ולנטיין, חג האהבה הנוצרי, הוא הזדמנות מצוינת לדבר על אחד הפרדוקסים הגדולים ביותר כשזה מגיע לאהבה רומנטית - הכמיהה הגדולה שלנו למצוא אדם להישען עליו ולהזדקק לו, בו בזמן שאנו מפחדים מכך פחד מוות. בעולם המטיף להסתמכות עצמית ולעצמאות, אהבה היא מקום מפלט שמאפשר לנו, ולו לכמה רגעים, להתפרק אל תוך זרועותיו המושטות של אדם אחר, כפי שהיינו עושים עם הורינו בילדותינו.
אלא שעבור רבים, החוויה המתגמלת הזאת היא בדיוק הדבר שממנו הם מפחדים יותר מכול. הפחד מההזדקקות לאחר דוחף אותם למניפולציות פסיכולוגיות לא מודעות, שמסבכות והורסות להם קשרים שהיו יכולים להיטיב עימם, אלמלא היו מבוהלים כל כך. בטור זה נדבר על הזדקקות - ואיך אפשר להתמודד איתה נכון יותר.
בין תלות לעצמאות
תלות היא חוויה טבעית, היא הצורך של כולנו להתמסר לאחר ולתת לו לראות ולאהוב אותנו גם כשאנו חלשים ושבריריים, ואולי בעיקר ברגעים האלה. באופן פרדוקסלי, אנשים הנותנים לעצמם להזדקק לאחר הם דווקא אנשים עצמאיים שאינם מפחדים להיתפס כחלשים או כפגיעים בעיני הצד השני.
"עצמאות בריאה מקורה בילדותינו, כשהורינו אפשרו לנו להזדקק ולהישען עליהם מבלי לבייש או להתעלם מהצרכים שלנו"
כלומר, ההישענות על האחר נובעת קודם כול מהישענות בריאה על עצמנו. עצמאות בריאה מקורה בילדותינו, כשהורינו אפשרו לנו להזדקק ולהישען עליהם מבלי לבייש או להתעלם מהצרכים שלנו. מתוך הסימביוזה הראשונה עם הורינו אנו מתפתחים להיות אנשים עצמאיים הסומכים לאחר מכן על עצמנו.
יש שני מצבי קצה לא בריאים הקשורים לתלות: האחד הוא תלותיות והשני הוא התכחשות. תלותיות היא המקום שבו אין לנו את עצמנו ואז אנו חייבים את האחר. התכחשות, לעומת זאת, היא התחושה המזויפת שאין לנו באמת צורך באף אחד אחר מלבד עצמנו. אנו מתכחשים לצורך שלנו בחיבוק, בנחמה ובאפשרות שנוכל לבקש מהאחר להכיר ולמלא חלק מהצרכים הבריאים שלנו בקשר.
ילדים שההזדקקות הטבעית שלהם נתקלה בחומות למיניהן, יפתחו רתיעה ממנה או אשמה סביבה, ובבגרותם קרוב לוודאי שהם יתרחקו ממנה. אולם מכיוון שההזדקקות היא גם צורך אנושי ופסיכולוגי עמוק, אנחנו יכולים לנסות לברוח ממנה, אבל אנחנו לא ממש יכולים להתחמק ממנה, ואני אסביר.
למה היא הולכת עם גברים פאסיביים?
אחת המניפולציות שאנשים עושים היא להשליך את הנזקקות שלהם על האחר. אישה נמרצת, רגישה ואכפתית יכולה למצוא את עצמה בכל פעם מחדש עם גברים פאסיביים, לא מתפקדים או מתקשים להתחייב, שמושכים אליהם סוג של "אמא". הטיפול בהם מעניק לאותה אישה תחושה של ערך וחשיבות עצמית, ועוזר לה להתכחש לנזקקות הטבעית שלה, שמעוררת בה תחושות של בושה וחולשה.
הבחירה בגברים "נזקקים" מאפשרת לה להיות במגע עם הנזקקות, אך במרחק ביטחון מספק. הבעיה היא שאחרי זמן מה, עם שוך ההתאהבות, האישה תרגיש עייפה ובלתי נראית ותבקש מהגבר להעניק לה יותר משהוא התרגל להעניק לה לפני כן. ואז, כשם שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה באחרונה, כך לבסוף היא תעזוב את אותו בחור בתחושת אכזבה. אם במקרה הקשר ביניהם יימשך, הוא ירגיש דל וייעדרו ממנו מרכיבים חשובים כגון תשוקה ויחסי מין.
באופן דומה, גבר שזקוק להרבה יחס ותשומת לב, אולם בתוך תוכו מתבייש בנזקקותו או מרגיש באופן לא מודע שלא באמת מגיע לו, יבחר לא פעם באישה שתעניק לו הרבה מרחב, לא תזדקק להרבה יחס, אך גם לא תצטיין בהענקת חום. בתחילת הקשר בת הזוג תחזק את הניתוק שלו מצרכיו ותגרום לו להרגיש חזק, דומיננטי ושולט, אך עם הזמן נזקקותו המוכחשת תיתן את אותותיה, תתפוס יותר מקום והוא ירגיש יותר ויותר בודד ומתוסכל. הוא ירגיש שהוא בקשר בעיקר עם עצמו, ויפנה להפעיל עליה לחץ.
עם הזמן, התלות הטבעית והלא ממומשת שלו תהפוך לתלותיות, ואז ככל שהוא ילחץ עליה יותר, כך היא תיסוג יותר עד שהוא יתייאש ויוותר, ואז יבגוד או יבקש לפתוח את הקשר. ככלל, כשאדם אמביוולנטי לגבי נזקקותו, הוא ימצא את עצמו לא פעם עם אדם תלותי או מתכחש לנזקקותו, ואז יפתח כלפיו זעם או בוז על כך שהוא רוצה יותר מדי או שאינו נותן מספיק.
"כשאדם אמביוולנטי לגבי נזקקותו, הוא ימצא את עצמו לא פעם עם אדם תלותי או מתכחש לנזקקותו, ואז יפתח כלפיו זעם או בוז על כך שהוא רוצה יותר מדי או שאינו נותן מספיק"
במבט פסיכולוגי מעמיק יותר נגלה לא פעם שהאדם האמביוולנטי הוא זה שבעצם מתקשה להיפתח ולהיות פגיע בפני האחר, או שהוא אומנם זקוק להרבה אך למעשה מסוגל לתת מעט מאוד. יותר קל להאשים את בן זוגנו מאשר להתמודד עם האמביוולנטיות שלנו סביב תלות ונזקקות.
כשההכחשה הופכת לשתלטנות
הרבה נשים וגברים מתכחשים לנזקקותם, מכיוון שהמחשבה על תלות מעוררת בהם תחושות של נחיתות, השפלה וזעם. על מנת להימנע מהרגשות הקשים האלה, הם פונים לשליטה עצמית רבה ולשתלטנות, אולם גם אם אנחנו יכולים לשלוט במרכיבים רבים בתוך הקשר, אנחנו לא יכולים לשלוט בנתינה של האחר ובאהבתו אלינו.
בנוסף לשתלטנות, אנשים שמתכחשים לנזקקותם רגילים להסתמך על עצמם ולהפגין מידה רבה של שליטה עצמית, שמסתירה מאחוריה כמיהה גדולה לתלות. ככל שההתכחשות וההסתמכות העצמית גדולות יותר, כך החסכים והמצוקה הרגשית יבואו לידי ביטוי בדרכים אחרות, לדוגמה דרך חרדות למיניהן. אנשים הנוטים להסתמכות עצמית מוגזמת מפגינים לא פעם טקסים כפייתיים, סובלים מהיפוכונדריה, חרדים מהמוות, או מתקשים בהיבטים שונים של קיום יחסי מין.
3 צפייה בגלריה
"להפגין מידה רבה של שליטה עצמית, שמסתירה מאחוריה כמיהה גדולה לתלות"
(צילום: Shuterstock)
בתהליכי התפתחות תקינים הנזקקות הטבעית שלנו אינה אמורה להוות מקור לבושה או להסתרה, מכיוון שאנו נולדים לתוך תלות וחיים בתוך תלות כל חיינו. אנשים שנוטים להסתמך רק על עצמם הם אנשים שבתוך תוכם מגלים תהום עמוקה של ריקנות, בדידות ובהלה.
באופן פרדוקסלי, אלו שלא נמצאים במגע ישיר עם נזקקותם, נזקקותם שולטת בהם באופנים שונים כפי שהדגמתי. אולם כאשר אנו נותנים תוקף לנזקקותינו, מבלי להרגיש אשמה או בושה, היא מפסיקה לנהל אותנו, ואנו מרגישים ראויים להביע אותה באופנים שמגייסים את האחר להושיט לנו יד, וכשהוא לא עושה זאת מסיבותיו הוא, אנו לא בהכרח לוקחים זאת באופן אישי, ולא רואים בהתנהגותו הוכחה לכך שנזקקותנו אכן מחלישה אותנו.
זו גם הסיבה שנפרדות ותלות קשורות זו לזו בקשר עמוק. ככל שאנו יותר נפרדים ובעלי עמוד שדרה יציב וחזק יותר, כך אנו מסוגלים להתגלות בפגיעותנו בפני האחר מבלי לחשוש מדחייה או מעלבון.
ברק פלדמן מתאר בשירו את הקונפליקט הבלתי נגמר שיש לכולנו סביב הכמיהה לתלות והפחד להיפגע: "כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה רוּחוֹת, וְיֵשׁ הָמוֹן מֶרְחָק, צָרִיךְ לְהִקָּשֵׁר כְּדֵי לְהִישָּׁאֵר חָזָק, וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָחוֹק רַק אִישׁ אֶחָד, רָחוֹק רַק אֵיזֶה מִישֶׁהוּ מִלִּהְיוֹת לְבַד".
אנו נקשרים לאחר ואז המשמעות שלו גדלה ככל שהתלות בו גדלה. אי אפשר להפריד בין השניים - או שמחבקים את שניהם או שמתנערים משניהם, הבחירה בידיכם.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, זוגי וטיפול אונליין. בתאריך 16.2 יעביר את ההרצאה "מהתאהבות לאהבה – מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות".
