושוב את הכאב
אנשים החווים טראומה מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות. קבוצה ראשונה היא ה"חוויה מחדש", שזה אומר שהאדם חווה באמצעות מחשבות וזיכרונות חוויות מכאיבות הקשורות לפרידה. גירויים כגון צלילים וריחות, כאילו זורקים את הגוף חזרה לתוך הטראומה. גם מוזיקה יכולה להזכיר לנו תקופות מסוימות מעברנו עם אותו אדם, ומקומות מסוימים יכולים לעורר תחושות פיזיולוגיות כאילו האדם ממש לצידנו. לעיתים אפשר לראות שאנשים משחזרים עם בני זוג חדשים את מערכת היחסים הטראומטית מהעבר, כך שהאירוע הופך לרודפני ומייסר.
עוררות יתר
הקבוצה השנייה היא "עוררות יתר", שזה אומר שהגוף שלנו מתקשה לחזור לשיווי משקל ולמצוא מנוחה. אנו מגיבים בעצבנות לאחרים, בתוקפנות ובאימפולסיביות. הגוף מרגיש כאילו שהוא חשוף באופן כזה שכל אמירה של מישהו אחר שלא מבין אותנו רק מעצבנת אותנו עוד יותר. בנוסף, השינה שלנו נפגעת כיוון שקשה להירדם עקב הנסערות, מה שמוביל לשימוש לרעה בחומרים מרגיעים כדוגמת גראס ואלכוהול בכדי להרגיע את הגוף.
הנמנעים
הקבוצה השלישית היא "הימנעות", שזה אומר שאנו פחות ופחות מתעניינים במה שקורה בעולם החיצוני ומקיפים את עצמנו בבועה של ניתוק רגשי, אדישות ואיבוד עניין. תחושת הבדידות מתעצמת וגורמת לנו להרגיש לעיתים ניכור, חוסר חיבור וחוסר שייכות. מעין תחושה ששום דבר לא באמת משנה לנו. אדם שעבר פרידה כואבת יכול לצמצם את ניסיונותיו להתחיל מערכת יחסים חדשה, ואף להימנע מלצאת ולהכיר בני זוג פוטנציאליים אחרים. דרכים אחרות ויותר מעודנות להימנע יכללו מציאת בן זוג חדש שמידת האהבה או המשיכה אליו קטנה יותר, בתקווה שכך נוכל למנוע מראש פגיעה פוטנציאלית חוזרת.
לנצח את הטראומה
להתמודדות עם טראומה יש שני מרכיבים חשובים שהולכים יד ביד: האדם והסביבה. אצל האדם היכולת להיעזר במעגלי תמיכה היא חשובה מעין כמותה, בין אם זה חברים קרובים, בני משפחה תומכים או טיפול פסיכולוגי. אולם טראומה של יחסים פוגעת באמון, ביכולת ובמוכנות של האדם להיעזר דווקא במקום שבו שהוא הכי נזקק לעזרה.
האדם הפגוע יכול לשאול את עצמו, מה יעזור לי לדבר על זה? האם זה לא יגביר את הכאב? תחושת הבריאות הנפשית שלנו קשורה לאופן שבו אנו חווים את העצמי שלנו כרצף מתמשך של זמן, משמעות ומקום. ההגדרה של טראומה היא קטיעה של קו הרצף של החיים על ידי אירוע עוצמתי שמטלטל את הנפש שלנו. זהו אירוע שמבודד ומפרק, לכן יש חשיבות רבה לכל פעילות שמאחה.
אחת הדרכים לאחות היא באמצעות ביטוי רגשי שיעזור לנו להפחית את האימה, ולמצוא סדר, היגיון ומשמעות בדברים. חשוב לקחת את הזמן כדי לאסוף ולחבר את כל החלקים של הנפש שהתפזרו, ולעשות את זה בקצב הנכון לכל אחד מאיתנו, כיוון שכל אדם מתמודד אחרת.
המרכיב השני, תגובת הסביבה, חשוב לא פחות מבחינת היכולת לנבא התמודדות והחלמה. ככל שהאדם חווה את הסביבה כמאפשרת, נותנת לגיטימציה ומזדהה עם המצוקה שלו, יהיה לו קל יותר להתמודד עם האירוע. באופן כללי, הדרך הטובה ביותר להוציא אדם מתוך הרגשה מסוימת היא לתת תוקף למה שהוא מרגיש, בכדי לעזור לו לאחות את הפצע.
כמובן שכל אחד מרגיש אחרת במקומות האלה, וכל אדם זקוק למשהו אחר. אחד זקוק למילים והשני דווקא לנוכחות שקטה, כפי שכתבה המשוררת עידית ברק: "עַד שֶׁלֹּא תֵּשֵׁב בַּמְּעָרֶה, לֹא תָּבִין אֶת הָאִישׁ הַיּוֹשֵׁב בְּתוֹכָהּ. אַתָּה צוֹעֵק לוֹ צֵא, וְהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא. הָעֲנָנִים עוֹצְרִים, צִפּוֹר פָּסְקָה תְּעוּפָתָהּ, אֲפִלּוּ הַבְּרוֹשִׁים מַרְכִּינִים רֹאשָׁם, צוֹעֲקִים, וְהוּא אֵינוֹ יוֹצא. אַתָּה מִתְקָרֵב לְאַט נִכְנָס וּמִתְיַשֵּׁב לְיָדוֹ, הוּא מוֹשִׁיט לְךָ אֶת יָדוֹ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפִים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַרְתָּ".
