לא ישנו דקה בלילה. מהרגע שהתקשרת להגיד שהחלטת שנפרדים ואנחנו צריכים לדבר, הייתי מסוחררת. לא ידעתי מה אני אעשה בעולם הזה בלעדיך אפילו לרגע אחד. הוצאתי את כל הדברים שלך מהארון שהיה שלי עד שנכנסת לחיי, ושמתי במרכז הסלון. כל החלומות שלנו בערימה שלא תתגשם. חתונה בצהריים, הצוות שלך זורק אותך למים, ילד שיהיה קופי אתה, בית, להזדקן במושב. לא יכולתי לנשום. בהיתי בדברים עד ששמעתי את המפתח בדלת.
עד שהגיעה אליי האהבה, איך תלך? אתה לא יכול ללכת. ככה אמרתי לעצמי שוב ושוב עד לרגע שנטע סגר אחריו את הדלת והביט בי ובערימה. עוד לפני שמישהו מאיתנו הוציא מילה, התחלנו לבכות. שנינו. בכי תמרורים. לא שאני מבינה למה קוראים לו תמרורים. בחיים לא ראיתי גבר, איש גדול וחזק, שכולו נוזל כאב. כאילו שהדמעות ניתזו לו מכל הגוף, לא רק מהעיניים. כל כמה דקות הוא הלך לשירותים והביא עוד טישו, עד שנגמרו שלושה גלילים והחולצה שלי הייתה רטובה מזיעה של עצב ולא הבנתי איך יהיה מחר ומחרתיים בלעדיו.
לא רציתי. לא הייתה טיפת היגיון ברגע הזה, וכשהאור הראשון אחרי לילה נטול שינה הופיע בחלון שלנו, ידעתי שזה הסוף. התחבקנו, ולא הבנתי איך מישהו שככה בוכה וככה אוהב יכול לעזוב. לא הבנתי איך היום האיר, איך נטע יכול לקום ולהתחיל לאסוף את הבגדים שלו לתוך שקיות ניילון שחורות כמו ששמים גופות, ודמיינתי אותי עטופה בשקית ניילון שחורה.
לא הסתכלנו זה על זה במשך כמה דקות, אך כשהמבטים הצטלבו שוב הוא אמר, "אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון", ואמרתי, "איך, איך אתה מצליח לחשוב שזה הדבר הנכון? אתה הלב שלי," והוא ענה, "את הלב שלי. תמיד תהיי. תמיד תהיי". ודיממנו עוד ועוד דמעות.
נטע ביקש שאלווה אותו לאוטו. הוא יבוא לקחת את כל הדברים שלו מתישהו השבוע. כשלא אהיה בבית, ביקשתי. "איפה תישן"? שאלתי והוא ביקש שאתן לו יד, אפילו שהוא מזיע. הלכנו בשש בבוקר ברחוב דיזנגוף המתעורר כשאנחנו כבים. היה להליכה מין קצב איטי, משתהה, וריח שונה. הרגליים זזו מאליהן, בעוד הלב שלי נשאר מאחור. הגענו לחניון רידינג שאמור היה להיות נקודת הסיום וחשבתי שאם אחזיק לו את היד, הוא לא יוכל ללכת. אף פעם. אבל אז ראינו ילד הומלס. כלומר נטע ראה, אני הייתי שקועה ביד שלו ובמגע, ובלב שלי שנשאר בדיזנגוף 181 ואיך יכול להיות שמעתה אני בלי. הוא ניתק את היד שלו ממני וניגש אליו.
"היי, איך קוראים לך?" הוא שאל, כאילו הילד מועמד להיות החבר החדש שלו, עכשיו כשאין אותי. עמדתי שני צעדים מאחורה והשקפתי על הסיטואציה שהיא אנחנו. נטע שאל את הילד פרטים על המצב שלו ומנה לפחות עשר אפשרויות פרודקטיביות ויעילות להפליא, בלי להבחין שהוא כנראה צריך משהו אחר. "אני הולך להביא לך אוכל", הוא אמר לו והושיט לי יד, ושמחתי שנזכר שגם אני שם, וזכרתי שרק לעוד קצת.
נכנסו לקפה ג'ו בנמל. היו שם זקנים של בוקר בים ונטע קנה סנדוויץ' חביתה. גם שם עמדתי שני צעדים מאחוריו והתבוננתי על החיים האלה בהם איש קונה לילד הומלס סנדוויץ' חביתה באמצע שהוא עוזב אישה לתמיד. הלכתי לשירותים. הכל שם היה מרוח. לא ידעתי אם זו אני או המראה. שטפתי ידיים. הרגשתי מלוכלכת ומכוערת אחרי כל כך הרבה דמעות שכבר ירדו וכל כך הרבה חדשות שהתגבשו בי ותכף יפרצו.
ליקקתי את השפתיים שלי שהיו מלוחות ולא ידעתי אם זה מהדמעות שלו או מהדמעות שלי ולבשתי חיוך, כי רציתי להיות הבן אדם הזה שמצליח לראות את הסבל של ההומלס גם כשהוא נמצא בשיא הכאב הפרטי שלו. רציתי להיות כזאת בשביל נטע. חשבתי שככה הוא יאהב אותי.
נטע נתן לילד את הסנדוויץ' וכתב לו על פתק את מספרי הטלפון של כל היחידות בעירייה שיכולות לסייע לו. "אל תשכח להתקשר מחר", הוא אמר, "הם יעזרו לך". והיה ברור שהוא לא יתקשר או שהם לא יעזרו. זה מה שהוא עשה כשהייתי בשירותים. לא חשב על איך יהיה בלעדיי, אלא חיפש באינטרנט עזרה לילד הומלס שהוא פגש לפני רגע.
כשעמדנו מולו רציתי להגיד שאולי הוא בכלל צריך שיחבקו אותו, ולא אמרתי, והמשכנו ללכת על הים. כעסתי על עצמי שלא שילמתי על הסנדוויץ', לפחות הייתי מתאמצת קצת להיות בן אדם טוב כמו נטע. איך תמיד לידו הרגשתי לא מספיק טובה.
הים סער התחלה של חורף והרוח גרמה למילים שלנו להיקטע, והחזקנו ידיים, וגם שתקנו, והתחבקנו על המדרגות של כיכר אתרים. זה כבר היה חיבוק של ידיים אחרות, ויצא שבמקום שאני אלווה אותו לאוטו, הוא ליווה אותי הביתה, ואהבתי אותו כל כך והסנפתי את העורף שלו כדי שאוכל להשתמש ברזרבות כשהוא יישכח ממני. והוא לא נשכח.