ניקיטה אורלוב בן ה-24 היה ספורטאי צעיר ומבטיח, שחלם להגיע ל"נינג'ה ישראל". תאונת דרכים פתאומית קטעה את הכול, והפכה אותו לתלוי בזוגתו, קארינה נמוקייב (23). "בעונה הזו אני לא מעז לצפות בטלוויזיה", הוא אומר. "זו נקודה ממש כואבת עבורי. היום האימון היחיד שלי הוא להזיז את צד ימין ואת הכתפיים. זה שובר אותי".
תאונת הדרכים ששינתה את חייו, התרחשה בעיר מגוריו באר שבע, שעה שרכב עם אופניו במעבר חצייה. רכב חולף שלא נתן לו את זכות הקדימה, פגע בו. ניקיטה נפל על האספלט ואיבד מיד את ההכרה. "אני לא יודע איך יצאתי מזה בחיים, הייתי מורדם למשך שבוע ומונשם למשך שלושה חודשים. הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים היום זו בת הזוג שלי. אם היא לא הייתה לצידי אחרי התאונה, היום כבר לא הייתי פה".
ניקיטה נותר משותק לחלוטין בארבעת הגפיים. הוא מתנייד מאז על כיסא גלגלים וזקוק לעזרה מלאה. "קארינה היא הידיים והרגליים שלי", הוא משתף. "היא עוזרת לי בהכול והיא שם כל הזמן, גם בנפילות. אתמול למשל שוב הייתה לי נפילה. יש ימים שבהם אני שמח ומלא בתקווה, ויש ימים, כמו אתמול, שבכל הכנות, מביאים אותי לייאוש מוחלט".
לא החיים שחשבנו שנחייה
ניקיטה וקארינה הכירו לראשונה במפגש "על האש" אצל חברים, והחיבור היה מידי. מאז הם לא נפרדו כבר שלוש וחצי שנים. הם מספרים לי שהתאונה אומנם קטעה להם את החיים אבל לא את האהבה. "במשך שנה שלמה עברתי שיקום בבית החולים, גמילה ממכשיר הנשמה וטיפולים. קארינה הייתה איתי כל הזמן, היא ישנה איתי לילה-לילה, לא זזה ממני.
"היא הייתה איתי במקומות הכי גרועים, חוותה איתי את התקפי החרדה בלילות, את הסיבוכים והניתוחים. לעיתים מאוד רחוקות היא הלכה לנוח קצת בבית. שמתי לב שמרוב שהיא התעסקה בי, בשלב מסוים היא החלה להזניח את עצמה. נתתי לה את האשראי שלי ואמרתי לה שתפנק את עצמה".
"כשהגעתי לשיקום הנוירולוגי, הייתה לנו שיחת ציפיות עם הרופא. רק אז שמעתי לראשונה שאני הולך להיות משותק כל חיי. התרסקנו שנינו. במשך שבוע לא הפסקנו לבכות. אמרתי לה שאלה לא החיים שהייתי מאחל למישהו, ושאם היא רוצה להמשיך הלאה, היא חופשיה לעשות זאת"
קשה.
"לא רציתי שהתאונה תעצור את החיים שלה. כשנגמלתי ממכונת ההנשמה והגעתי לשיקום הנוירולוגי, הייתה לנו שיחת ציפיות עם הרופא. רק אז שמעתי לראשונה שאני הולך להיות משותק כל חיי, שלעולם לא אלך ושאתנייד רק בזכות כיסא גלגלים בעזרת הפה שלי. התרסקנו שנינו. במשך שבוע לא הפסקנו לבכות לרגע. אמרתי לה שאלה לא החיים שהייתי מאחל למישהו, ושאם היא רוצה להמשיך הלאה, היא חופשיה לעשות זאת".
מה היא ענתה לך?
"שהיא לא הולכת לשום מקום".
קארינה, היו רגעים שכן חשבת לעזוב?
"ברור שזה עבר לי בראש. בהתחלה שללו מאיתנו כל זיק של תקווה, אפילו חשבתי שלא תהיה לנו אפשרות להביא ילדים ושאלתי את עצמי לאן אני נכנסת, אבל אז הסתכלתי על ניקיטה, האדם שהתאהבתי בו לפני שלוש שנים, והבנתי שכלום לא השתנה בו חוץ מהפיזיות, שאני מאמינה שעוד תתרפא. גם כשאמרו לנו שהוא יהיה פגוע לכל החיים, האמנו שיש דרכי יציאה. משהו תמיד מחזיק אותי פה".
אהבה, לא?
"כן. מעטים האנשים שמכירים אותי כל כך טוב בלי מילים, רק ההורים שלי וניקיטה. אחרי התאונה הוא לא הפך את עורו ולא נעשה אדם אגרסיבי. להפך, הוא עוד יותר מפרגן ותומך. אני איתו באש ובמים, ומאמינה בלב שלם שהוא יצא מזה. הוא 'פייטר' רציני, וזו רק תחילת הדרך שלנו.
"את יודעת, הרבה אנשים אומרים לנו למצוא נחמה בכך שהמוח לא נפגע, אבל בשביל ניקיטה הספורט היה החיים שלו, לא עיסוק במחשבים ולא גיימינג. הוא היה מתאמן לפני ואחרי העבודה, ולפעמים גם בהפסקות בעבודה".
"בהתחלה שללו מאיתנו כל זיק של תקווה, אפילו חשבתי שלא תהיה לנו אפשרות להביא ילדים ושאלתי את עצמי לאן אני נכנסת, אבל אז הסתכלתי על ניקיטה, האדם שהתאהבתי בו לפני שלוש שנים, והבנתי שכלום לא השתנה בו חוץ מהפיזיות"
מה מחזק אתכם?
ניקיטה: "אחרי התאונה התחלתי לקרוא הרבה ספרים שחיזקו אותי, ביניהם 'המוח הגמיש' ו'כוחו של התת-מודע'. אני באמת מאמין שמחשבה מייצרת מציאות ושיש בכוחי להביא לעצמי ריפוי".
קארינה: "גם המשפחה תומכת בנו, ובעיקר אנחנו מחזקים האחד את השנייה. כשניקיטה במצב רוח ירוד אני מעודדת אותו ולהפך. שנינו מאמינים בטוב, מנסים לשמור על שפיות ואיזון כדי לא להתפרק".
ניקיטה, שאלת את עצמך למה זה קרה דווקא לך?
"בוודאי. לפני התאונה עברתי תהליך ארוך של גיור. התחלתי לשמור מסורת ולהניח תפילין. אז כשהתאונה אירעה, מיד עלתה לי השאלה – למה אני? הרי לא עשיתי דברים רעים לאף אדם. אבל אין לזה תשובה, אז בשלב כלשהו הפסקתי לשאול".
איך התאונה השפיעה לכם על הזוגיות?
ניקיטה: "הזוגיות בינינו רק התחזקה, התקרבנו מאוד. היום אנחנו מכירים האחד את השני רק ממבט. מעטים האנשים שיודעים בלי מילים מה עובר עליך, מה אתה צריך ואפילו איך אתה צריך את זה. קארינה יודעת הכול על הגוף שלי, אפילו יותר ממני, ויש לה יכולת לטפל בי טוב יותר מהרופאים עצמם. שמעתי הרבה סיפורים על אנשים שנפרדו בעקבות מקרה כמו שלי. אני שמח שאנחנו עדיין ביחד, ואין לי מושג איך הייתי מתקדם בתהליך הזה בלעדיה. תודה לאל שהיא איתי".
איך אתם מבלים היום?
"אנחנו רואים הרבה סרטים ביחד ומטיילים בסופי שבוע עם חברים, על אף הקושי הפיזי והנפשי".
מה הכי קשה?
"המבטים המרחמים שאני מקבל מהסביבה מאוד מפריעים לי. מתנהגים אליי כאילו שאני לא אדם רגיל, וזה גורם לי להרגיש שאני באמת שונה. להבדיל, כשאני נמצא בעמותת איל"ן, לשם אני הולך שלוש פעמים בשבוע כדי להשתקם, אני מרגיש שיש התייחסות שווה לכל אדם, לא משנה איזו פגיעה הוא עבר. נפגעי ראש שלא מדברים בצורה ברורה יושבים בשיעורים בדיוק כמוני".
גיליתם בעצמכם כוחות שלא ידעתם שיש לכם?
קארינה: "אני עוד לא באמת מעכלת את הכול. נדמה לי שנבין דברים רק בדיעבד".
מה השאלה הכי קשה שנתקלתם בה?
"שאלו אותנו מה אנחנו עושים בסקס, קשה לענות על זה".
ומה אתם עונים?
"את האמת - עובדים עם מה יש".
יום ההתרמה השנתי לעמותת איל"ן יחול ב-22.3.22.
