האירועים הטראומטיים של 7 באוקטובר וכל מה שהתרחש אחריהם, הקשו עליי את כתיבת המאמר הזה, שכן הם שמים בצל כמעט כל חוויה אנושית אחרת. הבחירה לכתוב מאמר על טראומה רגשית הקשורה לדחייה רומנטית, נובעת מן הבנה שגם בימים אלה אנשים ממשיכים להתמודד עם כאבים רגשיים בכל תחומי החיים, ומן התקווה שאולי משהו מן הדברים שאכתוב כאן יעניק כלים לכל מי שזקוק לכך, בהתמודדות עם הטראומות השונות שהחיים מזמנים לנו.
*********
"הוא אמר לי שהוא לא אוהב אותי יותר", אמרה מאי בטון שטוח והתבוננה בי בעיניים יבשות ובלי למצמץ. התגובה שלה לא הפתיעה אותי. זאת הפעם השנייה מאז שהתחלנו להיפגש ,שמאי יוצאת עם גבר שמתלהב ממנה בטירוף בשבועות הראשונים, מפנטז איתה על מגורים משותפים ואפילו על חתונה וילדים, ואז מודיע לה ש"זה לא זה", ונעלם כלעומת שבא.
גם בפעם הראשונה היא תיארה בפניי את השתלשלות העניינים בשוויון נפש, כאילו שכל הסיפור הזה לא נוגע לה, ואחרי שנכשלתי במאמציי לעודד אותה לבטא את רגשותיה באופן גלוי וחשוף יותר, הבנתי שלמאי יש דרך משלה להתמודד עם קושי, ושבמקום להתעקש להכניס אותה לשבלונה המוכרת לי, כדאי שאעשה איתה את מה שאני ממליצה לכל מטופליי לעשות, ואתחיל מלהקשיב לה ולהבין מה הכי נכון עבורה.
טראומה היא תוצאה של חשיפה חד-פעמית או חוזרת לאירוע קשה מבחינה רגשית או פיזית, שהנפש מתקשה להתמודד איתו. בתגובה לכך, הנפש מייצרת באופן אוטומטי מגוון מנגנוני הגנה השומרים עליה מפני התמוטטות וקריסה.
בלבול, נתק רגשי, הימנעות, הדחקה או הכחשה, רציונליזציה והיפוך תגובה - הם חלק מהמנגנונים שהנפש מאמצת באופן לא מודע, ומשתמשת בהם שוב ושוב במטרה להגן על עצמה מן הסכנות שהאירוע הטראומטי, ואירועים שמזכירים אותו, מביאים איתם.
"לאורך תקופה ארוכה עלול האדם שנדחה לנוע בין כעס עצמי לכעס על בן הזוג שעזב, לפקפק ביכולתו להיות נאהב שוב, ולהטיל ספק בכך שיוכל ליצור זוגיות מוצלחת"
דחייה רומנטית, בייחוד כזאת שחוזרת על עצמה ומשחזרת פצעי ילדות מודעים או בלתי מודעים, היא אחת הטראומות היותר קשות שיכול אדם לעבור. חווית הדחייה מייצרת כאב פיזי ממש, המורגש בדרך כלל בחזה ובסרעפת, ומצטרפת אליו תחושת חולשה כללית ופגיעה אנושה בביטחון ובערך העצמי. דחייה רומנטית גוררת מחשבות חוזרות ומטרידות על היחסים שהסתיימו, על טעויות שעשינו ועל האפשרות שאולי יש עדיין מה לעשות כדי לחזור אחורה ולתקן את הקשר. לאורך תקופה ארוכה עלול האדם שנדחה לנוע בין כעס עצמי לכעס על בן הזוג שעזב, לפקפק ביכולתו להיות נאהב שוב, ולהטיל ספק בכך שיוכל ליצור זוגיות מוצלחת.
הגישה הפסיכולוגית המקובלת סוברת שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם טראומה היא "לעבור דרך הכאב", לצעוד דרך חמשת שלבי האבל (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה), מבלי לדלג על אף שלב, ולא למהר להמשיך הלאה לפני שהחוויה עובדה במלואה.
לעומת זאת, כל פסיכולוג מתחיל יגיד שאם עברתם תאונה או נתקעתם במעלית, כדאי לכם לזנק מיד לרֶכב או להיכנס מיד למעלית, "כדי לא להיתקע בטראומה". אז מה בעצם ההבדל בין תאונת דרכים לתאונה זוגית, והאם יש דרך אחת נכונה להתמודד עם כאבים רגשיים בכלל ועם דחייה רומנטית בפרט?
מה שלא מחשל אותך – הורג אותך
המתבונן מן הצד יכול בקלות לחשוב שדרך ההתמודדות של מאי עם הפרידות שעברה, נעזרת במנגנוני הגנה לא יעילים, שבמהותם ניצב נתק רגשי, ושבדרך הזאת היא לא מפתחת חוסן נפשי או מסוגָלות להתמודד עם תחושות של דחייה ונטישה. אלא שכמו אצל רבים אחרים, דרך ההתמודדות של מאי עם דחייה נובעת מטראומות הילדות שלה, ועל מנת לדייק אותה ולעזור לה, עליי קודם כל להכיר ולהבין אותה.
תוך כדי השיחות שלנו, אני לומדת כי הרבה לפני שעברה דחייה רומנטית, חוותה מאי פרידות קשות מאוד בחייה: אִמהּ עזבה את הבית כאשר מאי הייתה בת שמונה, והיא נותרה לגדול אצל אב מוכה יגון שהיה עסוק בעיקר בהישרדות רגשית וכלכלית, ולא הייתה לו פְּנִיות עבורה ועבור אחיותיה הצעירות. במשך שנים ראתה מאי את אביה מתבוסס ביגונו, וקיוותה שיום אחד הוא יצליח להתאושש ולבנות לעצמו חיים חדשים. בפועל קרה ההפך: לאט-לאט איבד האב את כוח החיים שלו, והתרגל לבדידות שאין בה דריסת רגל רגשית לאיש. במקום לעבור דרך הכאב, הוא נתקע בתוכו ולא הצליח לצאת ממנו.
מאי הצליחה להתמודד עם הנטישה הפיזית של אמה ועם הנטישה הרגשית של אביה באמצעות נטישה עצמית. במקום להתמוטט היא פיתחה מנגנון של ניתוק רגשי מן הסיטואציה המכאיבה בתוכה חיה, ובזכות היכולת הזאת היא למדה לתפקד באופן יעיל, והצליחה לטפל בעצמה ובאחיותיה הקטנות, ולתמוך באביה הסובל.
בגיל 12, כאשר התאהבה מאי בפעם הראשונה, תפסה אותה התחושה הזאת לא מוכנה. כל הרגשות שדחתה מעליה עד לאותו רגע, צפו מתוכה בחוסר שליטה מוחלט. היא הרגישה תלויה במושא אהבתה, נזקקת לתשומת ליבו ומאוימת על ידי האפשרות שהוא ידחה אותה. הסערה הרגשית שפקדה אותה הייתה כל כך מאיימת עבורה, שבמקום ליהנות מפרפרי ההתרגשות שבהתאהבות, היא עשתה כל מה שלימדה את עצמה לעשות עד לאותו יום, וניתקה את עצמה מן הרגש המסוכן הזה. כמה חודשים אחר כך, כאשר נפרד ממנה מושא אהבתה, היא כבר ידעה מה לעשות. היא לעולם לא תאבד את כוח החיים שלה בגלל נטישה, אמרה לעצמה, והמשיכה בחייה כאילו דבר לא קרה.
אני הכרתי אותה שנים רבות אחר כך, כשהייתה כמעט בת 30. פגשתי אישה חזקה וחכמה, שנלחמת על חיי האהבה שלה, אבל לא מעזה לגעת ברגשותיה. כשהכרתי אותה, הבנתי שדרך ההתמודדות שלה עם פרידות היא תוצר של טראומת נטישה שהפכה אותה לחסינה לכאורה לכאב. ידעתי שאסור לי ללחוץ עליה "לעבור דרך הכאב" ולמצות אותו, כי היא כבר הייתה בקרקעית התהום, והיכולת לפתח גישה עניינית ומנותקת רגשית הייתה הדרך שלה לצאת משם, ולהמשיך בנחישות בלי לקרוס.
אין ספק שמנגנוני הגנה הם חרב פיפיות. מצד אחד, הם הדרך הטובה ביותר של אדם לשמור על עצמו מפני קריסה רגשית ברגע נתון, ומצד שני ברגע שהם הופכים לדרך התמודדות אוטומטית, הם גורמים למי שמשתמש בהם להיות מוגבל, והופכים את ההתנהגות שלו לנוקשה ובלתי מותאמת לסיטואציות חדשות.
בזכות מנגנוני ההגנה שפיתחה, הצליחה מאי לנהל את רגשותיה בגיל צעיר מאוד, לחיות חיים עצמאיים, לטפל ולדאוג לסובבים אותה, ולא לוותר על רצונותיה גם כאשר נכוותה ונכשלה. היא הייתה אישה חזקה וגברים רצו להיות איתה, אבל למרות שהם עפו עליה בשבועות הראשונים, וחשבו באמת ובתמים שהם רוצים לבנות איתה את חייהם, הם בחרו בסופו של דבר לוותר עליה, ולה לא היה מושג מדוע זה קורה.
העובדה שמאי לא ויתרה על זוגיות, העידה על כוחות הנפש שלה, אבל כדי שהיא לא תאבד תקווה, וכדי שהניסיונות שלה יסתיימו בסופו של דבר בהצלחה, היה עליה לברר את הסיבות למה שקורה לה, ולעשות את השינויים הנדרשים בתפיסות ובהתנהגויות המעכבות שלה.
"מנגנוני הגנה הם חרב פיפיות. מצד אחד, הם הדרך הטובה ביותר של אדם לשמור על עצמו מפני קריסה רגשית ברגע נתון, ומצד שני ברגע שהם הופכים לדרך התמודדות אוטומטית, הם גורמים למי שמשתמש בהם להיות מוגבל, והופכים את ההתנהגות שלו לנוקשה ובלתי מותאמת"
במהלך העבודה המשותפת שלנו למדה מאי להכיר ולהעריך את טכניקת ההגנה שהצילה אותה בילדותה, אבל היא גם הבינה שזו הפכה למנגנון קשיח, שלא מאפשר לה להתחבר רגשית לאף אחד. הפחד מפגיעה הפך להיות משתק עד כדי כך שהוא לא הורגש יותר בגופה, ולא ליווה את המחשבות המודעות שלה, אבל בפועל הוא המשיך לנהל אותה: הגברים שפגשה וחשבו שהם זוכים באישה עצמאית, חזקה ו"לא מושגת" באופן שהרשים אותם, גילו אחרי מספר שבועות אישה מנותקת רגשית, קרה ומרוחקת, שלא מסוגלת להיענות לאהבתם ולהתמסר.
לכאורה, הצדיק את עצמו מנגנון ההגנה שיצרה לעצמה, שכן היא חזרה וקיבלה הוכחות לכך שכולם נוטשים אותה, ולכן עליה להמשיך לשמור על עצמה, אלא שבפועל, מנגנון ההגנה הזה הוא שגרם לגברים שפגשה לעזוב אותה, ומאי הייתה עיוורת לחלוטין לעובדה הזאת.
בין כאב להחלמה
חלק חשוב בעיבוד בריא ואפקטיבי של טראומה מתרחש דווקא במקום שבו היא קרתה: החלמה מדחייה רומנטית כמו החלמה מהרבה כאבי נפש אחרים, אפשרית באופן מלא רק בתוך קשר זוגי, מרפא ותומך. לכן ההמלצה להיכנס לרכב אחרי תאונה תקפה ל'תאונה רומנטית' בדיוק כפי שהיא תקפה לכל תאונה אחרת, רק חשוב לעשות זאת באופן נכון.
כדי להיכנס לזוגיות חדשה אחרי טראומת דחייה ולהצליח ליצור קשר בריא, שלא יגרור דחייה נוספת וטראומה נוספת, יש לעבור מספר שלבים, המתחלקים לשני חלקים: החלק הראשון הוא תהליך הריפוי שצריך להתרחש לפני הכניסה לקשר חדש, והחלק השני יכול לקרות אך ורק בתוך קשר חדש.
בחלק הראשון יש להבין את הסיבה לדחיות הקודמות, ולהפריד בין סיבות שקשורות אלינו, ושיש לנו מה לעשות בקשר אליהן, לבין סיבות שאינן קשורות אלינו, ואיננו יכולים לעשות דבר בנוגע אליהן.
דחייה רומנטית שנובעת מסיבות שאינן קשורות בנו - כדאי לשחרר כמה שיותר מהר. חוסר משיכה או חוסר חיבור הם דברים שכדאי לבזבז עליהם כמה שפחות זמן. זה אומנם מבאס להימשך למישהו שלא נמשך אלינו, אבל חשוב להבין שהמאמץ לנסות למצוא חן בעיני מישהו כזה הוא מאמץ עקר, שרק מעמיק את תחושת הדחייה ופוגע בערך העצמי שלנו.
"החלמה מדחייה רומנטית כמו החלמה מהרבה כאבי נפש אחרים, אפשרית באופן מלא רק בתוך קשר זוגי, מרפא ותומך"
לעומת זאת, הסיבות לדחייה רומנטית שכן תלויות בנו, קשורות למנגנוני ההגנה הנוקשים שלנו, ולאופן שבו הם גורמים לנו לבחור בני זוג הרסניים ו/או מונְעִים מאיתנו לנהוג נכון כלפי בני זוג מתאימים. הכרה והבנה של המנגנונים הללו מייצרת תחושה בריאה של שליטה ותקווה, שחשוב שנצליח להרגיש בתהליך השינוי.
כאשר הכירה מאי בעובדה שחלק מן הדחיות שחוותה נבעו ממנגנוני ההגנה שניהלו אותה, היא הצליחה סוף-סוף להתאבל על הדחיות שחוותה, ולהרגיש כאב של אובדן והחמצה. תחושת הכאב שהייתה חסומה אצלה נפתחה, רק כאשר היא כבר לא חששה יותר מקריסה רגשית. זה קרה כשהיא הבינה שיש לה מה לעשות על מנת לשנות את גורלה. עבורה זה היה הרגע הנכון להיכנס לזוגיות חדשה ולהתחיל לפעול אחרת.
שלב הריפוי
מקובל לחשוב על אהבה זוגית במונחים של פרחים ופרפרים והתרגשות רומנטית בלתי פוסקת, בעוד שבפועל אהבה רומנטית היא מפגש אינטנסיבי עם אדם אחר, שמעורר בנו את התחושות העוצמתיות ביותר, לחיוב אך גם לשלילה. אהבה רומנטית מייצרת תלות רגשית, פיזית, ובהמשך גם משפחתית וכלכלית. לכן היא מוציאה מרובינו חרדה איומה, לרוב בלתי מודעת, והיא מפעילה את הטריגרים הקשים ביותר שלנו.
דחייה רומנטית מעוררת את הטריגרים הקשים ביותר שלנו, והופכת להיות אחד הפצעים היותר קשים שאנו נושאים איתנו מקשר לקשר. לא משנה עד כמה ננסה, לעולם לא נצליח להסתיר את הפצע הזה מבני הזוג שלנו, אך באופן פרדוקסלי גם לא נצליח לרפא את הפצע הזה ללא עזרתו.
בספרו "לבסוף מוצאים אהבה" מסביר ד"ר הארוויל הנדריקס שהדרך היחידה להתמודד עם פצעי העבר היא באמצעות האהבה, מאחר שהמטרה הסמויה של האהבה היא לרפא את פצעי הילדות שלנו, פצעים שצפים ועולים על פני השטח רק בקשר זוגי משמעותי. כאשר בני זוג פוצעים אחד את השני בחיי האהבה, כאשר הם מעוררים את הטריגרים הקשים ביותר זה אצל זו, ולמרות זאת השניים נכונים להתמודד יחד, מתוך אומץ ומודעות, עם כאבי הגדילה המשותפת שלהם, רק אז תפרח אהבתם והם יהיו מאושרים באמת.
מאי, שהצליחה לחנוק את כאב הדחיות הרבות שחוותה, נתנה לעצמה עוד ועוד הזדמנויות ליצור זוגיות חדשה, אך כדי שתצליח באמת לממש את רצונה, היה עליה להסיר מעליה את השריון שלבשה, ולהסכים להיות חשופה ופגיעה בתוך קשר, בלי להיאטם ובלי לפגוע בחזרה. הרגע בו היא תיפגע בזוגיות הבאה שלה יהיה הרגע בו תינתן לה ההזדמנות לריפוי פצע הדחייה שלה. רק אם היא תסכים להיות חשופה באמת ברגע הזה, במקום להפעיל אוטומטית את מנגנוני ההגנה המוכרים שלה, רק אז יוכל בן הזוג שלה להיות שם איתה ועבורה, ויחד הם יצליחו לעשות התמרה של הכאב לצמיחה ולהפריח את האהבה.
דחייה רומנטית חוזרת איננה רק גזירת גורל. לעיתים היא אומנם מתרחשת בהפתעה, אבל תמיד יש מה ללמוד ממנה, ויש מה לעשות כדי שהיא לא תחזור על עצמה. במקום לשקוע בכאב שהדחייה הביאה איתה, אני מזמינה אתכם לצמוח מתוכה, ולעולם לא לוותר על יצירת קשר זוגי שרק בתוכו תוכלו להחלים לחלוטין מן הפצעים שהיא יצרה.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת "שיחה שנוגעת": בית להתפתחות אישית זוגית ומינית, המקדם תהליכי שינוי וצמיחה.