מערכות היחסים שלנו, בין אם רומנטיות או לאו, זרועות בפחדים ובספקות הנובעים מהזיכרונות שאנו נושאים עמנו על כל מערכות היחסים שהיינו בהן מרגע שנולדנו. בנוסף, הן מושפעות מתשוקות ומרצונות שאנו מתאווים אליהם מול אחרים נחשקים. מטופל יכול לומר בייאוש על האפשרות לקשר חדש, "אני יודע שזה ייגמר בקטסטרופה, אז למה בכלל להתחיל?", מטופלת יכולה להתלונן, "אין סיכוי שזה ילך, הם תמיד בורחים בסוף".
אחרים אינם מרוצים מהקצב שבו מתקדמת מערכת היחסים החדשה שלהם, הם רוצים יותר (או פחות) מהאחר, בין אם זאת תשומת לב, סקס או להרגיש יותר אהובים וכמה שיותר מהר. כולנו מגיעים עם אמונות מוקדמות על איך דברים יכאיבו לנו או יעוררו בנו חרדה, ועם תשוקות על מה שיענג או יספק אותנו בקשר. בטור זה אנסה לדבר על העריצות של הזיכרון והתשוקה, ועל אקט האמונה.
בכפוף לעיקרון העונג
הזיכרון האנושי הוא בחזקת "ידע קודם", ומתוקף זה הוא לעולם יהיה סובייקטיבי, חלקי ויחסי. אומנם הוא מחזיק עבורנו את האמת שלנו על עצמנו, אך הוא רחוק מלהיות האמת הרגשית המלאה. כשאנחנו נשענים עליו, אנחנו לא מאפשרים מקום למשהו חדש להתהוות ולצמוח מתוך המפגש עם המציאות.
במערכון האגדי של חבורת לול "חידון התנ"ך", אריק איינשטיין צועק לאורי זוהר, "שמעתי אותך, שמעתי". כזה הוא הזיכרון שלנו - יודע מראש עוד לפני שהוא פוגש את המציאות. כל מה שאנחנו חושבים שעומד לקרות, מבוסס על הניסיון הקודם שלנו ועל הזיכרון שמפרש ומנווט אותו: הפחדים, הספקות, חרדת הנטישה, הפחד מדחייה, הכול נובע מעריצות הזיכרון האנושי.
לזיכרון מצטרפת התשוקה כבת לוויה נאמנה, שמסיתה אותנו מהאמת. התשוקה היא דיבוק חמדני. היא תופסת בעלות על הנפש כאילו הייתה רכושה הפרטי. היא דוחפת אותנו לחפש סיפוקים, רצוי מידיים, שנובעים מכך שרוצים אותנו, שמקיימים איתנו יחסי מין, שתמיד רואים אותנו, שסרים למרותנו, שנותנים לנו אישורים.
הן הזיכרון והן התשוקה כפופים לעיקרון העונג, אותו ניסח פרויד. על פי עיקרון זה, לנפש יש נטייה לחזור למצבי סיפוק והנאה, ולהימנע ממצבי כאב ותסכול בכל פעם שהמפגש עם המציאות קשה מדי. עיקרון העונג, באמצעות הזיכרון והתשוקה, מווסת כאב ותסכול על ידי הימנעות מהם מחד, ורדיפה אחר סיפוקים מידיים מאידך. הנפש עושה זאת, בין היתר, דרך כל מיני מניפולציות רגשיות כמו: אימפולסיביות (להיפטר במהרה ממשהו), ציניות (להקטין כאב של התפכחות), זעם (לא להרגיש חולשה), ריצוי (להימנע מקונפליקט), רצון בסיפוק מידי (להימנע מכאב ההמתנה) ועוד.
"עיקרון העונג מרחיק אותנו מהאמת הרגשית שלנו, מאחר שאנו כל הזמן עסוקים בתסכולים ובסיפוקים, בבריחה ממשהו אחד או ברדיפה אחר משהו אחר"
כל אלו הם ניסיונות להקטין מכאב הקיום ולהגביר את העונג הכרוך בידיעה המוחלטת של מה שעומד לקרות. לכן גם היצמדות לתרחיש הגרוע ביותר היא באופן פרדוכסלי סוג של הקלה לנפש. "אני רוצה שהיא תראה לי יותר שהיא רוצה אותי", מתלונן בפניי מטופל חרד. זוהי דוגמה חיה לתשוקה שמשוועת לסיפוק ולהקלה, ופועלת בתוך סבך של זיכרונות עוינים של דחייה.
אולם אליה וקוץ בה, עיקרון העונג מרחיק אותנו מהאמת הרגשית שלנו, מאחר שאנו כל הזמן עסוקים בתסכולים ובסיפוקים, בבריחה ממשהו אחד או ברדיפה אחר משהו אחר. ככל שהתודעה מלאה יותר בזיכרון ובתשוקה, כך היא יותר סובייקטיבית וכפופה לעיקרון העונג. אדם בעל תודעה כזו יהיה כלוא בעולמו הסובייקטיבי, מתבוסס במחשבות חזרתיות, ברגשות מוכרים ובאמונות בלתי ניתנות לערעור, עד כדי רוויה ותשישות. באיזשהו שלב, הוא כבר לא יוכל "לשאת את עצמו" יותר, כפי שרבים מעידים על עצמם. תשוש, שבור ומיואש, הוא יחפש לעצמו מזור בכל דרך אפשרית, וככל הנראה ייפול בחזרה אל זרועותיו של עיקרון העונג: ג'וינטים, פורנו, אפליקציות היכרויות, אכילה רגשית ועוד. אם כך, האם ניתן להשתחרר מעיקרון העונג?
הדרך אל הלא נודע
הפסיכואנליטיקאי ו. ביון טען כי צמיחה מנטלית בריאה תלויה באמת כפי שיצור חי תלוי במזון. אם היא נעדרת או חסרה, האישיות מתנוונת. בניגוד לעיקרון העונג, עיקרון המציאות הוא רגעי והוא האמת היחידה שקיימת. העיסוק באמת הרגשית עובר דרך הניסיון לראות את המציאות המתהווה עד כמה שאפשר, ללא תיווכם של מסנני התודעה הסובייקטיבית. תודעה שאינה סובייקטיבית היא תודעה ריקה מזיכרון ומתשוקה עד כמה שניתן. זהו ההבדל בין לדעת משהו לבין להתהוות לתוך משהו.
אלא שמעבר זה כרוך בקפיצת אמונה לא פשוטה בכלל. הניסיון להתערטל מהזיכרון ומהתשוקה כמוהו כעזיבה של אדם את ארץ מולדתו. אנו נדרשים להפקיר את כל השנאות והאהבות, הפחדים והניבויים, הוודאויות והביטחונות, ולעבור לארץ לא נודעת; ארץ שבה יחד עם האפשרות לאמת, להפתעה מרעננת, לאינסופיות ולמקריות, שוכנים גם כאב ותסכול שאינם יכולים להיות מוּגַרים יותר על ידי עיקרון העונג. קפיצת האמונה הזאת דורשת בעיקר סוג של הקרבה או הפקרה של העצמיות המוכרת לנו.
גבר פוגש אישה שטוב לו איתה, אבל לטעמו הוא לא מספיק "מתרגש" ממנה, והיא לא בדיוק עונה על מה שהוא חיפש כל השנים. אילו היה מצליח להרפות לרגע מהזיכרונות אודות מערכות היחסים הקודמות שלו, ומהתשוקה להרגיש משהו ספציפי, ייתכן שעם הזמן הייתה מתהווה חוויה רעננה שעונה על צרכיו הרגשיים, וזאת בשונה ממערכות יחסים "מרגשות" מהעבר שלא הצליחו.
המפגש עם המציאות המתהווה, עם האמת הרעננה, כרוך באומץ ובפיתוח טולרנטיות לכאב ולתסכול. קל יותר לעמוד מול הידוע, הוודאי והברור, מאשר אל מול הלא נודע, המתסכל והרגעי. מה יכול לעזור בכך? לכאן נכנסת האמונה.
"גבר פוגש אישה שטוב לו איתה, אבל הוא לא מספיק מתרגש ממנה. אילו היה מצליח להרפות לרגע מהזיכרונות אודות מערכות היחסים הקודמות שלו, ייתכן שעם הזמן הייתה מתהווה חוויה רעננה שעונה על צרכיו הרגשיים"
אמונה היא עמדה פתוחה שמאפשרת מפגש בלתי אמצעי עם החוויה של עצמנו בתוך המציאות הלא-ודאית, וזאת מבלי לברוח למניפולציות, הונאות עצמיות וטשטוש. היא קשורה בהרפיה, בהתמסרות, בחוסר הזדהות עם המחשבות והרגשות שלנו, עם אותו חלק שמתמצא ויודע, ומנסה לנבא ולשלוט בהתרחשות. אמון מתחיל בנקודה שבה מסתיים הידע, זה נכון לגבי אדם חדש שנכנס לחיינו, כמו גם לגבי ההווה הלא ידוע והמציאות שמתהווה מולנו בכל רגע נתון.
לכן להאמין, להתמסר לכאן ועכשיו, הוא הלך רוח לא טבעי. הוא דורש מאמץ, פתיחות ואימון, ומטרתו אינה סיפוק. כלומר, בניגוד לתשוקה המכוונת לסיפוק, האמונה מאפשרת מגע עם המציאות ברגע הנוכחי. תשוקה דוחפת להשיג משהו, בעוד שאמונה מסייעת להתהוות בתוך משהו.
אמונה היא הלך רוח של חיפוש אחר אמת רגשית במציאות. הלך רוח שיסודותיו הם קשב, תשומת לב וריחוף חופשי, בניגוד לשליטה, אדנות וכניעה. מיינדפולנס לדוגמה, היא אחת הדרכים האפשריות להשתחרר מעיקרון העונג. מיינדפולנס היא אימון במצב תודעה של אמונה. זוהי ההתמסרות לזרם החיים במקום ההתמסרות להתקפה על עצמנו. מיינדפולנס מבקשת מאיתנו להכיר את התודעה שלנו ולראות איך הפחדים, התשוקות והאמונות בונים את הציפיות שלנו מהמציאות.
אם זיהיתם את עצמכם בכתבה, נסו להפנות קשב להוויה החיצונית במקום להוויה הפנימית. צאו מעצמכם ומהמחשבות שלכם והתרכזו במה שקורה באמת ברגע הזה. בממד ההתנהגותי, נסו לשבור את השגרות הרגשיות האוטומטיות שלכם: רגילים להיסגר? נסו ללכת לקראת מישהו, רגילים לסגת? נסו להישאר נוכחים, אתם מציבים סטנדרטים גבוהים? נסו להפגין יותר חמלה, רגילים להרשים? הניחו לדימוי העצמי שלכם.
בהצלחה.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
