"בעירי היו שתי עלמות, שתי עלמות יפות ותאומות. הן היו תמיד כל כך דומות, כל כך דומות היו העלמות. ואהבתי את שתיהן, אלי, זאת שלי הייתה וזאת שלי". חנן יובל
"יש לי שני מאהבים ואני לא מתביישת. שני מאהבים, ואני אוהבת את שניהם באותה מידה". מרי וולס
"אינני רוצה לשלוט בה, אך אינני יכול לתת לה להיות בשתי הדרכים ביחד. שלושה זה אחד יותר מדי; היא עוזבת איתי או נשארת איתו". רופרט הולמס
בטקס הנישואים אנו מדגישים את בלעדיות האהוב ("את ואך ורק את") ואת טבעה הנצחי של אהבת האמת ("עד שהמוות יפריד בינינו"). האם עמדה זו נכונה? האם הערך של המונוגמיה, כלומר, זוגיות רק עם אדם אחד בכל זמן נתון, היא המצב האידיאלי שאליו אנו צריכים לשאוף?
בעשורים האחרונים עולה משמעותית מספר הזוגות שחיים במה שמכונה "יחסים לא מונוגמיים בהסכמה", כלומר יחסים שבהם בני הזוג מסכימים במפורש שכל אחד מהם יכול לקיים מערכת זוגית, רומנטית או מינית, נוספת.
סוגי יחסים לא מונוגמיים בהסכמה: נישואים פתוחים ופוליאמוריה
"אישה אחת זה יותר מדי בשבילי – ושתי נשים הן הרבה פחות מדי". וולף בירמן
"עשרה גברים מחכים לי ליד הדלת? שלח אחד מהם הביתה; אני עייפה". מיי וסט
שני סוגים עיקריים של יחסים לא מונוגמיים בהסכמה הם נישואים פתוחים מינית ופוליאמוריה, שהיא נישואים פתוחים רומנטית (וגם מינית). כל סוג מופיע בצורות ובגוונים שונים.
העמדה הבסיסית בנישואים פתוחים מינית, שלעיתים מכונים "מונוגמישה", היא שנישואים הם אומנם בעלי ערך למטרות שונות, אך הבעיה העיקרית בהם היא הירידה של התשוקה המינית בין בני הזוג. מאחר שהתשוקה המינית לאנשים חדשים גבוהה מזו כלפי בני זוג מוכרים, ניתן להתמודד עם בעיה זו על ידי הוספת בני זוג חדשים לצורכי מין. תוספת בני זוג מיניים יכולה להיעשות על ידי כל בן זוג לחוד, או ביחד, כפי שהדבר נעשה בחילופי זוגות.
פוליאמוריה היא רדיקלית יותר. בעוד יש הסכמה לגבי בעיית הירידה בתשוקה המינית, ההנחה היא שהבעיה רחבה יותר ונובעת בעיקרה מההנחה שבן זוג אחד לא יכול למלא את כל הצרכים הרומנטיים (והאחרים) המשמעותיים שלנו. לכן איננו יכולים להסתפק "רק" בתוספת של בני זוג מיניים, ויש להוסיף בני זוג רומנטיים (שיכולים כמובן גם לספק את הצורך המיני).
נראה כי במקום המאמץ המתמשך של הגישה המונוגמית להפחית את התשוקה המינית כלפי מישהו שאינו בן הזוג הקבוע שלך, ביסוד היחסים הלא מונוגמיים בהסכמה עומד הרצון למלא תשוקה זו מבלי לפרק את מסגרת הנישואין. היחסים המיניים והרומנטיים הנוספים לא נתפסים כמתנגשים עם הנישואים, אלא כמשלימים אותם – בבחינת מיקור חיצוני שמשלים בצורה טובה יותר חסך פנימי. עמדה זו דוחה את ההנחה המקובלת שלפיה אדם אחד מסוגל למלא את כל צרכיו של האחר.
מערכות יחסים רומנטיות מונוגמיות נתפסות בדרך כלל ככוללות עסקת חליפין בין עוצמה רומנטית, המתחזקת בזכות מגוון, ובין עומק רומנטי, הנובע מהשקעה וטיפוח של הקשר הרומנטי עם אדם אחד. עסקה זו נשענת על ההנחה שהגדלת האחד באה על חשבון האחר. האם הנחה זו נכונה? האם מערכות יחסים שאינן מונוגמיות יכולות להציע גם עוצמה רומנטית וגם עומק רומנטי?
"כדי לשמור על נישואים הדוקים, יש צורך במושכות רופפות"
בספרה, "לחיות פתוח", כותבת מאשה הלוי: "מה שבאמת חשוב בעיניי זה לפתוח עוד אפשרויות, לא לסגור אותן". מכאן נראה שפוליאמוריה מורכבת יותר במהותה מהמונוגמיה בהיבטים כמו: מגוון, אמביוולנטיות ומורכבות התנהגותית. כך ניהול של מספר מערכות יחסים רומנטיות עם אנשים שונים מעורר יותר רגשות (מגוון רגשי), מוביל ליותר קונפליקטים רגשיים הנובעים מאינטרסים שונים (אמביוולנטיות) ותובע אסטרטגיות מעשיות מורכבות (מורכבות התנהגותית).
בעוד מערכות יחסים מונוגמיות דומות לעיתים קרובות לסוג של חוזים מפורשים קשיחים, שנועדו להתגונן מפני תשוקות מיניות או רומנטיות רווחות, את מערכות היחסים הפוליאמוריות ניתן להבין כתהליך מתמשך של משא ומתן הנפתח בכל פעם מחדש, ואשר נועד לקבל בברכה פתיחות ומגוון רגשי.
מודל רווח אך לא יחיד בקהילה הפוליאמורית המנסה להתמודד עם מורכות המערכת הפוליאמורית הוא זה של יחסים ראשיים ומשניים, כאשר ההבדלים מתייחסים להיבטים של אורך הזוגיות, מגורים יחדיו, גידול ילדים ונושאים כספיים. בכל ההיבטים הללו לבן הזוג הראשי יש יותר זכויות ומחויבויות מאשר לבן הזוג המשני. במטאפורה מהתחום הכספי אפשר להגיד שלבן הזוג הראשי יש יותר מניות בעסק.
בן הזוג המשני, שיכול להיות בן זוג ראשי במערכת יחסים אחרת, זכאי כמובן ליחס מכבד ומתחשב, אף שכאשר יהיו קונפליקטים, בן הזוג הראשי יהיה בעדיפות ראשונה, אם כי לא מוחלטת. ההבחנה בין יחסים ראשיים למשניים היא דינמית ויכולה להתפתח באופנים שונים. כך ייתכן שעם הזמן, שני סוגי היחסים יהיו ראשיים.
סוג שלישוני של יחסים פוליאמוריים מתייחס רק לבני זוג מיניים, כמו למשל סטוץ חד-פעמי. המחויבויות והזכויות של בני זוג כאלה הן מועטות, וכך משמעות היחסים איתם. לכן יחסים אלו לא תמיד ידוּוחו לבני הזוג הראשיים והמשניים.
היהלום של הפוליאמוריה
חופש רומנטי נתפס כיהלום בכתר של פוליאמוריה, שבה אנשים יכולים לבחור באופן חופשי להוסיף בן זוג נוסף (או כמה) כדי להרחיב ולתבל את חייהם הרומנטיים. אך חופש זה בא עם תג מחיר: הגבלת החופש בניהול יחסיהם הראשיים והמשניים, שכעת הם חולקים עם כמה אנשים שהם לא בחרו, ושהם בקושי מכירים. כך למשל, לאישה פוליאמורית יש נוסף על בעלה, גם מאהב שאף הוא נשוי. גם לבעל יש מאהבת נשואה, וגם לאשת המאהב יש מאהב. מדובר פה בקומונה, מעין קיבוץ קטן, שהרבה מהחלטותיו מגבילות את חופש הרצון, כי אין לגביהן הסכמה כללית.
שקלול החלופות כאן הוא בין חופש רומנטי גדול יותר וחופש קטן יותר בניהול החיים, אשר נעשים פחות פרטיים. כך לדוגמה נהוג להגביל את המספר והאורך של הפגישות עם בן הזוג המשני – ולרוב צריך בהקשר זה לקבל את הסכמת בן הזוג הראשי. ההגבלה יכולה להיות לגבי תדירות ואורך כל פגישה, איסור על פגישות למשך כל הלילה או למשך כל סוף השבוע, ואיסור על קיום יחסי מין בבית הזוגיות הראשית. אף שהגבלות אלו מחמירות יותר בתחילת היחסים המשניים, הן מתקיימות גם בהמשך, וזה מעיד על מתח פנימי המתקיים בקומונה זו.
לעיתים קרובות, פוליאמוריה נתפסת כרישיון ללקט מאהבים ככל שיחפוץ ליבך; אם אכן זה המצב, הרי פוליאמוריה הייתה מפחיתה לרוב את העומק הרומנטי. אך אפיון מתאים יותר לפוליאמוריה הוא היותה רישיון מוגבל למלא את צרכיך הרומנטיים (כולל המיניים) בעזרת יותר מאדם אחד. בדרך כלל, מדובר בתוספת של מאהב לבן הזוג הראשי. האופי השונה של שתי מערכות היחסים, ובעיקר, אך לא רק, יתר המיניות שביחס עם המאהב, נותנים את הערך המוסף לתוספת.
ריבוי מאהבים הממלאים ביסודו של דבר את אותו צורך, למרות היותם שונים, עלול לפגוע ביכולת לפתח קשרים עמוקים בכל אחת ממערכות היחסים. הרישיון למילוי הצרכים לא בהכרח מוגבל לאדם אחד, אך כשמדברים על צרכים רומנטיים עמוקים, סביר להניח שמאהב אחד, שאומנם לא מובטחת לו קביעות, ימלא את תפקידו בצורה יעילה, מבלי לשלול לחלוטין נסיבות שבהן נצטרך גם להיעזר במיקור חיצוני.
למרוח את החמאה דק, או להרחיב את הלב האוהב
"נר בודד יכול להדליק אלפי נרות אחרים, וחיי הנר האחד לא יתקצרו. כשחולקים אושר, הוא לעולם לא מצטמצם". בודהה
"הלב אינו כמו קופסה שמתמלאת; היא מתרחבת בגודלה ככל שאתה אוהב יותר". סמנטה, מתוך הסרט היא
לאור ריבוי המאהבים בפוליאמוריה, עלולה לעלות טענה כי הדברים הם בגדר "תפסת מרובה, לא תפסת", כאשר המרובה מתייחס בעיקר לפגיעה ביכולת העומק – בבחינת חמאה המרוחה דק מדי. כתשובה לכך, אפשר להשוות אהבה לאושר, שכפי שבודהה אמר: "כשחולקים אושר, הוא לעולם לא מצטמצם". במובן הזה, הלב יכול להתרחב, כדבר הביטוי, "ליבי התרחב מגאווה".
האם הלב האוהב דומה למריחת חמאה דק מדי, או אולי לאושר וגאווה המרחיבים את הלב? ביסוד האפשרות הראשונה עומד מודל המניח תחרות בין אנשים עם אינטרסים מנוגדים על כמות משאבים נתונה. האפשרות השנייה מניחה מודל מתרחב, שבו המשאבים גדלים עם השימוש במוצר. אהבת הורים קרובה יותר למודל המתרחב מאשר לתחרותי.
נראה שלשני המודלים יש ערך הסברי בהבנת האהבה הרומנטית. אם אהבה רומנטית דומה לחמאה, שהיא בעלת כמות נתונה ומוגבלת, הרי אהבה של שני אנשים בעת ובעונה אחת תגרום לאהבה שטחית יותר. אכן אהבה דורשת השקעה של הרבה משאבים, כמו זמן, מאמץ וכספים. כל אלה מוגבלים בהיקפם וחלקם, ולכן נראה שפיזור האהבה על שני אנשים יגרום לכל אחד לקבל פחות. במצב זה, הבעייתיות איננה שאין לנו מספיק חמאה ואהבה, אלא שיש לנו יותר מדי פרוסות לחם ומאהבים.
כאן הדברים נעשים מעניינים. אהבה איננה ישות בעלת אנרגיה נתונה, אלא יכולת שכאשר משתמשים בה יותר, היא מגדילה את האנרגיה החיובית. מכאן שאין טעם לבקש ממישהו (כפי שנעשה בשירים שונים) שישמור את אהבתו לנו, ולא ישתמש בה עם מישהו אחר. אפשר לדבר על "רוויה" מינית במובן שאנו לא רוצים (או אף לא יכולים) עכשיו להשתתף בפעילות מינית, אך קשה לדבר על "רוויה" באהבה, שמונעת מאיתנו לאהוב כעת. האופן המרכזי להתמודד עם הקושי של הפחתת האהבה הוא לטעון שבניגוד לחמאה, לאהבה יש פוטנציאל לצמוח, וזה בדומה לאושר שבו "נר בודד יכול להדליק אלפי נרות אחרים".
פריחה חיובית
ברברה פרדריקסון, בתורתה רבת ההשפעה על התרחבות ובנייה של רגשות חיוביים, טוענת שרגשות אלו, כמו אושר ואהבה, מרחיבים את מגוון אפשרות הפעולות של האנשים, ובכך מאפשרים להם לבנות ולחזק יכולות פיזיות ונפשיות. היא גם אומרת שרגשות חיוביים לא רק מביעים פריחה אישית, אלא גם יוצרים פריחה שכזו. רגשות חיוביים אינם רק בעלי ערך עצמי, הם גם כלים טובים לחיזוק הצמיחה האישית ולשיפור האושר והרווחה שלנו.
תופעה הקשורה לכך היא הזוהר שלאחר המין, שמבטא הרגשה נעימה המתמשכת לאחר התנסות מינית מענגת. זוהר שכזה לא רק מחזק את האהבה, אלא גם את התשוקה המינית. כך למשל, נשים מעידות שבעת זוהר שכזה, גברים אחרים (נוסף על בן הזוג) נמשכים אליהן מאוד, הרבה יותר מאשר במצב רגיל.
יכולת נוספת שמגדילה את הלב היא התרחבות עצמית המתאימה למודל "הרחבת האני", שלפיו אנשים מונעים בבסיסם להרחיב את העצמי שלהם באמצעות מערכות יחסים עם אנשים אחרים, משום שמערכות יחסים מאפשרות להם לכלול בתוכם משאבים ונקודות מבט של אחרים. גישה זו מתייחסת להתנסויות של אנשים כשהם מדברים על צמיחה בתוך מערכת יחסים, ועל כך שמערכות יחסים מתפתחות או מבשילות.
עם הזמן, ובשל מערכות היחסים הבין-אישיות שלהם, אנשים מסוגלים להרחיב ולהפנים השקפות שונות ומשאבים שונים, שקודם לכן לא היו זמינים להם. פוליאמוריה היא קרקע פוריה להרחבת האני, בהיותה מערבת קשרים משמעותיים עם אנשים רבים.
גם נדיבות היא יכולת המרחיבה את הלב. אהבה של שני אנשים בו-זמנית יכולה להיות מתוארת כנדיבות רומנטית, שאף היא, כמו יתר סוגי הנדיבות, מחזקת את השגשוג האישי ומעצימה את ההרגשה הטובה של הלב המתרחב. מחקרים (לא רבים) שנעשו על מערכות יחסים פוליאמוריות אכן מצביעים על כך שסוג יחסים זה דומה במידת הסיפוק והאיכות שלו למערכות יחסים מונוגמיות.
לסיכום, נראה אם כן שהביקורת המרכזית המוטחת כלפי הפוליאמוריה, על כך שהיא בהכרח מרדדת את האהבה, איננה מבוססת. אין זה אומר שפוליאמוריה היא מערכת יחסים פשוטה המתאימה לכולם. להפך, זו מערכת מורכבת שמאופיינת בקשיים לא מעטים. על קשיים אלו, ובעיקר על נושא הקנאה, נדון בטור הבא.
אהרון בן-זאב הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הטקסט לקוח מתוך ספרו החדש, "אהבה, כמעט כל הסיפור", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים/אוניברסיטת חיפה.
