"האהבה שלי ושל מוריה חזקה יותר מהכול, כי שנינו הגענו מאותו מקום של כאב, מקום של שיתוף, של 'זר לא יבין'. שנינו גדלנו באותו סטטוס של ילדים יתומים. אני חושב שאם היא לא הייתה עוברת את מה שאני עברתי, לא באמת היינו יכולים להבין האחד את השני", אומר הראל טילס, בן 23 מאלקנה. הראל הכיר את זוגתו מוריה פלדמן במחנה של "קרן קובי מנדל" לילדי משפחות השכול.
"הייתי כמעט בן 11 כשחבר הגיע אליי הביתה לאסוף קרשים למדורה לל"ג בעומר. הוא סיפר לי שיש מלא אמבולנסים ליד הנגרייה של אבא שלי. ניסיתי להיכנס לשם אבל עצרו בעדי, ואז הבנתי שקרה משהו. אבי שלף פלטה של עץ מפורמייקה מאוד חלקה, ונפלו עליו שש פלטות שגרמו לפגיעה ישירה בראש. הוא איבד את ההכרה ושהה שלושה ימים בבית החולים עד שנפטר. אמא שלי הייתה בחודש השמיני להריונה כשזה קרה, והיה זה שוק מאוד גדול. אני הבכור מבין שישה אחים וכולנו הרגשנו בערפל והיינו מבולבלים. חודש לאחר הפטירה נולד אחי הקטן, והיינו צריכים לנוע בין שני עולמות: חיים ומוות".
נורא. איך התמודדת עם זה?
"בשנה-שנתיים הראשונות לא באמת עיכלתי מה קרה. הייתה איזושהי הכחשה באוויר. הבית היה מלא באנשים כי כולם הגיעו לעזור, וגם ישנו אצלנו כדי להשגיח ולתמוך, ואיכשהו למלא את החלל שנפער. רק בשנה השלישית לאובדן, כשהתבגרתי, הבנתי את גודל האסון. זה זעזע אותי, והקושי התבטא כלפי חוץ בכעס כלפי כל העולם ובמיוחד כלפי המשפחה שלי. היו הרבה ריבים בבית, ובכיתה ט' יצאתי לפנימייה כי כבר רציתי לעזוב. עברתי שלוש פנימיות כי לא הסתדרתי עם מסגרות וגם לא הצלחתי להתמודד עם המילה 'לא'. מעולם לא אמרו לי 'לא' לפני כן, ואחרי שאבא שלי נפטר, אמא שלי עוד יותר חששה לסרב לי".
מוריה: "אמא שלי נפטרה מסרטן הלבלב כשהייתי בת 14. המחלה התפרצה בחנוכה ואחרי חצי שנה היא כבר נפטרה. היה לי קשה להתמודד עם לכתה גם מבחינה רגשית וגם מבחינה טכנית, כי אבא שלי היה איש הייטק ולא חי בבית. אמא שלי למעשה גידלה את כולנו, שמונה אחים. היה צריך לעשות אתחול מחדש למערכת, והיינו חייבים שיהיה מישהו שידאג לצורכי הבית ולילדים, אז אחותי הגדולה, שלמדה באותו הזמן באוניברסיטה, נכנסה לתמונה וטיפלה בניהול השוטף.
"לאחר שנה אבא שלי התחתן שוב, וזה היה קושי בפני עצמו. קיבלתי את זה מאוד לא טוב, אבל כעיקרון, מרגע שיצאנו מבית החולים אחרי פטירתה של אמי, חייתי עם המוות לצד החיים ולא נתתי לעצמי להישאב לדיכאון. כמובן שהיו נפילות אבל התמיכה של המשפחה שלי עזרה. בהמשך גם קיבלתי תמיכה מ'קרן קובי מנדל' שארגנה לנו, ילדי השכול, מחנות חווייתיים בקיץ ובחגים, שם גם פגשתי את הראל".
הראל: "רק בשנה השלישית לאובדן, כשהתבגרתי, הבנתי את גודל האסון. זה זעזע אותי, והקושי התבטא כלפי חוץ בכעס כלפי כל העולם ובמיוחד כלפי המשפחה שלי"
הראל: "הגעתי לקרן ארבע שנים לפני מוריה. מישהו סיפר לאמא שלי על מחנה קיץ וחגים שהוא מקום בטוח, מכיל וחוויתי לילדים שמגיעים ממשפחות השכול. ביום עצמו יש פעילויות ואטרקציות, ופעם ביום יש גם שיחה קבוצתית עם פסיכולוג או עם מנחה רגשי שנוגעת באובדן, ברגשות ובאתגרים שאנו עוברים. בכל מוצ"ש היה מתחלף ילד אחר ומספר את הסיפור האישי שלו על האובדן, וכך יצא שהכרתי את מוריה ממקום מאוד פתוח ועמוק כי הכול שם צף.
"הילדים האלו שאתה פוגש שם הופכים ליותר מחברים, כי הם יודעים עליך הכול. כשהכול פתוח זה עושה טוב גם לך כאינדיבידואל וגם למערכת היחסים, החברית או הזוגית. אין ספק שהחיבור הזה יצר קשר מאוד חזק ועמיד ביני לבין מוריה, כי היינו חברים מאוד טובים שנתיים לפני שהפכנו לזוג, כך שכל ההיכרות הייתה עמוקה וכנה".
מתי החברות הפכה לרומנטית?
מוריה: "למעשה, אני שמתי עליו עין כבר מהתחלה. באותו פסח שבו הוא צורף לקבוצה שלי במחנה וראיתי אותו לראשונה, הוא מצא חן בעיניי. אחרי שנה וחצי בערך סיפרתי לחברה שלנו, תפארת לפידות ז"ל, שהייתה מדריכה מתנדבת בקרן, שאני מעוניינת בהראל, ושהוא חמוד בעיניי. למעשה, כולם בחבר'ה שלנו ידעו שיש לי משהו להראל, ורק הוא לא. אחרי שהוא גילה זאת, לקח קצת זמן עד שהפכנו לזוג רשמי".
הראל: "תמיד חשבתי שמוריה היא חמודה ויפה אבל לא הסתכלתי עליה בצורה רומנטית. למעשה, התפללתי המון לזוגיות אבל לא חשבתי שאמצא זוגיות במחנה, וגם היה למוריה חבר כשהכרנו. אחרי בערך שנתיים, כשהיינו בני 17, הבנתי שהיא מעוניינת בי. הופתעתי ממש, ומאז התחלתי להסתכל עליה בצורה אחרת: כעל אישה ולא עוד ידידה מהקרן. מוריה היא ביישנית אז כל השיח שלה עליי היה מול כולם חוץ ממני, ואני החלטתי לגשת אליה ולבדוק את זה לעומק. אמרתי לה, אולי הגיע הזמן שנדבר על זה בינינו? זה היה באופן מאוד ישיר, חד ולעניין".
מוריה, איך הגבת?
"חרדות. נלחצתי כי זה היה מפתיע והגיע משום מקום. כלומר, היו בינינו לפני כן קצת הודעות והתכתבויות, אבל לא משהו שקשור לזוגיות. גם מאוד רציתי להיות איתו, אבל ידענו שיש דברים שהוא צריך לעבוד עליהם לפני שנהיה יחד. הראל היה בבית ספר של הרווחה ועישן המון סמים באותה תקופה. לכן בשלב מסוים קיימנו שיחת 'יחסינו לאן', ואמרנו שאנו אוהבים זה את זו ורוצים להיות ביחד, אבל כדי שזה יקרה הראל חייב לעבור גמילה. הוא נרשם למרכז גמילה, וכשהוא יצא, נסענו דרך הקרן לאילת, שם בילינו שלושה ימים יחד. אחריהם החלטנו שאנחנו רוצים להיות זוג באופן רשמי".
הראל: "בכל מוצ"ש היה מתחלף ילד אחר ומספר את הסיפור האישי שלו על האובדן. כך יצא שהכרתי את מוריה ממקום מאוד פתוח ועמוק כי הכול שם צף"
הכרתם על בסיס מכנה משותף שקשור בשכול. איך השכול משפיע על הקשר?
"השכול יוצר חיכוכים לפעמים, בעיקר בגלל ההבדלים בדרכי ההתמודדות. יש איזושהי ציפייה שכל אחד יגיב כמו השני וזה לא ככה. למשל, כשיש אזכרה לאמא שלי, אני מדברת והוא נסגר. מה גם שבאופן כללי, כשאת יוצאת עם מישהו שמבין את המקום הזה, את לא יכולה 'להתמסכן' מולו ברגעים שבא לך, וזה קשוח. יש פעמים שבא לי לשבת ולבכות, והראל אומר לי, 'אוקיי, תנשמי', ואני לא רוצה לנשום, אני רוצה להתפרק.
"זה קשה להתמודד עם אובדן בתוך משפחה, אז כשמדובר בזוג זה עוד יותר קשה. יש לי חברות שהן יתומות והן מצהירות שאין סיכוי שהן יצאו עם יתום, כי זה יוצר הבנה אבל בו זמנית גם קושי והמון ויכוחים. לכל אחד יש הסתכלות אחרת וסובייקטיבית על ההתמודדות עם החיים לצד האובדן".
"המלחמה גרמה לנו להבין שיש כאן משהו טוב שיש לשמור עליו"
ב-7 באוקטובר, עם היוודע דבר האסון, הראל נקרא למילואים, בדיוק שנה לאחר השחרור שלו, ובמרץ האחרון השניים התארסו. "המלחמה לא אחראית על החתונה, אבל אין ספק שהיא עשתה טוב לקשר שלנו", אומרת מוריה. "בתחילת המלחמה, כשהראל רק התגייס למילואים, עברתי לגור אצל אבא שלי במשך שלושה חודשים, ואחר כך חזרתי לדירה שלנו ושלושה חודשים גרתי פה לבד.
"התגעגעתי המון להראל, והנוכחות שלו הייתה מאוד חסרה לי. הייתי רגילה לקיים איתו שגרת חיים: לקום איתו בבוקר ולישון איתו בלילה, היה לי חסר אפילו סתם לספר לו מה עשיתי היום ומה אכלתי. בכל פעם כשהוא התקשר מהמילואים, הלכתי הצידה והתרגשתי מחדש, ניסיתי להחזיק את השיחה הקצרה ארוכה ככל שניתן. הריחוק והגעגוע יצרו ניצוצות ופרפרים מחדש".
הראל: "לא הצעתי לה נישואים בגלל המלחמה, אבל לחלוטין היה למלחמה משקל בתזמון כי היא הכניסה אותנו לפרופורציות, וגרמה לנו להבין שאם יש משהו טוב, אז כדאי לשמור עליו. מה גם שאנחנו לא ילדים והגיע הזמן להתקדם בחיים. המלחמה דחפה לזה כי למדנו להעריך את מה שיש לנו. לפני המלחמה היינו במצב לא כל כך טוב בזוגיות. היו הרבה ריבים, קשיים וחוסר תיאום, ופתאום כשהגיעה המלחמה חזרנו להתרכז באנשים שהכי חשובים והכי קרובים לנו.
"במהלך המילואים הזמן עם מוריה ואפילו שיחות הטלפון היו קצובים, ואז נוצר מצב שלא רק שהתגעגעתי אלא גם הערכתי את ה'ביחד' שלנו, ולא הייתי מוכן לבזבז אותו על ריבים. עצם הקיום של מוריה, לדעת שיש מי שמחכה לך בבית, זה הכול מבחינתי. לצערי, היו גם חברים טובים שנהרגו במלחמה כמו תפארת לפידות ז"ל, חברתנו המשותפת מ'קרן קובי מנדל' ששידכה בינינו. תפארת נרצחה ב'נובה'".
מוריה: "יש לי חברות יתומות שמצהירות שאין סיכוי שהן יצאו עם יתום, כי זה יוצר הבנה אבל בו זמנית גם קושי והמון ויכוחים. לכל אחד יש הסתכלות אחרת וסובייקטיבית על ההתמודדות עם החיים לצד האובדן"
איך התמודדתם כשלפתע השכול הפך למשותף?
מוריה: "בזמן שהראל חיכה שיקראו לו לצאת צפונה למילואים, הוא הסתכל בסטורי כי כולם העלו תמונות של נעדרים. לפתע הוא נתקל בתמונה של תפארת, ושנינו היינו בשוק. היא היתה חברה מאוד קרובה שלנו, ובמשך שנים היינו נפגשים איתה לפחות פעם או פעמיים בשבוע, אבל בשנתיים האחרונות היינו פחות בקשר כי היא טיילה בחו"ל. היא חזרה לארץ לחגים, ואז קרה הנורא מכול.
"כשהיא היתה בגדר נעדרת, ניסינו לעזור למצוא אותה והעלנו גם אנחנו פוסטים וסטוריס ברשתות. כעבור שבוע הודיעו שהיא כבר לא בין החיים. היא היתה מהאחרונים שהודיעו על הירצחם. הראל לא ידע זאת עד שהוא התקשר אליי במקרה ואז סיפרתי לו. הוא לא חזר הביתה עד שבועיים בערך לאחר השיחה הקשה, כך שלא הייתה לנו באמת אפשרות להתנחם זו בזרועות זה".
הראל: "נשבר לי הלב כשמוריה סיפרה לי ובאותו הרגע גם הודיתי לקב"ה שהיא לא חטופה. שנינו בכינו ביחד בטלפון. זה היה אובדן מסוג אחר, כי בנסיבות הללו זה לא היה אובדן אישי כמו שחווינו כילדים ואפילו לא אובדן משותף של שנינו, זה היה אובדן של כל עם ישראל.
"התחברנו יחד לכאב הכללי והביחד הזה ניחם. אני חושב שזה גם לא משנה כמה אנשים איבדת לפני, הכאב הוא עדיין כאב מאוד עמוק, במיוחד כשמדובר באובדן של תפארת שהייתה חברה טובה ואפילו סוג של משפחה עם השנים. למרות המרחק, אני ומוריה נסענו לקבר שלה אחרי האירוסין, כדי לספר לה על החדשות הטובות. אני מאמין שהיא תהיה נוכחת בעזרת השם בחתונה. ביום שזה קרה החלטנו שנזכיר אותה בחתונה שלנו".
איך צועדים לחופה כשאנשים כל כך חשובים בחייכם חסרים?
הראל: "גם בחתונה שבה זוג הורים אחד נוכח ובצד השני רק הורה אחד נוכח, זה מביך ועצוב כי מישהו כאן חסר. אצלנו חסרים שניים. זה קשה וגם עצוב לתכנן חתונה, כשלנגד עיניך עומדת ההבנה שאתה מתכנן אירוע שלם ובסוף יעמדו בחופה רק ארבעה אנשים במקום שישה. הרי כשהזוג הולך לטעימות באולם האירועים בדרך כלל מגיעים שני הורים מכל צד ולנו אין. כלומר, האובדן מלווה אותנו בכל צעד וצעד בדרך לחתונה.
"לצערי, גם תפארת וחברים אחרים יהיו חסרים. זה עצוב אבל אנחנו מוכנים לקבל את העצב כשהוא מגיע יחד עם שמחה, יהיו אנשים אחרים שישמחו אותנו. אין ספק שתהיה זאת חתונה מרגשת ומיוחדת. אלו הם חיינו, ואת אלו שלא בינינו נדאג להזכיר ולהנציח. אני יודע שהם יהיו איתנו שם בלב ובנפש".
