ב-6 באוקטובר עמית, ג'סיקה ונועם עוד היו שלוש צעירות מאושרות, שחבקו בן זוג, איתו תכננו לבנות יחד את המשך החיים. הטבח במסיבת ה'נובה' הפך ברגע את האהבה האופטימית שלהן לסיוט. בני זוגן נרצחו במסיבה, והשלוש מצאו את עצמן ברגע הקשה בחייהן, בודדות בלי אלו שהיוו להן משענת.
עמית צפרי, בת הזוג של ירדן בוסקילה ז"ל, ג'סיקה אלטר, בת הזוג של בן שמעוני ז"ל, ונועם בן דוד, בת הזוג של דוד יאיר שלום נאמן ז"ל, התיישבו יחד לשיחה עצובה ומרגשת בוועידת הנשים של המדינה של ynet ו"ידיעות אחרונות", כדי להשמיע את קולן ואת הקול של בני הזוג שהיו להן.
"אני מרגישה שאני במסע מטורף לנסות להרכיב את החיים שלי מחדש", אומרת עמית. "אני ממש לומדת ללכת מההתחלה ולחיות מההתחלה. זה ממש מרגיש שהכול מתחיל מאפס שוב. הסביבה שלי היא נקודת אור ענקית. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה".
"כמו שעמית אמרה, בצורה מאוד נכונה, כל יום הוא יום חדש ואנחנו ממש לומדות שוב ללכת", אומרת ג'סיקה. "אני בת 28, וזה לא פשוט להתחיל לבנות מחדש את כל מה שכבר בנית בגיל כזה, למצוא את עצמך ולהכיר את עצמך מחדש. אני לא מכירה את עצמי בלי בן. היינו זוג מאוד-מאוד דביק, היינו הרבה יותר מזוג נשוי, ואני לא מכירה את עצמי בלעדיו. מבחינתי, פתאום להכיר את ג'סיקה לבד זאת משימה, שבהתחלה חשבתי שהיא בלתי אפשרית. יש גם המון אמונה. אני ניצלתי ב-7 באוקטובר כי החלטתי פתאום, משום מקום, לשמור שבת. זה משהו שמאוד-מאוד מחזיק אותי. זה ואהבה, האהבה של עם ישראל".
"אני כאן כדי להמשיך את הסיפור שלנו"
"אני ודוד כל הזמן היינו אומרים, 'הכול משתבש לטובה'", נזכרת נועם. "ביום שהכרתי אותו, היה לי דייט שהבריז לי. הכול גם אז השתבש לטובה. אני מרגישה כל מיני נקודות אור שהוא פשוט שולח לי, כמו להסתכל על הדברים הקטנים, להעריך את הדברים הקטנים ופשוט להוקיר תודה לחיים האלה ולדעת שאנחנו כאן בשביל לשמוח בשבילם, ואנחנו כאן כי נרקוד גם בשבילם. דוד הגן עליי באותו יום, דוד הציל עוד 300 איש באותו היום. הוא שם את עצמו ראשון וחשב רק על להגן עליי. אז אני כאן כדי להמשיך את הסיפור שלנו על הדרך הכי מוצלחת, מרוממת ומעצימה שיש, כי כזה הוא היה. גוליית שלי, דוד מלך ישראל".
5 צפייה בגלריה
נועם (מימין), ג'סיקה ועמית. זוכות לתמיכה ולאהבה גדולה מתושבי המדינה
(צילום: עוז מועלם)
לפני שנפגשנו לפאנל, שאלתי אתכן על מה אתן רוצות לדבר. ולכל אחת היו היה את הנושאים שלה, אבל כולכן אמרתן ביחד - "אנחנו רוצות לדבר על היותנו שקופות". כי בגלל שלא נישאתן באופן רשמי, אתן נלחמות להיות מוכרות בציבור. להיות ידועות בציבור זה לא רק ההערכה הזאת והקבלה הזאת ממדינת ישראל, זה גם עזרה בהתמודדות פיזית ונפשית, עזרה כלכלית, עזרה עם להמשיך את החיים. כולכן גרתן עם בני הזוג שלהן, בניתן איתם בתים, והיום כל אחת מכן עברה לגור לבד, וצריכה להתמודד עם הצלקות הנפשיות שנותרו לה כשהיא לבד מול העולם. תספרו לנו על המאבק הזה בבקשה.
נועם: "אני יכולה להגיד שאני ודוד היינו שנה ושלושה חודשים, שהרגישו כמו 10 שנים. ברגע הראשון שהכרתי את דוד, ידעתי שהוא יהיה בעלי. אני בת 28, מבחינתי הוא היה בן הזוג האחרון לפני חתונה. יותר מזה, בלוויה של דוד כל הדודות באו אליי ואמרו לי שבשבוע הראשון שהוא הכיר אותי, הוא אמר להן, 'היא. היא תהיה האחת', וזה משהו שאני ודוד דיברנו עליו אין ספור פעמים.
"זה מגוחך שאני צריכה כרגע לעבור מבית חולים לבית חולים, להיות בכיסא גלגלים ולעבור לקביים, להילחם על לחזור, לתפקד כרגיל ועל הדרך גם לחפש איך אני משתקמת, ואם בכלל מקבלים אותי בציבור. שולחים אותי לאינספור וועדות, כשגם ככה יש לי המון על הראש כרגע".
ג'סיקה: "במקום להילחם על עצמנו, אנחנו מתעסקות בלהילחם בזה. לי מאוד חשוב להוכיח שאפשר לחזור לצעוד, לא רק פיזית, אבל גם נפשית, ובשביל זה צריך גב, ואין לנו את הגב הזה. הגב היחידי שיש לנו זה אתם, האנשים הטובים שמסביבנו, אבל אין לנו את התמיכה הזאת. אני חמישה חודשים אחרי האירוע לא מטופלת. למה? כי אני צריכה לקום ולדאוג לעצמי לפסיכולוג, כי אני לא מוכרת. אני ובן היינו שש שנים ביחד. שש שנים. זה לא מספיק? לא מגיע לי טיפול פסיכולוגי"?
ניסית? ניסית להגיע?
"עוד לא ניסיתי כלום. אין לי את הכוחות הנפשיים לקום בבוקר ולהילחם בעוד משהו שהוא לא אני, כי עצם המלחמה של לקום בבוקר ולצאת מהמיטה ולהסתכל במראה ולהגיד לעצמך, 'את יכולה', היא המקסימום שאני מסוגלת כרגע. אני לא יכולה לשבת ולהתחיל להוציא הוכחות ועדויות של שש שנים, כי כל דבר כזה הוא פצע, והוא צלקת, והוא מכאיב, והוא מפיל אותי. אני פותחת עוד הודעה כדי לשלוח הוכחה, ואני נופלת, אני פשוט נופלת. אז לקום בבוקר ולהתעסק? אני נורא מדחיקה את זה. אני רוצה שפשוט יכירו בי".
ג'סיקה: "עצם היכולת לקום בבוקר, לצאת מהמיטה, להסתכל במראה ולהגיד לעצמך, 'את יכולה', הוא המקסימום שאני מסוגלת כרגע. אני לא יכולה לשבת ולהתחיל להוציא הוכחות ועדויות של שש שנים, כי כל דבר כזה הוא פצע, והוא צלקת, והוא מכאיב, והוא מפיל אותי"
עמית, את כבר התחלת את התהליך, נכון?
"אני התחלתי את התהליך, וממש חשוב לי לומר שאין משהו יותר נורא בנקודה הזאת שאנחנו נמצאות בה, מלהיות חייבות לחטט, כמו שג'סיקה אמרה, ולהוכיח שהיינו באמת מה שהיינו. זה מונע ממני באופן אישי לעבור את התהליך הטבעי של האבל שאני צריכה לעבור. זה קובע לי את הקצב של האבל, את הסדר שלו, זאת מלחמה קשה מאוד. הרשויות לא יודעות מי אנחנו אפילו. חיינו איתם, היינו הבן אדם הכי קרוב אליהם, ואף אחד לא בא להודיע לנו. אמא שלי הייתה צריכה להודיע לי שירדן נרצח. לא הייתה שום עובדת סוציאלית שתלווה אותי, שום גוף שיעזור ויתמוך".
"אני סטודנטית שלא מצליחה ללמוד בשום צורה. אני גם לא עובדת. אני נלחמת בציפורניים לרפא את הלב שלי מהתופת הנוראית הזאת שנכנסה לחיים שלי. אני צריכה לשלם בעצמי על טיפולים, אני צריכה להתקיים איכשהו בלי שאני מצליחה לצאת לעבוד וללמוד. לא מספיק הייתי צריכה לפנות בית, לפרק בית, להתחיל הכול מההתחלה, גם היום, חמישה חודשים אחרי, אני נורא-נורא מתקשה ואין לי את העזרה שאני צריכה מהמדינה. במקום זה אני מעבירה את הזמן שלי בלהוכיח למדינה מה הייתי, מה ירדן ואני היינו. זה נורא נורא קשה".
עמית: "אני נלחמת בציפורניים לרפא את הלב שלי מהתופת הנוראית הזאת שנכנסה לחיים שלי. גם היום, חמישה חודשים אחרי, אני נורא-נורא מתקשה ואין לי את העזרה שאני צריכה מהמדינה. במקום זה אני מעבירה את הזמן שלי בלהוכיח למדינה מה הייתי, מה ירדן ואני היינו. זה נורא נורא קשה".
נועם: "ב-7 באוקטובר אני נפצעתי. חטפתי כדור בצד שמאל של האגן, ומאז אני בשיקום בבתי חולים. גם בבית לוינשטיין הייתי צריכה להילחם כדי שישאירו אותי עוד כמה ימים, כדי שאני אוכל לנשום ולמצוא מקום לטפל בנפש. אם אני רוצה מקום שהוא פרטי לטפל בנפש שלי כמו שצריך, אני צריכה לגשת לוועדת חריגים כדי שהמדינה תסכים לשלם לי על חודש. המדינה מצפה שאני בחודש אחד אחלים. איך אני אמורה להחלים בחודש אחד?
"תוך כדי אני גם צריכה להילחם בוועדות כדי להוכיח שאנחנו ידועים בציבור. אני ודוד טיילנו שבעה חודשים בחו"ל, טיילנו ביחד כזוג, בנינו את העתיד שלנו, בנינו את הזוגיות, את הקשר שלנו. כל החיים שלנו התנהלו כזוג שבונה לעצמו עתיד. יום אחרי המסיבה היינו אמורים לחתום על דירה חדשה שמצאנו. למה אני צריכה להתעסק בהוכחות ובלפתוח את הפצע שלי, כשאני כרגע עסוקה בלהחלים בעצמי? למה אני צריכה להרגיש נזקקת? למה אני צריכה במצב כזה לבקש תרומות מעמותות?".
אתן מקבלות פניות מעוד נשים, אולי גברים, שעוברים את אותו מאבק אבל מפחדים להיות כמוכן באור הזרקורים?
עמית: אני אגיד שכבר בשבוע הראשון, עוד בזמן השבעה, אמא שלי ואני חיפשנו בנרות בכל פלטפורמה עוד בנות זוג. אני ממש בזמן שאני יושבת שבעה על אהבת חיי, שיתפתי סטוריז, כתבתי שאני מחפשת בנות זוג. היה ברור לאמא שלי שאנחנו צריכות להתאגד באיזושהי צורה, ושאנחנו צריכות וצריכים האחד את השניה, ורק בזכות זה קמה קבוצת תמיכה במרכז 'אלה' של בנות זוג שאני ועוד כל מיני משתתפות בה.
"היא לא הייתה קורית אם לא אני ואמא שלי היינו עושות את מה שעשינו בתקופה הכי שחורה שבן אדם יכול להעלות על הדעת, וגם היום קבוצת התמיכה מקבלת תרומות מאנשים פרטיים. המדינה לא מסבסדת את זה, המדינה לא עוזרת, לא היה לנו אפילו טיפול קבוצתי אם לא אני ואמא שלי. ויש לנו גם פודקאסט עכשיו. הוצאנו פודקאסט שנקרא 'אהבה זכרה לברכה', שבו כל אחד ככה מספר על הסיפור שלו".
ג'סיקה: "אני ובן היינו שש שנים ביחד, גרנו ביחד, היינו הרבה יותר מזוג נשוי. אני בכלל לא מבינה על מה אני נלחמת, אין לי מושג, אבל אני נלחמת. זה לא ברור מאליו שאני יושבת פה. אני אומרת לך את זה ואני רועדת, ואני לרוב לא מתרגשת מהמעמד הזה. פשוט כל יום מחדש אני לא יודעת איך אני אקום. אני לא יודעת אם יהיו לי את הכוחות הנפשיים לקום בבוקר ולחזק את עצמי".
