את אלעד הכרתי כשהייתי רק בת 14. מי היה מאמין שניפגש? גדלתי במושב על גבול לבנון ואלעד גדל בקיבוץ אילות. קילומטרים רבים הפרידו בינינו, מהגבול הצפוני ועד הדרומי של מדינת ישראל.
כשהייתי בת 14 התחולל מבצע "ענבי זעם" בצפון, והחליטו לפנות אותנו, את הילדים, לקיבוצי הערבה. שם גם נפגשנו בפעם הראשונה. משהו בעיניים הטובות שלו ובחיוך העניו קסם לי. אבל אז נגמר המבצע ונפרדנו. בעצם, לא באמת נפרדנו. במשך שלוש שנים דיברנו בטלפון וכתבנו האחד לשנייה מכתבים.
כשהייתי בת 17 נסעתי עם המשפחה שלי לחופשה באילת, והצעתי לאלעד שסוף-סוף ניפגש. מאז אותו ערב במזח באילת, לא נפרדנו במשך שבע שנים. היינו לגמרי מהזוגות הדביקים. צחקנו כל הזמן שחיזבאללה עושה גם דברים טובים, הרי מה הסיכוי שאלמלא מבצע "ענבי זעם" היינו נפגשים?
כשנפגשנו בפעם השנייה, אלעד כבר היה רגע לפני גיוסו לצנחנים. עברנו יחד את השירות הצבאי. כשהשתחררנו, כל העולם היה פרוס בפנינו - גרנו בקנדה, ביקרנו בקאריביים, טיילנו שלושה שבועות באירופה עם אוהלים, חיינו שנה באילות ושלוש שנים אחר כך בחיפה. אני למדתי בטכניון ואלעד באוניברסיטה. ואז החלה מלחמת לבנון השנייה, ואלעד גויס למילואים.
שיחת הטלפון ששינתה את הכול
זהו ט"ו באב, יום האהבה, ואני מסתובבת כמו זומבי בדירה שלנו. הטלוויזיה דולקת ואני רואה את נסראללה מבטיח שאדמת לבנון תהפוך בית קברות לחיילים ישראלים. מחשבה התגנבה לליבי, "בבקשה, אלוהים, אל תיקח לי את מה שנתת לי".
בשעה אחת עשרה בלילה הטלפון מצלצל. "זה אבא של אלעד", אני אומרת לאודיה, חברה ללימודים מהטכניון. אני מרימה את השפורפרת ושומעת אותו בוכה בקול שבור, "הוא נהרג!". אלעד, אהבת חיי, נהרג, ואני - כמו תקליט תקוע, חוזרת בפה יבש שוב ושוב על חמש המילים הבאות: "אני לא יודעת מה לעשות". באמת לא היה לי מושג מה עושים? איך מתמודדים?
האובדן של אלעד ערער את כל הזהות שלי. לא ידעתי מי זאת סיון בכלל, וממש לא ידעתי מי זאת סיון בלי אלעד. מה אני אוהבת? מה חשוב לי? הרי היינו שניים שהם יחידה אחת ומשותפת, ובבת אחת כל החלומות המשותפים שלנו התנפצו.
בשבעה שמעתי מאות פעמים משפטי עידוד כמו: "תהיי חזקה", "את עוד צעירה", "הזמן יעשה את שלו", "מזל שלא הייתם נשואים", כאילו שיום אחד הכאב יעבור רק כי בגלל שלא היינו נשואים. ואז, בשפל הכי גדול, פנתה אליי רינה מעמותת "הותיר אחריו חברה" והזמינה אותי להצטרף לקבוצת תמיכה של חברות שכולות. רק שם, מוקפת בנשים שחוו על בשרן את מה שאני חוויתי, הייתה לי לגיטימציה מלאה להביע את מה שאני מרגישה. ידעתי ששם יבינו אותי בלי לשפוט.
כשנה לאחר שאלעד נהרג, הרגשתי שאני רוצה לחוות שוב אהבה משמעותית וטובה. היה לי חשוב להכיר מישהו שיקבל אותי כמו שאני - עם אלעד והמשפחה שלו, שהייתה המשפחה שלי לכל דבר ועניין. ממש דמיינתי איך בן הזוג שלי יגיע איתי לימי זיכרון ואזכרות.
מאחר שתמיד הייתי ישירה, תיאמתי ציפיות כבר בפגישות הראשונות, אך אנשים לא אהבו את זה והתחלתי לקבל דחיות. האחד אמר לי שאני חיה בסרט שנראה לי שאשמור על קשר עם המשפחה של אהובי שנהרג. השני היה חייל קרבי שאמר לי שהסיפור שלי גדול עליו. זאת הרגשה לא נעימה להרגיש לא רצויה, פגומה, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה ושהקשר עם המשפחה של אלעד חשוב לי ושלא אוותר עליו.
3 צפייה בגלריה
סיון מדליון ואלעד דן ז"ל. הם לא היו צריכים להתחתן כדי שהכאב יהיה אמיתי
(צילום: אוסף פרטי)
מקום בלב
ואז הכרתי את מתן, והשכול לא הרתיע אותו. מתן נשלח אליי כמו מתנה משמיים, ובתבונתו ובגרותו הרבה, הוא ידע לקבל אותי עם "התיק" שסחבתי. בדיעבד, אני מבינה שגם מתן חשב בהתחלה שאני רק "חברה", שזה בטח יעבור עם הזמן, אך כשהוא הבין שאלעד תמיד יהיה חלק מהלב שלי, גם הוא עבר תהליך עם האבל עד שהצליח למצוא את המקום שלו. מאז, כבר 14 שנה שאנחנו יחד בזוגיות כנה, אוהבת ומיוחדת.
ואלעד? יש לו את המקום בלב שלי ששמור לו. המשפחה שלו היא לגמרי המשפחה שלי, של מתן ושל הילדים שלנו. כי כל הזמן הזה מתן ואני המשכנו להגיע - בהתחלה כזוג, ואחר כך כמשפחה – לבקר אותם בימי זיכרון, אזכרות ואפילו סתם בחגים ובחופשות.
אח של אלעד, בועז, הקים לזכרו את "תיאטרון אלעד" - תיאטרון מדהים וייחודי באילת והערבה. לפני כמה שבועות, בחג הפסח, אמא של אלעד נתנה לי ולמתן זוג כרטיסים להצגה "כל הדברים הטובים" עם דביר בנדק. בהצגה הוא סיפר שיש להביט על החיים דרך הדברים הקטנים, הטובים והיום-יומיים. אלו בדיוק הדברים שאני מתגעגעת אליהם כשאני חושבת על אלעד: לחיבוק, לקפה שלו, לקרוא לו בשם החיבה, לקבל ממנו הודעה, לראות אותו מחייך. ככה פשוט.
ובאשר אליי? אני בחרתי לחיות חיים טובים ומלאי ערך, ולא חיים של "בערך". הבנתי שאת מה שקרה לא ניתן לשנות. אני לא אשמה שאלעד נהרג במלחמה, אבל רק אני אחראית על הדרך שבה אני מתמודדות עם המציאות הזו. זו בחירה מודעת, והיא אינה מסתיימת. לאבל ולשכול אין תאריך פג תוקף, בזמן שאני כל הזמן משתנה. החיים באופן טבעי מביאים לפתחי אתגרים והתמודדויות, ואלעד מלווה אותי מזוויות חדשות.
אלעד דן נהרג בט"ו באב, 9.8.2006, בקרב דבל בדרום לבנון, במלחמת לבנון השנייה.
