אומרים שמעולם לא היינו מסוכסכים יותר זה עם זה. שישראל במצב קטסטרופלי מבחינת ערבות הדדית, שאנחנו מפולגים למחנות מתחרים ולא דואגים האחד לרווחת השני. אבל אז מגיע סיפור קסום ואופטימי כמו הסיפור שקרה לאיילת, ומיד מזכיר לכולנו איזו מדינה נפלאה יש לנו, ושהעזרה ההדדית והסולידריות לא נעלמו למרות הכול.
איילת ניצני זלצברג איבדה לפני שבועיים את בעלה ב-20 השנים האחרונות, שנפטר כשהוא בן 74 במותו. שבוע אחרי השבעה, היא הופתעה למצוא בתיקייה שלו במחשב קובץ שכתוב בו "לאיילת". כשניסתה לפתוח את הקובץ, גילתה לתדהמתה שהוא מוגן בסיסמה. "לא הבנתי למה יש סיסמה, הרי לא היו לנו סודות האחד מהשנייה. ניסיתי את כל הקומבינציות האפשריות אך ללא הצלחה, ואז נתקפתי תחושת מחנק", היא מספרת ל-ynet.
"רציתי למצוא את הפתרון, אז החלטתי לפרסם פוסט בקבוצת Secret Tel Aviv בפייסבוק. כתבתי שבעלי נפטר לפני שבועיים והשאיר קובץ נעול שמאוד אשמח לפתוח אותו. קיבלתי מבול של הודעות מאנשים שמאוד רצו לעזור לי ולדבר איתי, ובסופו של דבר זה הצליח".
לא חששת ממה שתמצאי בפנים?
"לא דאגתי מסודות אפלים, הייתה לנו אהבה גדולה וחיים נפלאים ומרגשים. רק רציתי לדעת מה הוא חשב ואילו מילות אהבה כתב לי".
איזה יופי. ומה מצאת בקובץ?
"הקובץ נפתח וחיכו לי בפנים 96 עמודים של אהבה. התברר שהוא התחיל לכתוב כבר ב-2002. הוא כתב על ההתאהבות שלו בי ולא חסך בפרטים. הוא תיאר את הפגישה הראשונה, את הפעם הראשונה שבה התנשקנו, כתב על האופן שבו היה מסתכל עליי כשישנתי, על הסקס הראשון, הכעסים הראשונים שלנו ועל התקופה שבה הייתי בהיריון הראשון. בהמשך גיליתי עוד כמה קבצים כאלו, למזלי עם אותו הקוד. יכול להיות שעוד לא גיליתי את כולם".
וואו. איך הייתה ההרגשה לקרוא את המילים שלו?
"אתמול היה לי לילה סוער ביותר. במשך כל הלילה קראתי, נזכרתי ובכיתי. אף פעם לא ראיתי את הדברים מנקודת המבט שלו, ולא הייתי מודעת לכך. מאז פטירתו, עשיתי הכול על אוטומט. יש לנו שני ילדים, נשר בן ה-15 ודרור בת ה-8, והייתי צריכה להמשיך לתפקד כאמא. נכנסתי לערפול. זכרתי שהיה לנו טוב ביחד ושאהבנו, אבל לא זכרתי את הרגעים שלנו יחד, ופתאום תוך כדי הקריאה חזרו לי כל הזיכרונות. הוא פירט הכול לפרטים ולעומק, כך שאני מרגישה את הכול קורה מחדש. הוא ממש כתב לי יומן מסע. זה לא היה הסגנון הרגיל שלו שהכרתי, כאן הוא שפך את נשמתו באופן בוטה ואינטימי. לרגעים אפילו הייתי מובכת לקרוא".
מרגש מאוד. הוא השאיר לך מתנה יפה.
"רציתי שנעשה סרטונים שיהיו מזכרת לילדים, אבל הוא נפטר לפני שהספקנו. אז הוא אומנם לא השאיר משהו לילדים, אבל הוא השאיר משהו לי", מוסיפה איילת בגרון חנוק.
איך הכרתם?
"הסיפור שלנו לא רגיל. הכרנו כשהייתי בת 21 והוא בן 54. אני הייתי ברמנית בבית קפה שהוא הגיע לשתות בו ערב אחד. התחלנו לדבר, והוא מצא חן בעיניי ברמה החברית. אמרתי לו שאני רוצה שהוא ישמור את המספר שלי ושנשמור על קשר, והדגשתי שאני לא מתחילה איתו.
"הוא, מצידו, ביקש ללוות אותי הביתה, ובסוף הערב אמר לי, 'אני מרושש, אין לי כסף, ואני לא רוצה לעבוד עוד יום אחד בחיים שלי, אבל אני רוצה שתהיי אשתי'. חשבתי שזה הזוי אבל היות שהוא מאוד מצא חן בעיניי, רציתי לשמור איתו על קשר חברי".
ואז מה קרה?
"מה שקרה הוא שמאותו הערב כבר לא נפרדנו. נפרדתי מהחבר שהיה לי אז, ניסיתי לצאת עם גברים אחרים, אבל לא יכולתי לחיות בלעדיו. אחרי שנה של ניתוקים וחזרות, אמרתי לו שאני מבינה שאנחנו הולכים להיות לנצח ביחד וביקשתי שלוש בקשות שאם הוא יעמוד בהן – נלך על זה. הוא ענה לי, 'בשבילך הכול'".
מה ביקשת?
"הבקשה הראשונה שלי הייתה שהוא לא ישאיר אותי ערירית. בכל זאת, לו כבר היה ילד מנישואים קודמים והייתי האישה הרביעית שלו. הוא הסכים. הבקשה השנייה הייתה שהוא יכיר לי את הבן שלו, והשלישית שהוא יעשה בדיקות בריאות מקיפות. רציתי לוודא שאני לא קונה חתול בשק.
"בבדיקה עשו לו צילום ריאות, וגילו כתם מאוד גדול בריאה. זה הכניס אותנו למחשבות לגבי העתיד, והחלטנו שנישאר ביחד למרות הכול. מיד אחר כך הגיע טלפון מהמרפאה. בישרו לנו שהייתה תקלה במכשיר הבדיקה ושהכול בסדר. האירוניה היא שבסופו של דבר הוא נפטר ממחלת ריאות".
"האמת היא שעוד לפני המחלה בעלי חי מניסים רפואיים", מוסיפה איילת. "היה לו סרטן בבטן, ומספר פעמים הוא דימם כמעט למוות. גם היה לו שבץ וכבר אז הרופא אמר לי שאני הולכת להיות אלמנה, אבל למחרת אייבי חזר לעצמו כאילו שכלום לא קרה. בחלוף שבוע גילו שיש לו חיידק טורף, הוא קיבל טיפול ניסיוני, והפך לנס רפואי אחרי שנרפא בתוך שבוע.
"לא ידענו שהוא ימות, אבל זו גם לא הייתה הפתעה. הוא היה חולה הרבה זמן. בחמש השנים האחרונות הריאות שלו היו ב-17% תפקוד בלבד, אבל האהבה נתנה לנו את הכוחות. הוא היה ממשיך ועושה איתנו הכול. לאורך הדרך שכחנו שהוא חולה וחיינו במעין שגרה הזויה של מחלה שמסתתרת מאחורי האהבה, והייתה לנו הרבה אהבה".
איך נראתה האהבה שלכם?
"אלו היו 20 שנים קשות. בעלי היה איש עקשן ולא פשרן, אבל בשבילי הוא היה הכול. קשרנו את גורלנו יחד ולמדנו לאהוב גם את הקושי. חיינו חיים פשוטים וצנועים. הייתי כותבת לו שירים והוא היה מקשיב לי ומחזיר בפלפולים מרגשים. הפכנו להיות איילת ואייבי. ידענו זה את זו פיזית ונפשית.
"היינו שומעים את המחשבות זה של זו. הוא ידע מה אני רוצה בלי שאצטרך להגיד את זה, וזה היה הדדי. הוא שימח אותי, היה מקשיב לי ומכיל אותי והוא אכל את השדים שלי בלי מלח. אני הפכתי אותו לגבר הגון. הוא היה השחור והלבן ואני הצבעים. רבנו הרבה אבל גם דיברנו הרבה, על הכול. היינו חברים מאוד טובים. גם כשהוא חלה, האהבה הספיקה לנו והרגשנו על ענן", משתפת איילת.
4 צפייה בגלריה
איילת, אייבי והילדים. "קשרנו את גורלנו יחד ולמדנו לאהוב גם את הקושי"
(צילום: אלבום משפחתי)
"זה היה הגורל שלנו. התאהבנו וחייתי באגדה"
"ואז באה הקורונה ואיתה הלחץ. נכנסנו כולנו לבית, הכול נהיה צפוף, הסבלנות פחתה, פחות כתבתי לו ופחות דיברנו, והוא הלך ודעך. חשבתי שיהיה בסדר כמו תמיד, אבל ההתדרדרות הגיעה כל כך מהר. פתאום הוא התחיל לבקש ממני למזוג לו שתייה, ולא עיכלתי שהוא באמת לא מסוגל למזוג לעצמו, אפילו כעסתי עליו שהוא לא משתדל.
"בפעם הראשונה ראיתי את המחלה שעד לאותו הרגע לא הורגשה בחיינו. כשראיתי, זה היה מאוחר מדי. עם כל יום שעבר הוא איבד עוד יכולת ואנחנו גילינו עוד דרך לתקשר. הייתי אומרת לו, 'אתה שומע אותי? תמצמץ חזק', והוא מצמץ עד שנגמר לו הכוח והוא מת. ביום האחרון נשארתי לידו, שרתי לו ודיברתי אליו", היא משתפת. "בשלב מסוים הבת שלנו נכנסה לחדר ושרה לנו שני בתים מ'חורשת האקליפטוס', וחמש דקות אחר כך הוא נפטר".
כעת, כשהיא שבורת לב ומלאת בגעגועים, איילת מודה על השנים הארוכות שהיו להם יחד, יותר ממה שהם צפו, ועל האהבה הגדולה שהם זכו לה. "כשיש פער גילאים כזה, אנשים נוטים לשפוט שהתחתנו בגלל הכסף, אבל האמת היא שאייבי אכן עמד בהבטחה שלו לא לעבוד, ואני פרנסתי אותנו. הוא העניק לי בדרכו. בכל פעם שהייתי חוזרת מאוחר בלילה, הוא תמיד חיכה לי ער. בבוקר הוא היה קם חמש דקות לפניי כדי להכין לי קפה. לא קמתי פעם אחת לילדים שלי בלילה, והוא היה עושה הכול באהבה.
"כשאייבי נפטר נעלמו לי המילים, לא יכולתי לדבר כל השבעה. הסיבה שחזרו לי המילים הייתה התמיכה העצומה שקיבלתי בפייסבוק מאנשים שאני לא מכירה, וגם אחרי שהמילים חזרו, אי אפשר לתאר את מה שהיה בינינו במילים. מה שהיה - היה לתפארת. זו הייתה אהבה בלי גיל ובלי תנאים. ברור שאם הוא היה צעיר ב-30 שנים הייתי מאושרת, אבל זה היה הגורל שלנו. התאהבנו וחייתי באגדה".
בדיעבד, מה עדיף - לחוות אהבה גדולה בידיעה שהיא תיגמר בטרם עת, או לא לחוות אותה כלל?
"ברור שעדיף לחוות. אני שמחה על מה שהיה. אין לי חרטות, ולא הייתי מוותרת על רגע".
