כשאדם אומר, "אני רוצה למצוא אהבה", הרבה פעמים הוא מתכוון להגיד, "אני מחפש להתאהב". למרות שאנשים משתמשים לעיתים במילה "התאהבות" ובמילה "אהבה" באופן כמעט זהה, מדובר בשתי תפיסות עולם שונות בתכלית מבחינה פסיכולוגית.
גם אם מבחינה ביולוגית נראה שהשנייה היא המשכה הטבעי של הראשונה, במובנים רבים האהבה היא ההיפך הגמור מהתאהבות, וככל שנבין זאת טוב יותר, יהיה לנו קל יותר לעבור מדעיכתה הבלתי נמנעת של ההתאהבות, שאינה דורשת מאיתנו מאמץ רב, אל עבר האהבה התובענית והמאתגרת פי כמה.
התאהבות היא מנגנון פסיכו-ביולוגי המבוסס על דחף החיפוש, המניע אותנו לחקור את העולם כדי לספק דחפים אחרים כגון: מין, קשר וביטחון. מבחינה ביולוגית, היא מונעת על ידי הדופמין שבמוחנו, הורמון האחראי בין היתר על תחושת ה"היי" שאנו מרגישים במהלך ההתאהבות. כמו תחת השפעתם של סמים ממריצים אחרים המפעילים את המערכת הדופמינית במוח, האופוריה מטשטשת את חסרונותיו של האהוב ומציגה אך ורק את מעלותיו הרבים, בזמן שהיא דוחקת רגשות שליליים כגון ספק או אמביוולנטיות למעמקי ההכרה.
הטבע כנראה יודע משהו על הקושי של בני האדם בכל הנוגע ליכולת הבחירה, והוא צייד אותנו במנגנון אידיאליזציה מצוין שעוזר להדביק אותנו לאחר, בתקווה שכשישקע אבק הדופמין, תיכנס לפעולה מערכת ההיקשרות, שבה משתלבים כבר דחפים אחרים כגון: אכפתיות, דאגה לאחר והפחד להישאר לבד.
מבחינה פסיכולוגית, התאהבות היא "דרמה של אדם אחד": כשאנו מתאהבים אין אנו רואים באמת את עצמנו דרך מבטו של האחר, לומדים על טעויותינו ופגמינו ובכך מרחיבים את עצמיותנו - כפי שקורה או רצוי שיקרה באהבה. אם כבר, אז ההפך הגמור הוא הנכון: בהתאהבות האחר מהווה השתקפות נרקיסיסטית, שדרכה אנו רואים את העצמי האידיאלי שאנו כמהים אליו.
"בלעדייך אני חצי בן אדם" הוא משפט המייצג רק מראית עין של אהבה, מכיוון שבסופו של יום, לחפש את "החצי השני", הופך את האחר מבלי משים לכלי שרת להשגת אושרנו שלנו. כשאומרים שהאהבה עיוורת, בעצם מתכוונים לכך שההתאהבות עיוורת, כיוון שהיא סוג של הונאה עצמית.
3 צפייה בגלריה
"בהתאהבות האחר מהווה השתקפות נרקיסיסטית, שדרכה אנו רואים את העצמי האידיאלי שאנו כמהים אליו"
(צילום: Shutterstock)
הפסיכולוגיה מתעסקת רבות באופן שבו אנו בוחרים בן זוג, וטענתה המרכזית היא שהבחירה הרומנטית שאנו עושים נטועה בחוויות ילדות מוקדמות, ובדפוסי קשר ראשוניים ולא מוצלחים עם הורינו. כשאנו מתאהבים, אנו מנסים לברוח משלל הפגיעויות שצברנו בילדותנו דרך תיקונם בבגרותנו. לצורך כך יש לנו נטייה לחזור ל"מקום הפשע" כאנשים בוגרים. כלומר, לנסות לתקן את מה שקולקל בעבר, עם אדם שהדינמיקה איתו מזכירה את דפוסי הקשר הראשוניים שפצעו אותנו מלכתחילה.
מתי ההתאהבות הופכת לאהבה?
ההתאהבות היא בעצם פטנט שמאפשר לנו להשליך על האחר חלקים קונפליקטואליים מתוכנו, ולנהל איתם סוג של "משא ומתן" מחודש. לכן, כשאנו מתאהבים, יותר משאנו מנהלים קשר עם האחר כפי שהוא, אנו מנהלים קשר עם חלקים מוכחשים בתוכנו שהשלכנו על אותו אדם (אדם בעל קושי לכעוס יתאהב באדם כועס); עם חלקים שחסרים לנו בתוכנו (אדם שמרגיש לא אטרקטיבי יתאהב באדם יפה); או עם חלקים שאנו לא אוהבים בעצמנו (אדם שאינו מצליח לתת לעצמו מקום, ימצא אדם שתלטן או אגואיסט, ויאשים אותו בכך שהוא לא נותן לו מקום בקשר).
בדיוק בשל כך, התאהבות היא חוויה סינגולרית ופרטית מאוד, שבה אנו מנסים להפוך את עצמנו למושלמים ושלמים דרך אינטראקציה עם אחר, שאת דמותו האמיתית אנו רואים באופן חלקי בלבד. אם כך, ניתן לומר כי ההתאהבות נמצאת לא פחות בפנטזיה מאשר במציאות הקונקרטית, והמסע ממנה לעבר האהבה מצריך לא פעם תהליך של אבל. או במילים אחרות: "לצאת מהסרט שאנו חיים בו". זהו אבל על החלקים הפחות אטרקטיביים שמתגלים לי עם הזמן, על ההכרה שאני לא אקבל את כל מה שפנטזתי עליו רק לפני רגע, ואבל על כך שלא הכול בר-תיקון.
לא בכדי הפסיכולוגיה טוענת שהאומללות הרומנטית היא בלתי נמנעת, כיוון שהיא מייצגת עמדה יילדית ופנטזיונרית, בעוד שהאהבה מייצגת עמדה בוגרת ומציאותית יותר. אגב, בוגרת לא במובן שהיא נעלה או נכונה יותר, אלא במובן שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם המציאות, להתאמץ ולהושיט יד אל אדם אחר בעל רצונות וצרכים משלו.
אהבה אמיתית היא להראות ולזכות בהכרה דווקא בזכות האחרות ולא בזכות הדמיון שבינינו. היא היכולת לשאת את מבטו הנוקב של האחר, להסתכל עליו בעיניים מפוכחות אך עדיין מקבלות ומכבדות, ולרצות בטובתו וברווחתו. לכן, בניגוד להתאהבות, האהבה היא כבר דרמה של שני אנשים, דרמה שבה אנו נדרשים לבחור בין הרע - לבלות את חיינו לבד, לבין האמביוולנטי - לבלות את חיינו עם אדם בשר ודם, הרחוק מיציר הפנטזיה שלנו.
לא סתם הבדיחה מספרת כי כדי שהתאהבות תתרחש, רצוי שבני הזוג ירצו זה בזה בעת ובעונה אחת, אך כדי שהאהבה תחזיק לאורך שנים, זה טבעי שבני הזוג ירצו להתגרש זה מזה מדי פעם, כל עוד זה לא קורה להם בעת ובעונה אחת.
אם כן, ההתאהבות עוסקת בכמיהה שלנו להתמזג ולאבד את עצמנו בתוך האחר. האירוניה היא שאנו מתחילים את ההתאהבות כשני אנשים נפרדים שמנסים בכל כוחם להתמזג על מנת להרגיש שלמים, רק כדי לגלות מאוחר יותר שאותה התמזגות נכספת הרסה את התשוקה והרומנטיקה שאפיינה את ההתחלה.
ההתאהבות היא מצב של שכרון רגשי, בעוד שהאהבה היא מצב של פיכחון קוגניטיבי. ההתאהבות עוסקת אך ורק בחצי הכוס המלאה, בעוד שהאהבה עוסקת בעבודה מתמדת לקבל ולבחור בחיים במחיצת חצי הכוס הריקה. ההתאהבות מדגישה את מה שאנחנו רוצים לעצמנו, בעוד שהאהבה מדגישה את מה שאנחנו צריכים באמת מתוקף היכרות עצמית עמוקה.
ההתאהבות היא סוג של הונאה עצמית, בעוד שהאהבה מקורה בביקורת עצמית. ההתאהבות היא רגש, בעוד שהאהבה היא מצב תודעתי ולא פחות מכך מיומנות שאותה ניתן ללמוד. להתאהב זה קל, אולם לאהוב זה כבר הישג אנושי לא מבוטל.
