בדיוק סיימנו שיחה מורכבת. אצלו היה לילה, אצלי כבר התחילה הזריחה. הוא תכנן להגיע לארץ והיינו אמורים להיפגש, אך אחרי שדמיינו ביחד את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, הוא נאלץ לדחות ואני נאלצתי להמתין עוד קצת עד החיבוק והנשיקה המיוחלים.
הכרנו לפני שלושה חודשים. הוא כתב לי הודעה בקשר למחלה שלי, השיחה התגלגלה וממילה למילה גילינו חיבור שהרגיש כמו קסם. דיברנו על האהבה שלנו למוזיקה, על הצלקות מהחיים, על המסלול שהוביל אותנו לאיפה שאנחנו נמצאים.
מסתבר שבמהלך 15 השנים האחרונות היינו באותו המקום ובאותו הזמן עשרות פעמים, בלי ששמנו לב. התחושה היא שרק עכשיו, אחרי כל השנים האלה שסבבנו האחד סביב השנייה בלי לדעת, היקום מרשה לנו להיפגש, להיות מסוגלים להסיר את הכיסוי מהעיניים ולראות. הבעיה היא שהגבר המדהים הזה שנכנס לי ללב, חי ברילוקיישן ביבשת אחרת. אלפי קילומטרים וכמה שעות הפרש מפרידים בינינו.
מהרגע הראשון הוא ידע לקרוא אותי ואני אותו בטבעיות מפתיעה. כשהוא סיפר לי שהוא א-מונוגמי, זה לא הרתיע אותי, להפך - סקרן אותי להתנסות בסוג אהבה כזה, להבין אם זה משהו שאני מתחברת אליו בכלל.
במקום מסוים, דווקא הידיעה שאני לא יכולה לתת לו את כל מה שהוא צריך ורוצה ולהיפך, עובדת לטובתנו בקשר מרחוק, בזכות העובדה שיש לנו את החופש להיות גם עם אנשים אחרים ולחוות עוד אהבות נפלאות, שבסופו של דבר יגרמו לנו להיות הגרסה הכי מאושרת של עצמנו.
לא פעם עברה לי בראש השאלה, "למה? למה תמיד את נכנסת למצבים מסובכים כאלה?", כי זה לא רק המרחק שמאתגר, זאת גם העובדה שיש לו אישה (שיודעת עליי), משפחה, קריירה שהוא מטפח ועוד עשרות מחויבויות ועניינים. גם לי יש חיים עמוסים ומורכבים עם מחלה כרונית, עסק, מוזיקה, חברים ודייטים פוטנציאליים, אבל זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה אהבה שוויונית ובטוחה.
מקום שהוא רק שלנו
מההתחלה היה ברור שהעוצמה הרגשית הזאת היא הדדית. במילים בודדות ובמבט קטן הוא מצליח לגרום לי להרגיש כמו האישה הכי נחשקת, אהובה, מוערכת ועטופה. בשיחות איתי הוא מתנתק מכל צרות היום-יום ושוקע רק בי, בקול, בחיוך ובמילים. אני אוהבת לראות אותו נרגע מולי ומחייך אפילו עם העיניים.
כדי להתגבר על המרחק, הדמיון של שנינו עובד שעות נוספות. המצאנו מקומות שהם רק שלנו, שבהם אפשר לדבר על הכול, להיות מה שרוצים, להיסחף בעוצמה שבדרך כלל אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש בשלב כל כך מוקדם של הקשר. זה כאילו שהוא יצר שער אצלו ואני יצרתי שער אצלי, ושנינו צועדים קדימה לממד שהוא רק שלנו, שבו אין חשיבות למרחק ולזמן.
"בראשי כבר התחילו לרוץ הקשיים של יחסים מרחוק, הפרשי השעות, החיים הנפרדים והמרחק הפיזי. אני לא באמת צריכה ורוצה מישהו שיטפל בי, אבל כל תא בגוף שלי רוצה אותו פה, לידי"
אחרי שהוא אמר לי שכנראה שלא יגיע לארץ, שתקנו שנינו. העצב כיסה את הפנים, התסכול בער בכל אחד מאיתנו. אחרי דקות של דממה דומעת שאלתי אותו, "מה נעשה?", והוא המשיך לשתוק. הראש שלי התמלא במחשבות והייתי צריכה את הקול שלו שימלא שנייה את חלל השתיקה שנפער אצלי בלב. בין הדברים הרבים שלמדתי ממנו, אחד החשובים הוא לבקש את מה שאני רוצה, ובאותו הרגע כל מה שרציתי זה שידבר את מה שעובר לו בראש, ושישבור את רצף המחשבות שמתאגדות לי בגרון בדמות מועקה.
הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל לדבר. הוא סיפר שהוא היה רוצה להיות שם בשבילי בזמן שאני חווה קשיים, לחבק ולעטוף, לטפל ולפנק, אבל הוא לא יכול, והוא מרגיש כאילו מקרים כמו דחיית המפגש שלנו, או חוסר הזמינות שלו אליי, מסבים לי יותר צער מאושר ושאולי הוא פוגע בי.
בראשי כבר התחילו לרוץ הקשיים של יחסים מרחוק, הפרשי השעות, החיים הנפרדים והמרחק הפיזי. אני לא באמת צריכה ורוצה מישהו שיטפל בי, אבל כל תא בגוף שלי רוצה אותו פה, לידי. את החיבוק, את הליטוף, את הנשיקה שלו שתמיס לי את כל הדאגות והכאבים.
לפעמים עובר עליו יום קשה וכל מה שאני רוצה זה רק לבוא ולהיות שם, להסתכל לו בעיניים, לחבק אותו, לתת לו להסניף אותי ולהסניף אותו, לתקשר את כל המילים שהגוף רוצה להביע ועושה את זה יותר טוב עם אצבעות מאשר עם אותיות.
להאיר את הלילה
הוא היה עצוב ומתוסכל. הדברים שהוא אמר גרמו לי להרגיש שהנה, תכף מתחילה לה שיחת "יחסינו לאן". אז החלטתי פשוט לשאול - "אתה רוצה לסיים את זה?". הוא היסס לרגע, בוחר בקפידה את מילותיו. כל שנייה שלא ענה הרגישה לי כמו עוד צעד בדרך לגרדום היחסים.
כבר דמיינתי את עצמי עם כיסוי על העיניים, צועדת לעבר סיום של אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לי. בראשי התנגן סרט של כל מיני רגעים שהיו בינינו, רגעי צחוק, שיחות פתוחות, סקס ואהבה, ועברה בי המחשבה שגם אם זה נגמר, זה עדיין היה כל כך טוב ושווה את הכול.
אחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח, בעודי כפופה על הברכיים וראשי מונח על הגרדום, הוא ענה, "לא. מבחינתי ממש לא הייתי רוצה לסיים את היחסים האלה. טוב לי איתך". האוויר חזר לי לריאות וחיוך גדול השתלט על פניי. הבנתי שההליכה אל הגרדום הייתה הבקשה שלו לאישור רגשי, לדעת איפה אני עומדת בכל הסיפור המורכב הזה שלנו.
"גבר שלי, כמות רגעי האושר שאני חווה איתך עולים בהרבה על רגעי הצער והתסכול", אמרתי לו וראיתי איך כמו ילד קטן, הפנים שלו מתחילות להאיר ולחייך אליי. העיניים נצצו, הגומות האלה שממיסות אותי הופיעו, והוא שאל "כן?", כמו אומר, "בבקשה תמשיכי לפרט. זה עושה לי נעים בלב".
"ממש כן. גם רגעי הצער לא מצערים, הם מתסכלים ומאתגרים את שנינו, אבל אתה כל הזמן גורם לי לחייך. כל הודעה שאתה כותב, כל פעם כשאני רואה אותך או שומעת את הקול שלך. אתה גורם לי לכל כך הרבה אושר, ברור שאני רוצה להמשיך להיות בטוב הזה איתך".
אני אומרת לו את הדברים האלה, רואה איך הוא זורח מולי ומרגישה איך אני זורחת מולו. מפנים נפולות וכבויות נפלט מאיתנו אור שיכול להאיר את הלילה חזק יותר מהירח. "יש חיבוקים ששווה לחכות להם", אמרתי בחיוך ובעיניים נוצצות, "וכל יום שעובר, גורם לחיבוק הזה להיראות מתוק יותר ולקבל הרבה יותר משמעות".
"גם אני חושב ככה", הוא ענה וחייכנו ושתקנו לנו בווידיאו. הוא שם, במרחק אלפי קילומטרים ממני, ואני פה, בישראל, אבל בזמן שבמציאות אנחנו שותקים ובוהים במסך, בממד הפרטי שלנו, שהוא לא פה ולא שם, אנחנו כרגע מתנשקים. השפתיים שלי מלטפות את שלו, הלשון שלו מתערבבת עם שלי, הידיים שלו מלטפות לי את העורף, את הצוואר, ואני אוחזת אותו חזק וצמוד אליי. אנחנו עור לעור, גוף לגוף, בפעימות לב חזקות ומסונכרנות היטב.
"יש חיבוקים ששווה לחכות להם", אמרתי בחיוך ובעיניים נוצצות, "וכל יום שעובר, גורם לחיבוק הזה להיראות מתוק יותר"
אני מביטה בפנים היפות שלו שנשקפות מולי, ואני רואה גבר מאוהב, והקטע המשוגע הוא שאני מסתכלת עליו בחזרה בדיוק באותו המבט. אני לא רוצה להפסיק להרגיש ככה. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי ככה. "זה לא מוזר?", אני שואלת, "זה מאוד מוזר", הוא עונה, ושנינו חושבים בלב, "הלוואי שהמוזר הזה יימשך עוד ועוד. לא משנה כמה זמן זה יחזיק – אנחנו כבר זכינו".
האהבה הזאת פתחה לי את הלב וגרמה לי לרצות להתאהב עוד. לראשונה בחיי יש לי את החופש להימשך ולהיקשר למי שאני רוצה, לעשות מה שבא לי ועושה לי טוב. להגדיר מחדש מהי זוגיות בשבילי ומהי באמת חייבת לכלול כדי להיחשב לכזאת.
השיעור הכי משמעותי שאני לומדת עכשיו זה את "החופש לאהוב". לא ממחויבות או פחד, אלא מבחירה מלאה שאני מקבלת כל יום מחדש. בחיים לא דמיינתי שאתאהב במישהו שגר כל כך רחוק ממני, אבל נוכחתי לדעת שזה לא משפיע בכלל על הקרבה ועל האהבה שאני יכולה להרגיש, כי לרגש אין גבולות ואין מחסומים.
"התגעגעתי אלייך מאוד", הוא אומר לי רגע לפני שאנחנו מנתקים. "גם אני אליך. אני אוהבת אותך, גבר שלי". הוא חייך חיוך גדול ואמר, "אני אוהב אותך, אישה שלי". העפנו נשיקה לאוויר ולחשנו, "נתראה בקצה השני של הלילה".
