כולנו מתקשים עם הנחיות הריחוק החברתי של ימי הקורונה, שדורשות מאיתנו להימנע ככל הניתן ממגע קרוב, לרבות מגע פיזי עם חברים, מכרות וקרובי משפחה. אבל יש מי שמתקשה בכך יותר מאחרים.
אתם בטח מכירים אותם, וייתכן שאתם בעצמכם משתייכים אליהם - אל אותם "חבקנים" שלא יכולים בלי לגעת ונוטים להפגנת חיבה. מעניין לשאול מדוע ישנם אנשים שמחבקים יותר מאחרים? האם מדובר בנטייה מולדת או בהעדפה שמישהו או מישהי פיתחו לעצמם במשך השנים?
עוד בנושא:
מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Communication Monographs ניסה לבדוק מאיפה נובעת התנהגות של הפגנת חיבה, שנתפסת לרוב כנרכשת וכמושפעת מגורמים סביבתיים. "מאחר שיש אנשים שמפגינים חיבה יותר מאחרים, השאלה שהנחתה את המחקר הייתה: מה אחראי לשונות בין אנשים והאם חלק מהשונות הזאת הוא גנטי?", הסביר קורי פלויד, מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת אריזונה, העומד בראש צוות המחקר.
כדי לבחון את ההשערה שגורמים תורשתיים משפיעים על הנטייה להפגין חיבה, אספו החוקרים 464 זוגות תאומים (סה"כ 928 נחקרים), בטווח גילאים רחב של 19-84. כמחצית מהנחקרים (229 זוגות) היו תאומים זהים וכמחצית (235 זוגות) היו תאומים לא זהים (מה שנקרא: תאומי אחווה).
השימוש במדגם של תאומים הוא נפוץ כאשר מבקשים לבחון כיצד גורמים סביבתיים וגנטיים משפיעים על תכונות. תאומים גדלים באותו הבית, כך שהם נתונים לאותן השפעות סביבתיות – הם דומים זה לזה בחינוך שקיבלו וכן בחוויות החיים המוקדמות שלהם. כאשר מדובר בתאומים זהים, הם גם נתונים לאותן השפעות גנטיות, שכן הם נוצרו מאותה ביצית מופרית ועל כן חולקים את אותו מטען גנטי. תאומי אחווה, לעומת זאת, נוצרו משתי ביציות מופרות שונות, ולכן הם חולקים רק 50% מהמטען הגנטי – בדומה לאחים שאינם תאומים.
במחקר הנוכחי התבקש כל משתתף לדרג סדרה של אמירות, שמטרתן לבדוק את מידת החיבה שהוא נוטה להפגין. לאחר מכן, הישוו החוקרים בין תשובותיהם של כל זוג תאומים כדי לבדוק עד כמה הן דומות. הם מצאו שתשובותיהם של תאומים זהים היו דומות זו לזו יותר מתשובותיהם של תאומי אחווה שאינם זהים. מכאן הסיקו החוקרים שישנו מרכיב גנטי שמשפיע על התנהגות של חיבה. "מחקרנו מעלה את האפשרות שתכונות חברתיות והתנהגותיות שאנו תופסים כתכונות נלמדות, הן למעשה בעלות מרכיב גנטי", מסכם פלויד.
עם זאת, הממצא התקבל רק במקרה שהיה מדובר בתאומות ממין נקבה, ומכאן שממצאי המחקר מצביעים על כך שמידת החיבה שנשים מפגינות יכולה להיות מוסברת ב-45% על ידי גורמים תורשתיים, וב-55% על ידי גורמים סביבתיים שונים כמו: תקשורת, מערכות יחסים אישיות וחוויות חיים שונות.
כמובן שממצאי המחקר הם ברמת האוכלוסייה ולא ברמת הפרט הבודד, כך שמידת השפעת התורשה לעומת הסביבה תשתנה במעט עבור כל אישה. בנוסף, באפשרותו של כל אדם להפגין יותר או פחות חיבה מכפי שהגנים שלו מניחים. "הגנים שלנו מייצרים אצלנו נטייה להתנהגות מסוג מסוים, אבל אין זה אומר שאנחנו עומדים להתנהג בהכרח על פי נטייה זו, ובוודאי שזה לא אומר שאין לנו כל שליטה על ההתנהגויות האלו", אומר פלויד.
בניגוד לממצא שהתקבל עבור הנשים, מסתבר שגנטיקה אינה משפיעה על מידת החיבה שמפגינים גברים. החוקרים אינם יודעים מדוע התנהגות של חיבה היא תורשתית אצל נשים אך לא אצל גברים, אולם מציינים שגברים בממוצע נוטים להפגין פחות חיבה מנשים. "כאשר אנחנו מודדים את הנטייה של אנשים להפגנת חיבה ולקבלת חיבה מאנשים אחרים, אנחנו מוצאים כמעט ללא יוצא מן הכלל שנשים מקבלות דירוג גבוה יותר", אומר פלויד.
געגועים לחיבוקים חמים
בהיעדר הסבר שעולה מהמחקר עצמו, מנסים החוקרים לבאר את ההבדלים בין המגדרים דרך הסברים אבולוציוניים. "ייתכן שהתכונה של הפגנת חיבה היא הסתגלותית (אדפטיבית) יותר עבור נשים במובן האבולוציוני", מציע פלויד. "קיימות סברות שהתנהגות של הפגנת חיבה תורמת לנשים יותר מאשר לגברים, הן לבריאות טובה יותר והן בכך שהיא מסייעת להן לנהל השפעות של לחץ. יכול להיות שזה חלק מהסיבה מדוע לנשים סיכוי גבוה יותר מגברים לרשת את הנטייה להתנהגות של חיבה", הוא מוסיף.
אם מתבססים על המחקר של פלויד ועמיתיו, סביר להניח שמי שמתקשה יותר עם הוראות הריחוק החברתי אלו הנשים, ומאחר שיש להן על פי הממצאים נטייה חזקה יותר להפגנת חיבה, שיש בה גם מרכיב גנטי מולד, יש להניח שהן מתגעגעות יותר מגברים לחיבוקים החמים של פעם. למרות זאת, אלו לא רק ה"חבקנים" שזקוקים לחיבה כמובן, שכן כולנו מתוכנתים כך שאנו זקוקים למגע אנושי.
אנשים שחיים בגפם או כאלה שנמנעים מאינטראקציות חברתיות בזמן המגיפה, עלולים לחוות "רעב לעור", במילותיו של פלויד. "כפי שרעב רגיל מזכיר לנו שלא קיבלנו מספיק מזון, כך 'רעב לעור' הוא ההכרה שאיננו מקבלים מספיק מגע בחיינו", הוא אומר. "אנשים רבים בימים אלה מכירים בכך שהם מתגעגעים לחיבוקים ולמגע, וזהו אולי הדבר היחיד שהטכנולוגיה עוד לא יודעת לספק לנו".
