לעיתים קרובות אנשים מבקשים ממני עצות למערכות יחסים. מדברים על תמונות של ברק ושלי יחד ‑ שנינו צוחקים, או מביטים זה בזה ונראים מרוצים להיות יחד. הם מסיקים מכך שאנחנו נהנים זה מחברתו של זה. הם שואלים איך אנחנו מצליחים להישאר נשואים בלי להיות אומללים כבר 30 שנה. אני רוצה לומר, כן, האמת שזה ממש מפתיע גם אותנו לפעמים! ואני לא צוחקת. יש לנו גם בעיות, כמובן, אבל אני אוהבת את האיש הזה והוא אוהב אותי, עכשיו, עדיין וככל הנראה לנצח. האהבה שלנו אינה מושלמת, אבל היא אמיתית ואנחנו מחויבים אליה. הוודאות הזאת ניצבת איתנה כמו פסנתר כנף באמצע כל חדר שאנחנו נכנסים אליו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מבחינות רבות, בעלי ואני שונים מאוד זה מזה. הוא ציפור לילה ונהנה לעסוק בדברים לבדו; אני משכימת קום ואוהבת חדרים הומי אדם. לדעתי הוא מקדיש זמן רב מדי לגולף, לדעתו אני רואה יותר מדי תוכניות נחותות בטלוויזיה. אבל יש בין שנינו אהבה רוגעת ופשוטה מאוד ‑ כל אחד מאיתנו יודע שהשני כאן ויישאר כאן, ויהי מה. אני חושבת שזה מה שאנשים קולטים בתמונות שלנו: תחושת הניצחון הקטנטנה שאנחנו מרגישים, בידיעה שאף על פי שהעברנו יחד כבר מחצית מחיינו, למרות כל הדרכים שבהן אנחנו מעצבנים זה את זה וכל ההבדלים בינינו, אף אחד מאיתנו לא הסתלק. אנחנו עדיין כאן. אנחנו נשארים.
במהלך חיי הבוגרים חייתי במקומות שונים, אבל מבחינתי היה לי רק בית אמיתי אחד. הבית שלי הוא המשפחה שלי. הבית שלי הוא ברק.
השותפות בינינו היא משהו שיצרנו יחד. אנחנו חיים בה מדי יום, משפרים אותה עד כמה שאנחנו יכולים ולפעמים גם נותנים לה להתקיים כמו שהיא, בתקופות שבהן אנחנו עסוקים בדברים אחרים. חיי הנישואים שלנו הם נקודת השיגור וכַן הנחיתה שלנו. הם מקום שבו שנינו יכולים להיות אנחנו לחלוטין, בנוחות ולעיתים קרובות באופן מעצבן. למדנו לקבל את העובדה שהמרחב הזה, שבו אנחנו מתגוררים יחד, על האנרגיה והרגש שבינינו, אולי לא תמיד נקי ומסודר, או בדיוק כפי שאחד מאיתנו או שנינו רוצים שיהיה, אבל באופן פשוט ומרגיע, הוא מתקיים לאורך זמן. עבורנו מדובר בחתיכה מוצקה של ודאות, בעולם שבו קשה במיוחד למצוא ודאות כזאת.
הרבה מהשאלות שאנשים שואלים אותי ברשתות החברתיות, במכתבים ובמיילים עוסקות בהנחת המוצא הזאת של ודאות במערכת היחסים ‑ כמה ממנה אמורים להרגיש? באיזה שלב? באיזו עוצמה? באיזו מידה של שינוי? איך יודעים מתי מוצאים את השותף הנכון, את האדם ששווה להתחייב אליו? האם זה בסדר שלפעמים בן או בת הזוג לא מוצאים חן בעינינו? איך אפשר לאהוב מישהו כמו שצריך, אם ההורים לא נתנו לנו דוגמה כל כך טובה? מה קורה כשיש חילוקי דעות, כשמתרגזים, כשנתקלים בקושי או באתגר? אני שומעת מאנשים ששוקלים להתחתן וחושבים שהנישואים יתקנו בעיות מסוימות במערכת היחסים שלהם. או שהם שוקלים לעשות ילד, בהנחה שכך יתקנו את הנישואים. אני שומעת לפעמים מאנשים ששוקלים להתגרש ותוהים אם להישאר במערכת יחסים מקולקלת או בעייתית - או לברוח ממנה.
ואני שומעת מאחרים שחושבים שנישואים, באופן כללי, הם מסורת משעממת ופטריארכלית שאבד עליה הכלח. אני שומעת מצעירים שחוששים לעשות טעויות במערכות יחסים, או שכבר טעו ותוהים מה לעשות עכשיו.
לאחרונה אני מביטה בבעלי מרחוק ומרגישה שאני מציצה דרך וילון שקוף למחצה של זמן. מה שאני רואה הוא העתק אפור שיער, קצת פחות צנום וקצת יותר עייף של הבחור בן ה–27 שהגיע לחברת עורכי הדין שעבדתי בה לפני עשרות שנים
"היי, גברת מישל", כתבה לי אישה צעירה בשם לקסי מאלבמה לא מזמן. "יש לי המון בעיות עם בנים..." ואז היא שפכה את הלב. בכנות, האמת היא שאין לי תשובות לשאלות האלו ואין לי פתרונות לאתגרים הספציפיים שכל אחד ואחת מתמודדים איתם. סיפור האהבה היחיד שאני מכירה הוא זה שבו אני חיה מדי יום. הדרך של כל אחד ואחת לוודאות ‑ אם זה בכלל מה שאתם מחפשים ‑ תיראה שונה משלי, ממש כפי שתפיסת הבית של כל אחד ואחת מאיתנו ומי שצריך להיות שם איתנו היא ייחודית.
רובנו מבינים לאט מה אנחנו צריכים במערכות יחסים אינטימיות ומה אנחנו מסוגלים לתת בהן. אנחנו מתאמנים. אנחנו לומדים. אנחנו מפשלים. לפעמים אנחנו רוכשים כלים שלא באמת משרתים אותנו. רבים מאיתנו מבצעים השקעות מפוקפקות בשלבים מוקדמים. אולי אנחנו קונים סט של סכינים, מתוך הנחה שזה בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות.
אנחנו מתעמקים, חושבים יותר מדי ומשקיעים אנרגיה במקומות הלא-נכונים. לפעמים אנחנו פועלים לפי עצות גרועות או מתעלמים מעצות טובות. אנחנו נסוגים אחרי פגיעה. אנחנו מתחמשים כי אנחנו פוחדים. אולי אנחנו מתקיפים כשמרגיזים אותנו, או נכנעים כשאנחנו מתביישים. רבים גם מחליטים שהם מאושרים ומסופקים לחלוטין בלי זוגיות. אם אתם נמנים עליהם, אני מקווה שאתם מעריכים כראוי את הבחירה הזאת, שהיא דרך חיים כשרה ומוצלחת לחלוטין. רבים מאיתנו גם מחקים באופן בלתי מודע את מערכות היחסים שראינו בילדותנו ‑ ולא משנה איזו גרסה של בית הכרנו.
כמובן, זה יכול להיות נהדר, או נורא ואיום, או איפשהו באמצע. לדעתי, אהבה אמיתית ובת קיימא מוצאים בעיקר בתחום הביניים הזה, כשעונים יחד על השאלות מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות.
× × ×
לאחרונה אני מתבוננת מדי פעם בבעלי מרחוק ומרגישה כאילו אני מציצה דרך וילון שקוף למחצה של זמן. מה שאני רואה הוא העתק אפור שיער, קצת פחות צנום ומעט יותר מנוסה ועייף, של הבחור בן ה-27 שהגיע לחברת עורכי הדין שעבדתי בה לפני עשרות שנים כשהוא רטוב מגשם, כי בא בלי מטרייה, וטיפ-טיפה מבויש על שהגיע באיחור ליום הראשון שלו בעבודה. מדוע חיוכו נחרת כך בזיכרוני? מדוע קולו נשמע טוב כל כך? הוא היה מקסים אז. הוא מקסים עכשיו. הוא היה אז טיפה מפורסם ‑ סטודנט למשפטים שהאינטלקט שלו עשה גלים בחוגים המשפטיים ‑ ואפשר לומר שכיום הוא מפורסם מאוד. אבל מעבר לכל זה הוא בדיוק אותו אדם, עם אותו חן, אותו לב ואותן בעיות אישיות, שמתקשה להגיע בזמן או לזכור דבר מה בסיסי וחיוני כמו מטרייה ביום גשום. הוא אותו ברנש שמצאתי בחדר ההמתנה של המשרד לפני כל כך הרבה שנים, שהוא גם מגניב וגם מרובע, מעין דון קישוט. אותו אדם שאת ידו לחצתי כשבחנתי לראשונה את גופו הגבוה והכחוש ואת סבר פניו היוצא מגדר הרגיל, ועדיין לא הבנתי שאני מביטה באדם שיהיה אהבתי האמיתית וישבש את חיי יותר מכל אחד אחר.
אם תחליטו לנסות לבנות חיים עם אדם אחר, תגלו שאתם צריכים שוב ושוב לבחור להישאר ולא לברוח. זה עוזר אם נכנסים למערכת יחסים מחייבת בענווה ועם מוכנות לעבוד, לקבל את מרחב הביניים ואפילו ליהנות לחיות בו. אם מוכנים לדלג בין הקצוות של היפה והנורא ‑ לפעמים תוך שיחה אחת, לפעמים במשך שנים. ובתוך הבחירה הזאת ובמשך השנים מבינים כמעט בלי ספק שאין דבר כזה איזון מושלם. סביר יותר להניח שהמצב יהיה דומה לחרוזים בחשבונייה, שזזים הלוך ושוב ‑ החשבון כמעט אף פעם אינו מסודר, המשוואה לעולם אינה נפתרת. מערכות יחסים הן דינמיות מהבחינה הזאת ‑ הן מלאות שינויים ותמיד מתפתחות. בשום שלב לא מרגישים שני בני הזוג שהכל הוגן ושווה לחלוטין. מישהו תמיד צריך להתאים את עצמו. מישהו תמיד מקריב. אולי אחד מבני הזוג מצליח כשהאחר מתקשה; אולי אחד מהם נושא על כתפיו יותר מהעול הכלכלי, והאחר מתמודד עם מטלות הטיפול בילדים ובבית ובמחויבויות המשפחתיות. הבחירות האלו והלחצים הכרוכים בהן אמיתיים. אבל למדתי שגם בחיים יש עונות. סיפוק של אחד מבני הזוג ‑ באהבה, במשפחה, בקריירה ‑ מתרחש רק לעיתים נדירות, בד בבד עם זה של האחר. בשותפויות חזקות, שני בני הזוג מתפשרים בתורם ובונים יחד את התחושה המשותפת של בית במרחב הביניים.
לא משנה עד כמה האהבה עזה ועמוקה, צריך להתרגל לרבים מהשיגיונות של בן או בת הזוג. צריך להתעלם מכל מיני דברים קטנים ומרגיזים, וגם לפחות מכמה דברים גדולים ומרגיזים, בניסיון להשליט אהבה והתמדה מעל לכל ‑ מעל המהמורות שבדרך והשיבושים הבלתי נמנעים. צריך לעשות זאת לעיתים קרובות ובהתחשבות רבה ככל האפשר. וצריך גם לעשות זאת עם אדם שמסוגל ומוכן באותה המידה ליצור את מרחב הפעולה הזה ולהפגין כלפיכם אותה סובלנות. אדם שמסוגל ומוכן לאהוב אתכם למרות כל המטען שאתם נושאים, למרות איך שאתם נראים ומתנהגים ברגעים הגרועים ביותר שלכם.
זאת דרישה מטורפת, שלכאורה אין סיכוי לעמוד בה, אם חושבים על זה. ואכן, לא תמיד עומדים בה (לא חייבים תמיד לעמוד בה: אם את או אתה נמצאים במערכת יחסים שפוגעת בכם, הגיע הזמן לצאת ממנה). אבל כשהכל עובד, אנחנו מרגישים לפעמים שמדובר בנס אמיתי, ממשי, וזאת הרי מהותה של האהבה. זה כל הרעיון. למעשה, כל שותפות ארוכת טווח היא מעשה של אמונה עיקשת.
כשברק ואני התחייבנו לחיים משותפים, לא עשינו זאת כי היו לנו ערובות מבוססות. לא יכולתי בעצם לחזות איך יתנהלו העניינים בעתיד. עדיין לא היה לנו בסיס כלכלי; לפני שנינו עוד היו שנים של החזר הלוואות הסטודנטים שלקחנו. לא יכולנו לנבא מה יקרה בשום היבט של חיינו. למען האמת, התחתנתי איתו בידיעה שהוא בלתי צפוי, שהוא תמיד ‑ באופן צפוי! ‑ יבחר בדרך הוודאית פחות אל המימוש העצמי. אפשר לסמוך עליו שידחה כל נתיב מקובל ויקרא תיגר על כל דבר שמגיע בקלות רבה מדי. הוא היה מחויב לתמרון בין משרות שונות ודחה תפקידים מפנקים בעולם העסקים כי רצה לכתוב ספרים, ללמד ולהמשיך לחיות לפי ערכיו. אף אחד משנינו לא היה יכול להסתמך על עושר משפחתי. בתוך זמן קצר גילינו שאפילו היכולת שלנו להוליד ילדים מוטלת בספק ועברנו כמה שנים קשות של ניסיונות להרות. ואז גם הגיעה הנסיעה הפרועה באופנוע המעופף ‑ הקריירה הפוליטית שלו.
נכנסנו לכל התוהו ובוהו הזה יחד והיינו בטוחים בדבר אחד בלבד: עדיף לנו להתמודד כצוות.
× × ×
למדתי בשלב מוקדם שבן זוג הוא לא תרופה לבעיות שלי ולא מי שימלא את צרכיי. אנשים הם מי שהם. אי-אפשר להפוך מישהו לאדם שהוא לא רוצה להיות, או לאדם שלא היו לו דוגמאות כמותו. רציתי בן זוג שערכיו מובילים אותו, בלי תלות באהבה שלי. רציתי מישהו שמתנהג בכנות כי הוא מעריך כנות, שהוא נאמן כי הוא מעריך נאמנות. אני אומרת את זה עכשיו לבנותיי: לא כדאי לכן להשתקע עם מישהו כי אתן מחפשות מפרנס, אדם שיטפל בכן, הורה לילדיכן או הצלה מהבעיות שלכן. מניסיוני, ההסדרים האלה מצליחים לעיתים נדירות בלבד. המטרה היא למצוא מישהו שיעשה את העבודה איתנו, לא במקומנו, יתרום בכל החזיתות ובכל הדרכים. אם בן או בת הזוג רוצים לשחק תפקיד אחד בלבד ומכריזים משהו בסגנון, "אני מרוויח את הכסף, אז אל תצפי ממני להחליף חיתולים", אני מייעצת לכם לנוס על נפשכם. אני אומרת לבנות שלי ששותפות מוצלחת היא כמו קבוצת כדורסל טובה: יש בה שני אינדיבידואלים מוכשרים, שכל המיומנויות שלהם מפותחות במידה מלאה והם יכולים להחליף ביניהם תפקידים. כל שחקן צריך לדעת לא רק איך לקלוע, אלא גם איך לכדרר, למסור ולשמור.
פעם ספגתי ביקורת קשה ב"ניו יורק טיימס" כי דיברתי על העובדה שבעלי אינו אל, אלא בן תמותה ששוכח להרים את הגרביים מהרצפה או להחזיר את החמאה למקרר. אנחנו רק פוגעים בעצמנו כשאנחנו מסתירים את הצד האמיתי שלנו
זה לא אומר שלא יהיו חולשות באחד מכם או הבדלים ביניכם שתצטרכו לפצות עליהם, אלא ששניכם יחד תצטרכו לכסות את כל המגרש ולשמור על גמישות לאורך זמן. שותפות לא משנה את מי שאנחנו, גם אם היא מציבה בפנינו אתגרים של התחשבות בצרכים של האחר. בדיוק כפי שברק לא השתנה הרבה ב-33 השנים מאז שנפגשנו, גם אני לא השתניתי.
אני עדיין אותה אישה שאפתנית והגיונית שלחצה את ידו בפגישה הראשונה שלנו, והוא עדיין אותו איש ספר אופטימיסט שחושב בשלושה מישורים בעת ובעונה אחת.
השינוי הוא במה שבנינו, במיליון ההתאמות, הפשרות וההקרבות הקטנות שכל אחד מאיתנו עשה כדי להתאים את עצמו לנוכחות הקרובה של האחר, באנרגיה המשולבת שלי ושלו יחד ‑ של שנינו ‑ שהבשילה וידעה קרבות במשך עשרות שנים. הניצוצות הקטנים שעפו בינינו ביום הראשון ההוא שבו הכרנו, זרע הסקרנות ההדדית שנשתל ברגע שלחצנו ידיים והתחלנו לדבר, הם הדבר שצמח והבשיל במשך הזמן לכלל ודאות. זה הנס המתמשך, השיחה שעדיין מתנהלת, הבית שאנחנו גרים בו. הוא הוא. אני אני. עכשיו אנחנו פשוט מכירים זה את זה. ממש-ממש-ממש טוב.
תמיד ניסיתי לעזור לאנשים לראות מעבר לצד הזוהר של חיי עם ברק, ולהבין טוב יותר את מה שאמיתי בהם. עשיתי מאמץ מכוון לסדוק את המיתוס שבעלי הוא גבר מושלם, שהנישואים שלנו מושלמים, או שאהבה, באופן כללי, היא משהו קל להפליא. כתבתי איך ברק ואני הלכנו לייעוץ זוגי ‑ שהיה נחוץ לנו מאוד ‑ כשהתחלנו להיות עוקצניים זה כלפי זה ולהתרחק זה מזה כשהבנות היו קטנות והרגשנו שאוזלים לנו הכוחות. התבדחתי על כל הפעמים שבהן נמאס לי מבעלי עד כדי כך שהתחשק לי לזרוק אותו מהחלון, על כל הטינות הקטנוניות שאני מסוגלת דרך קבע לטפח, אפילו עכשיו וכנראה לנצח. אינטימיות אמיתית יכולה להיות מרגיזה.
ובכל זאת אנחנו נשארים.
אמנם דיברתי לעיתים קרובות בפתיחות על החלקים הלא-מלוטשים אצלנו, אבל יש אנשים שמעדיפים כנראה את התפאורה הממורקת. פעם ספגתי ביקורת קשה בטור של "הניו יורק טיימס" כיוון שדיברתי על העובדה שבעלי אינו אל, אלא בן תמותה ששוכח לפעמים להרים את הגרביים מהרצפה או להחזיר את החמאה למקרר. רגשותיי בנושא לא השתנו, ואני חושבת שזה נכון לגבי אנשים בכלל: אנחנו רק פוגעים בעצמנו כשאנחנו מסתירים את הצד האמיתי שלנו.
× × ×
אני מדברת לפעמים עם צעירים וצעירות שפיתחו מומחיות בהתנהלות קלילה וקוּלית, תוך התחמקות מהעובדה שאינטימיות אמיתית מבוססת על כך שאנחנו מראים מי אנחנו באמת, חושפים את הצדדים הפגיעים שבנו. הם לא תפסו שיש מקום לעומק ולאמת במערכות יחסים, אפילו בשלבים הראשוניים. חלקם מעבירים את שנות ה־20 לחייהם בקשרים מיניים בלי לתרגל כלל מחויבות ותקשורת טובה. הם לא מבינים שאפשר לחלוק עם אחרים רגשות אמיתיים ופגיעות אמיתית. הם אוכלים המון ממתקים ולא בונים שום שרירים. ואז, כשמגיע הזמן להיות רציניים, כשהם מתארים לעצמם חיי משפחה וחיים מיושבים יותר, הם פתאום לומדים את הכישורים האלה בפעם הראשונה, לעיתים קרובות בבהלה מסוימת, ומבינים שבמחויבות לאורך זמן אין שום דבר קליל או קולי.
אצל ברק בלטה לעיניי מיד העובדה שלא היה בו שום רצון לקשר קליל וחסר מחויבות. הישירות שלו כלפיי הייתה אפילו קצת מבהילה בהתחלה. לפני שפגשתי אותו, יצאתי עם גברים שהיו פחות בטוחים בעצמם ובמה שהם רוצים. יצאתי עם פרפר או שניים ‑ בחורים שהיה נעים להסתכל עליהם וכיף להיות איתם, אבל שלעיתים קרובות הביטו מעבר לכתפי וניסו לראות מי עוד נמצאת בחדר, אילו עוד קשרים אפשר לקשור. האהבות הראשונות שלי לימדו אותי אותם לקחים שלומדים כולם: בגדו בי ושיקרו לי כמה פעמים. ניסיתי סוגי קיום שונים והצטיידתי לקראת המשך חיי. לא הייתי בטוחה במערכות היחסים הראשונות ההן. לא תמיד התחייבתי. עדיין למדתי מי אני, ניסיתי להכיר את עצמי, להבין את הצרכים ואת הרצונות שלי.
ברק היה שונה מכל מי שהכרתי. הוא היה ישיר והִבהיר מה הוא רוצה. מידת הוודאות שלו הייתה חריגה, לפחות בכל הנוגע אליי. אם לא הייתי מתרגלת קודם לכן מערכות יחסים, אולי לא הייתי מבינה עד כמה הדבר חריג. "את מוצאת חן בעיניי", הוא אמר לי כמה שבועות אחרי שנפגשנו ולאחר שישבנו לכמה ארוחות צהריים בענייני עבודה. "אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לצאת. אשמח מאוד שנצא לפגישה רומנטית". אני עדיין התלבטתי אם להיכנע למשיכה הגוברת והולכת שהרגשתי כלפיו, חששתי שלא הולם לנהל מערכת יחסים במשרד, אבל ברק עמד על דעתו והתמיד בשקט, כי היה משוכנע שאנחנו מתאימים זה לזה. הוא נתן לי מרחב לחשוב על העניין, אבל המשיך להבהיר שאני מעניינת אותו, שהוא אוהב להיות בחברתי ושהוא רוצה יותר. הוא שיתף אותי בדרך שבה הוא רואה את הדברים באותו האופן שבו ראיתי אותו עושה זאת כעבור שנים בחדר הסגלגל.
הוא הצמיד את קצות אצבעותיו אלה לאלה והציג את מחשבותיו בתור מערך של טיעונים מנוסחים היטב: אחת, הוא חושב שאני חכמה ויפה. שתיים, הוא די בטוח שגם אני אוהבת לדבר איתו. שלוש, זה לא ממש ייחשב לרומן במשרד, כי הוא עובד שם רק למשך הקיץ. ארבע, הוא רוצה לבלות את זמנו איתי ולא עם אף אחת אחרת. וכיוון שהוא יחזור ללימודי המשפטים בתוך כשמונה שבועות, יש לנו למעשה די מעט זמן. אז למה לא, בעצם? הוא לא שיחק את המשחקים הרומנטיים הרגילים של חתול ועכבר. לא היה לו עניין בהתחמקויות. הוא סילק את כל הניחושים מהעניין. הוא פרס את רגשותיו על השולחן והשאיר אותם שם, כמו אמר: זה מה שמעניין אותי. זה הכבוד שאני רוחש לך. זאת נקודת ההתחלה מבחינתי. מכאן אפשר רק להתקדם.
אני חייבת להודות שהשילוב הזה, של גילוי לב וודאות, היה מחמיא ומרענן. הוא גם היה סקסי נורא.
הוודאות שלו הפכה ליסוד שלנו. מעולם לפני כן לא יצאתי עם מישהו שהיה נחוש כל כך בדעתו, חסר ספקות כל כך, נטול כל עניין בהעמדת פנים אדישוֹת. הוא שאל אותי על תחושותיי, על הרעיונות שלי, על משפחתי. הוא ענה על כל השאלות המקבילות שלי. איתו, יכולתי להיות צמאה ‑ לסיפור שלו, לחיבה שלו, לתמיכה מצידו ‑ בלי להרגיש חסרת ביטחון בשל כך, כי גם הוא היה צמא. אף אחד מאיתנו לא היה אדיש בכלל. הרגשתי כאילו עולם חדש נפתח לפניי. הסקרנות בינינו עזרה למחיקת המודעות העצמית המביכה שלי. כבר לא הייתי צריכה לבזבז אנרגיה על המחשבה אם האדם שיצאתי איתו יחזיר לי טלפון. נעלמו החששות שהייתי מביאה למסיבה, לחדר השינה או לשיחה עמוקה על מה שאני רוצה מהחיים. פתאום הייתי חזקה יותר מבפנים. הרגשתי שהוא מחבב אותי. שהוא מכבד אותי. שהוא רואה אותי.
האם היינו מאוהבים? היה מוקדם מדי לדעת. אבל היינו סקרנים מאוד זה לגבי זה, באופן עמוק מאוד. והסקרנות הזאת דחפה אותנו קדימה במשך הקיץ ההוא ואל הסתיו, כשברק חזר ללימודים בחוף המזרחי ואני התחפרתי שוב בעבודת הפרך המשפטית. אבל עכשיו הסתובבתי בעולם קצת אחרת, הרגשתי שמישהו הפעיל מתג חדש. האיש הזה, הסקרנות שלו, הוסיפו אור לעולמי.
× × ×
כמה חודשים אחרי תחילת הקשר בינינו, ברק הזמין אותי לבוא איתו הביתה להונולולו בחג המולד כדי לראות איפה הוא גדל. הסכמתי מיד. מעולם לא הייתי בהוואי לפני כן. מעולם לא דמיינתי אפילו שאסע להוואי. היה לי רק מושג קלוש על המקום, מין פנטזיה מתוך התרבות הפופולרית, שכללה יוקלילי, לפידי טיקי, חצאיות עשב וקוקוסים. שילבתי את מה שידעתי על הוואי בחלומות בהקיץ שהיו לי על חג המולד שם. הקשר ביני ובין ברק עדיין היה חדש, בשלב הפנטזיה, כך שהכל השתלב. עוד לא רבנו אף פעם. שיחות הטלפון בינינו היו ברובן דביקות, מאושרות ומלאות תשוקה של ציפייה. היה לי ברור שהוואי תהיה הרקע המושלם לחופשה המשותפת הראשונה שלנו. ככל שחג המולד התקרב, האוויר בשיקגו התקרר עד לקיפאון והשמש שקעה מעט יותר מוקדם מדי יום. הייתי יוצאת לעבודה בחושך וחוזרת הביתה בחושך, ובמשך כל הזמן חיממתי את הלב במחשבות על הצפוי לי ‑ הרוחות החמימות וענפי הדקל המתנופפים, תנומות על החוף וכוסות מאי טאי בתחילת הערב, רצף של ימי חופשה נינוחים שבהם נתאהב בעצלתיים.
מבעד לחלון המטוס, האי אואהו נראה כמו חלום, בדיוק כפי שדמיינתי אותו. המציאות נפרסה מעל לפנטזיה בהתאמה כמעט מושלמת. באותו יום בסוף דצמבר, בשעות אחר הצהריים, המטוס הקיף את הונולולו, ברק ישב לצידי וגן העדן נפרס תחתינו. ראיתי את מי האוקיינוס השקט נוצצים בטורקיז, הרי געש שופעים צמחייה ירוקה ואת הקשת הלבנה של חוף וואיקיקי. בקושי האמנתי שזה מציאותי.
מנמל התעופה נסענו במונית לבניין הדירות ברחוב סאות' ברטניה, שבו גר ברק עם סבו וסבתו בנעוריו. אמו, שהייתה אנתרופולוגית, נעדרה רוב הזמן בשל מחקר השדה שלה באינדונזיה. אני זוכרת שבנסיעה ההיא הופתעתי לראות שהונולולו ‑ שבדומה לשיקגו הוקמה ליד גוף מים גדול ‑ גדולה ואורבנית, בניגוד לציפיותי. נסענו בכביש מהיר עמוס והיו גורדי שחקים. בתוך דקות פגשתי את המשפחה: אמו של ברק, סבתו וסבו ‑ טוּט וגְרֶמְפְּס ‑ ואחותו הצעירה מאיה, שהייתה אז בת 19 (כשנה לאחר מכן פגשתי את הצד הקנייתי של משפחתו, כולל אחותו אאוּמָה, שאליה היה קרוב במיוחד). הם היו ידידותיים אליי וסקרנים לגביי, אבל יותר מכל הם התרגשו שברק ‑ הם קראו לו בֶּר (קיצור של בארי) ‑ חזר הביתה.
בניגוד למשפחה שלי, בני משפחתו של ברק התחבקו המון. הם אמרו "אני אוהב אותך" ו"אני אוהבת אותך" לעיתים קרובות במידה שהביכה אותי, מפני שהכרזות אינטימיות כאלו היו חדשות לי. מבחינות מסוימות, היה בכך הסבר לישירות המרעננת של ברק בכל הנוגע לרגשותיו. משפחתו השתמשה במילים בצורה מופגנת, שלא כמו המשפחה שלי. הבנתי בהדרגה שהסיבה לכך כנראה נעוצה בעובדה שהם הסתמכו במשך שנים על מילים לשמירת הקרבה ביניהם. הקשר ביניהם נשמר במכתבים נדירים ובשיחות טלפון למרחקים, ואהבתם מצאה ביטוי דרך הקווים והידהדה זמן רב יותר בזכות ההכרזות המודגשות האלו. כך היה גם בנוגע לחיבוקים, לשיחות האינטנסיביות ולשעות שהוקדשו להרכבת פאזלים משותפת. הם תיעלו אהבה של שנה שלמה דרך פתח קטן, בידיעה שיש להם רק עשרה ימים יחד. בכל פעם שהם התראו, תמיד הייתה תחושה שיעברו חודשים רבים עד שהדבר יקרה שוב.
מערך הכוכבים של המשפחה שלי היה מאורגן בצורה אחרת לגמרי. כמעט כולם היו נטועים בשיקגו וגרו ברשת רחובות צפופה יחסית. היינו דחוסים יותר והתפרסנו על פני פחות שטח. כולם השתקעו בטווח נסיעה של רבע שעה, פחות או יותר. אפילו בתחילת הקריירה שלי גרתי מעל הוריי, ועדיין ראיתי את אחי ושלל דודנים לארוחות של מקרוני וצלעות בימי ראשון. במשפחה שלי לא נהגנו לומר "אני אוהב אותך" ו"אני אוהבת אותך" או להתפייט על רגשותינו. במקום זאת רק משכנו כתפיים ואמרנו, "טוב, נתראה ביום ראשון", וידענו היטב שכולם יבואו. הדבר חזר ונשנה, תמיד. במשפחת רובינסון העקביות הייתה אהבה.
בשנים הבאות, ברק ואני היינו חייבים, בסופו של דבר, לנתח ולהבין את ההבדל הזה, בעיקר דרך ניסוי וטעייה. להתמודד עם התפיסות המתחרות, ולעיתים קרובות המנוגדות, שהיו לנו לגבי מחויבות, המיקום היחסי של הכוכבים שלנו בשמיים ויכולתנו להתמודד עם כל אי-הוודאות שבין לבין. שנאתי שהוא איחר או שזילזל לכאורה במחויבויות שלו להיות במקום כלשהו; הוא שנא שאני נדבקתי אליו או קבעתי לנו המון תוכניות, שכללו יותר מדי אנשים. אילו פערים ניסינו לסגור? אילו מהם פשוט זיהינו והשארנו כפי שהם? מי הסתגל, ניסה לשכוח את מה שידע ולהשתנות? נדרשו לנו לא מעט זמן והרבה ניסיונות עד שהבנו איך לגשר על חילוקי הדעות.
× × ×
ברק ואני חוזרים להוואי יחד מדי שנה. לפני כמה שנים, לכבוד יום הנישואים שלנו, ברק ואני נסענו במיוחד להונולולו, והוא הפתיע אותי בסעודה חגיגית בעיר. הוא שכר מקום פרטי על מרפסת גג של מלון ליד האוקיינוס ולהקת נגנים קטנה.
שנינו עמדנו שם זמן מה והבטנו בנוף. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, וראינו את חוף וואיקיקי לכל אורכו. גולשים צפו בעצלתיים על הגלשנים, בציפייה לגל המושלם, וזקנים שיחקו שחמט בפארק למטה. ראינו את גן החיות שאליו היינו לוקחים את הבנות בנסיעותינו הקבועות בחג המולד ואת ההמולה בקלאקווה אווניו, שם היינו מטיילים איתן לעיתים קרובות וצופים בלהטוטנים ובבדרנים האחרים ששיעשעו את התיירים בערב. הצבענו על המלונות השונים שהתאכסנו בהם במשך השנים, מרגע שהיה לנו מספיק כסף כדי לא להסתמך על משפחתו של ברק שתמצא לנו חדר בהשאלה, והבנו שאנחנו מביטים על כל השנים שבהן חזרנו יחד למקום הזה.
ברק ואני התיישבו והזמנו שני מרטיני. במשך זמן מה דיברנו על המשפחה שלו ונזכרנו בביקור הראשון ההוא ובכמה צעירים היינו, שנינו. במבט לאחור, בעצם בקושי הכרנו אז זה את זה. נזכרנו בהליכות הארוכות אל החוף ובחזרה לדירה של סבתו וסבו.
צחקנו, הבנו שהדרך הייתה ארוכה ומייגעת.
ואז הרמנו כוסות לחיים והבטנו בשמי הערב שהוורידו.
פורסם לראשונה: 07:50, 24.03.23
