"שלום רב לך אידה!
לאחר המפנה המפתיע בחזית עמק הירדן, הירשו לי לבוא הביתה למספר שעות. התרחצנו, החלפנו בגדים, ועכשיו - לישון, לישון, לישון. אך לפני זה, כמה מילים אלייך, אחרת בוודאי לא אספיק".
כתב לא קריא ניבט אליי מן הדף. הוא כתוב בחופזה, כבהיסח הדעת. האותיות מחוברות, מרוחות. ניכר שהאדם שכתב את המכתב, היה תשוש.
"כל כיתתנו בריאה ושלמה. פעלנו במלוא יכולתנו. בצניעות ובענווה אפשר להגיד כי חלקנו בהגנת דגניה בשלוש השעות הראשונות של ההסתערות היה רב. בסך הכול, היינו כ-20 איש מול 8 טנקים ועשרות רגלים. הציוד שלנו היה דל מאוד. רובים, שני מקלעים ובקבוקי מולוטוב. בזה עמדנו מול האויב במשך שלוש שעות, ורק אז הגיעו אנשים נוספים וגם קצת כלים נגד הטנקים".
מי שייקרא את המכתב הזה עוד עלול להתבלבל ולחשוב שמילים אלו נכתבו מהמערכה הנוכחית של כיתות הכוננות מול מחבלי הנוחבה של חמאס, אך מבט אל ראש המכתב ממקם אותנו בזמן אחר, היסטורי לא פחות: יום ו', ה-21 במאי, 1948.
את המכתב כתב סבא רבא שלי, פולקה (רפאל) אסטרחן, לסבתא רבתא שלי, אידה, בזמן מלחמת השחרור. הוא כתב אותו במהלך הפוגה רגעית מאחת המערכות המורכבות והמפורסמות ביותר בתולדות המלחמה - המערכה בעמק הירדן; מערכה שבמהלכה נכבשו לא מעט ישובים, ונלקחו שבויים רבים. הקרב בדגניה נחשב לאחד הקרבות הקשים והמפורסמים של אותה מערכה, קרב אשר מנע מהסורים להתקדם ולכבוש את הצפון.
פולקה אסטרחן. המילים נכתבו ללא עצירהצילום: אלבום משפחתיב-14 במאי, ביום האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב היהודי על הקמת מדינה יהודית, בהתאם לתנאי החלוקה של האו"ם מעצרת כ''ט בנובמבר. את הסיפור הזה כולנו מכירים - מדינות ערב סירבו לקבל את הסכם החלוקה ואת קיומה של מדינת ישראל, ופלשו לישובים ולקיבוצים ברחבי הארץ בהפתעה.
מי שהדפו את אותן מתקפות היו כולם. כל מי שיכול היה להירתם ולעזור, התגייס למלחמה הגורלית הזאת. גברים, נשים, תושבי הישובים והקיבוצים, ממש כמו כיתות הכוננות שבעוטף, נתנו את כל מה שהיה להם, חרף הציוד הצבאי המינימלי והבדלי הכוחות הכמותיים. אבל הדמיון לא מסתיים כאן: משפחות הקיבוצים של עמק הירדן פונו לחיפה במשאיות מסע, חלק גדול מהמשפחות נקרעו מיקיריהן שנשארו להילחם, חלקם נפל בקרבות העזים. ההיסטוריה, מסתמן, באמת חוזרת על עצמה.
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
את המכתב של סבי מצאתי כשהייתי בת 12, ואף הכנסתי אותו לעבודת השורשים שלי כמסמך היסטורי. אז הוא נראה לי כמו איזו עדות מיושנת לאירוע היסטורי רחוק ובלתי מובן, שלא יכול להתקיים במציאות שלי. סיפור אגדה ששומעים מדור שכבר נכחד ונעלם, והנה מסתבר שהדור של סיפורי ההיסטוריה הללו מעולם לא נכחד, הוא התגלגל אלינו. אני סבא רבא שלי, ואני סבתא רבא שלי. הכול, כמו במעגל, חוזר על עצמו, העברה בין-דורית של מלחמת קיום.
"בכוח מה עמדנו בזה? אך ורק מתוך הכרה שבדגניה אנחנו מגנים על כנרת. הכרה זו הוסיפה כוח לא יתואר. מצב הרוח היה כל הזמן מרומם, בייחוד לאחר שההסתערות הראשונה נהדפה על ידי כדורינו וראינו המוני ערבים נופלים. היו אחר כך רגעים קשים כשמספר טנקים ניסו לאגף אותנו מצד דרום, אך בגלל היסוסיהם של הערבים הם הפסידו הרבה זמן ובינתיים הגיעה תגבורת. את המכה המכריעה קיבלו הערבים ע''י דגניה א, שם נבלמה ההסתערות בעזרת כלים אנטי טנקים, שפעלו מן הקרקע. כמה טנקים הוצאו מן הפעולה ע''י האנשים בדגניה בעזרת בקבוקי מולוטוב. כאן הצטיינה הכיתה שלנו בפיקודו של אהרוניק. טנק אחד פרץ לתוך המשק והגיע עד תחילת הקשר ממש. כמה בקבוקי מולוטוב הציתו אותו".
אידה ופולקה אסטרחן. חלקו ילדות דומה מאוד בתנועות הנוער הציוניותצילום: אלבום משפחתיטנק זה עדיין נמצא בכניסה לקיבוץ דגניה א', כמזכרת לקרבות הקשים שהתחוללו במקום. זה אותו הטנק שמחזות נכתבו עליו ושלל תחקירים נעשו עליו, ועד היום לא ברור מי בלם את הטנק. והנה, סבא רבא שלי, שלו רק היה בחיים, הייתי יכולה לשאול אותו ולשים סוף לתעלומה. האם אני קוראת עכשיו מסמך היסטורי? האם כל ההודעות שכתבו הלוחמים לאהובותיהם מקרבות ה-7 באוקטובר, יהפכו בעוד כמה שנים למסמכים היסטוריים שהנכדים שלהם יחזיקו בידיהם ויתהו לגביהם? מחריד לחשוב על זה בזמן שהכול עדיין כואב ומדמם.
"הבוקר היה לי הכבוד והעונג לראות שלושה טנקיסטים ערבים צלויים", הוא ממשיך, ואני עוצרת ותופסת את הראש. אני לא יכולה לקרוא את זה. איזה משפט קשה. לא האמנתי שככה סבא רבא שלי התענג על המראה המחליא של גופות שרופות, גם אם הן שייכות לאויב. קשה להאמין שכך, בכזאת כנות, סיפר זאת לאהובתו. האם השתתפות בקרב משמעה איבוד צלם אנוש?
סבא פולקה כמו שמע את מחשבותיי, והוסיף הסתייגות קטנה: "תסלחי לי בוודאי על שורות אלו, אך מי שראה את דגניה ב' ואת ההרס, מי שראה את מסדה ושער הגולן עולות באש, ומי שראה את עשרות הגוויות של חברינו בין המשטרה ודגניה א' שנפלו ביום שני, מי שראה את זה במו עיניו ישמח לראות חיילים צלויים".
"אני עוצרת ותופסת את הראש. אני לא יכולה לקרוא את זה. איזה משפט קשה. לא האמנתי שככה סבא רבא שלי התענג על המראה המחליא של גופות שרופות, גם אם הן שייכות לאויב. קשה להאמין שכך, בכזאת כנות, סיפר זאת לאהובתו. האם השתתפות בקרב משמעה איבוד צלם אנוש?"
אני חושבת על החיילים שהגיעו ליישובי העוטף וחזו בממדי ההרס, המוות והחורבן. האם גם הם שמחו לראות את אויביהם שרופים? משהו במכתב האותנטי הזה של סבא פולקה, הימם אותי. הוא כתוב באופן קולח, ולפי הכתב אפשר להבין שהוא לא עצר. כמעט ולא נעשו בו מחיקות, והוא כתוב כאילו שהמילים נשפכו ממנו והוא לא התכוון להסתיר דבר. מכתב זה הוא כמו עיבוד ראשוני של סבא פולקה, של מה שהרגיש וחשב. איך סבתא אידה הרגישה כשהיא קראה את הדברים? את מכתביה לא מצאתי מעולם. לו יכולתי, גם אותה הייתי שואלת, אך לצערי גם היא כבר לא בין החיים. את הסיפור של הנשים המחכות במשפחתי, יכולתי לשמוע דרך שתיקתן, ודרך מכתביו אחרים של פולקה.
סיפורו של פולקה
הוא נולד ב-1911 בריגה שבלטביה, למשפחה של חסידי לוביביץ'. אביו, יהודה לייב אסטרחן, היה שוחט ומוסמך לרבנות. פולקה היה בן אמצעי מתוך שבעה בנים. הוא למד בחדר עד גיל 13, ואת רוב זמנו העביר בספרייה העירונית. הוא ואחיו, שפחות התעניינו בישיבה, הרגישו כמיהה חלוצית גדולה לעלות וליישב את פלשתינה. לאט-לאט המעיטו הבנים לפקוד את הישיבה, הכיפה נעלמה מראשם, והם התחילו לדבר על שיבת ציון. הדבר לא התקבל בעין יפה אצל האב, שכן באותו זרם רווחה האמונה שעל יהודים לחיות בגלות עד שיבת המשיח.
בגיל 18 פולקה עזב את הבית, ניתק כל קשר עם הוריו, והצטרף לתנועת הנוער. באותה תקופה בברית המועצות, החלו לקום עוד ועוד התארגנויות חלוציות וציוניות, בעלות אופי סוציאליסטי-שיתופי, שלימדו אנשים כיצד להקים ישוב ציוני-שיתופי בארץ ישראל. ההכשרה נערכה לרוב בחוות ובמשקים חקלאיים, שבהם גם למדו את השפה העברית.
במשך כשנתיים פולקה חי בהתיישבות כזאת ליד ריגה. הוא למד את רזי צורת ההתיישבות השיתופית הייחודית, שכיום מוכרת לנו כ"קיבוץ". אז עוד קראו לה, "קבוצה". כמו בדגניה א' וקבוצת כנרת, משם משפחתי מגיעה.
אחרי שנתיים של הכשרה, פולקה היה מוכן לעלות ארצה, אך כדי לעלות לפלשתינה, היה צריך לקבל אישור מהמנדט הבריטי. עלייה התאפשרה אז למשפחות בלבד ולא ליחידים, כנראה "כדי לחסוך בפרוצדורה", כך אמר לי סבא ערן. זאת הסיבה שרבים מהעולים התחתנו באופן פורמלי בלבד, וכך עשה גם סבא רבא שלי.
בשנת 1934, כשהוא בן 23 בלבד, הגיע פולקה לארץ. למען האמת, כל שבעת הבנים של אסטרחן עלו לארץ מלבד האב, שזמן לא רב לאחר מכן, נספה עם יתר המשפחה בשואה. פולקה ירד מהאונייה, התפצל מהאישה לה נישא לצרכי עלייה, ולפי הסיפורים הלך ברגל מהאונייה עד לקיבוץ רמת גן, שם היה אז רק חול ולא הרבה מה לאכול.
אחרי זמן מה, פנו אליו מהסוכנות היהודית ודרשו שיגיע לקבוצת כנרת, שחגגה אז עשור לקיומה. אך פולקה לא רצה להגיע לקיבוץ קיים. הוא עלה כדי לייסד מקומות חדשים. תחנוניו לא עזרו, והוא נשלח להמשיך לבנות את "קבוצת כנרת" (סבא שלי טוען שעד שסבא פולקה לא הגיע לקבוצת כנרת, לא היו בקיבוצים בתי ילדים ותינוקות, ושהוא היה זה שהביא את המודל. אני לא יודעת האם זה נכון, אך במידה וכן, הרשו לי להתנצל בשמו. אגב, גם אני, שנולדתי בשנת 1991, שהיתי בבית תינוקות).
את אידה הוא פגש בקבוצת כנרת, אך שניהם הכירו עוד בימי תנועת הנוער בלטביה. גם היא נולדה בריגה, עזבה את ביתה והצטרפה לתנועת נוער שהכשירה אותה להקים קיבוצים, ובדיוק כמו פולקה, גם אידה נישאה בנישואים פיקטיביים רק כדי לעלות ארצה. אך בזמן שפולקה הצליח לאתר את האישה לה נישא ולהתגרש, אידה מעולם לא עשתה זאת. היא נותרה נשואה על הנייר. למרות זאת, החליטו השניים לחיות יחד כזוג, והביאו לעולם שלושה ילדים - את סבי ערן, אסתר, וחנן (ז''ל).
מצחיק לחשוב שהמדינה היהודית שבה אנו חיים, נוסדה והתבססה והתמלאה ע''י זוגות "נואפים". רבים מהם זנחו מאחור יהדות קשוחה ולא מתפשרת, ובחרו בחופש ובעצמאות עבור עצמם ועבור בני ובנות זוגם, תוך אמונה בערכים כמו חירות ושיתופיות. הלוואי שנזכור שאלו הם הערכים שעליהם נבנתה המדינה הזאת, ושעליהם אנחנו בונים את הבית שלנו, ואת המשפחה שלנו, ובוחרים את מערכות היחסים שלנו כל יום מחדש.
פולקה ואידה עבדו יחד בספרייה של הקיבוץ במשך כמעט 20 שנה, ולקחו חלק בהקמה ובטיפוח של קיבוץ, לו הם הקדישו את חייהם. הקיבוץ בתקופת מלחמת השחרור היה כמו מבנה משפחתי אחד גדול שנפגע. אני יכולה רק לדמיין כמה קשה היה ליושבי הקיבוצים להיקרע זה מזה ולהתפזר בין ישובי הארץ, אחר שנים שבהן התרגלו להיות תמיד יחד, וכל זה בזמן שהצעירים נלחמים, חלקם מאבדים חייהם במלחמה.
משפחות נלחמו על הבית שלהן כדי שהן יוכלו להמשיך לקיים בו חיים, ואולי בגלל זה, 76 שנים אחרי, אנחנו עדיין מרגישים כזאת שותפות גורל. התחושה היא שתושבי הארץ הזאת הם קיבוץ אחד גדול, משפחה גדולה אחת, שנקרעת לחתיכות. הקיבוצים של קום המדינה הורישו לנו תפיסה קולקטיבית הנובעת מאיחוד המשפחה לכדי תא משפחתי גדול, שמתפקד יחד בכול.
במכתב המשך שכתב פולקה לבנו ערן, מהמערכה בעמק הירדן, הוא חתם את מכתבו במילים אופטימיות שיתאימו מאוד גם לחג הנוכחי: "בזכות מה התגברנו עליהם? מפני שהצדק איתנו. מפני שאנחנו לוחמים על מולדתנו וארצנו. מלחמתנו בארץ וגם בעמק הירדן עוד לא נסתיימה, אך נקווה שבמהירה נוכל להתראות שוב בכנרת, ושוב נעבור לחיינו הרגילים, חיי עבודה, יצירה ולימודים".
