"רק מלחמה אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה, כמו אהוב לאהובה". מילותיו של ברי סחרוף מתנגנות לי בראש במעין לופ אינסופי, מתמזגות עם תמונות החיילים שמציעים נישואים לחברות שלהם. אבל שעה שכולם מסביבי מאלתרים חתונות בזק (שזה לגמרי סטארט-אפ שצריך להישאר גם אחרי שהמלחמה תיגמר), יש מי שיושבת ערב אחר ערב, לבדה, והצעת הנישואים שלה אפילו לא קרובה. כן, רק על עצמי לספר ידעתי, אבל נדמה לי שאני מספרת את הסיפור של לא מעט נשים שאינן בזוגיות היום.
זאת לא תקופה להיות בה לבד.
הרשתות החברתיות מלאות בפוסטים של נשים שמדברות מגרוני. פתאום בא לך איזה חבר שב"כניק או מג"בניק ואפילו שיהיה במילואים, העיקר שיהיה לך למי לדאוג ושיהיה מי שידאג לך בחזרה. לא סתם חיילים מבוקשים נורא עכשיו. מי שלא הסתכלת עליו יום קודם באזרחי, נראה עכשיו כמו כליל השלמות, סופרמן פרטי שיוכל להגן עלייך עם האקדח שלו, או לפחות לסוכך עלייך עם חיבוק עוטף של שתי זרועות גבריות.
אם לומר את המובן מאליו, ב-7 באוקטובר גם החיים שלנו, אלו שחיות ללא בן זוג, השתנו באחת. כבר חודש שאנחנו ישנות עם אור במסדרון, או כמוני, בחדר עצמו. האמת היא שאנחנו בכלל לא ישנות, קופצות מכל רעש, ואופנועים מרעידים לנו את הלב. הכפכפים מונחים ליד דלת הכניסה, ולידם שמיכת צמר או חלוק, למקרה שנצטרך לרוץ למרחב המוגן באמצע הלילה. אני לא מומחית גדולה, אבל אני די בטוחה שחרדה מתעצמת בחושך, באי-ודאות ובתנאים של לבדות.
"מי שלא הסתכלת עליו יום קודם באזרחי, נראה עכשיו כמו כליל השלמות, סופרמן פרטי שיוכל להגן עלייך עם האקדח שלו"
זאת לא תקופה להיות בה לבד.
גם אם הלבד הפך ליום-יום הרגיל שלך, משהו ב-7 באוקטובר טרף את הקלפים באחת. גם אם שרדת את 'שובר חומות' לבד, או את 'מגן וחץ' לבד, מלחמת 'חרבות ברזל' היא משהו אחר לגמרי. היא ריסקה ומוטטה את הביטחון האישי של כולנו, נגסה בעצם הקיום שלנו במדינה, הכאיבה לנו בתוך הבית, העירה סיוטים שאפילו לא העזנו לחלום, נגעה לנו בבטן הרכה, מכאיבה לנו כבר חודש כמו חלום אחד שלא התעוררנו ממנו, למרות שלא עצמנו עין ללילה אחד.
ראיתי לא מעט ראיונות עם חיילים שיצאו לאפטר והצהירו שהם רק רוצים חיבוק ומגע של אישה, גם אם ללילה אחד, אבל אני אעז ואומר שאהבה ללילה לא נותנת את תחושת הביטחון שאנחנו כל כך מצפות לה. עבורי, לפחות, הביטחון הזה בא בדמותה של טבעת, שמצהירה שהאהבה שלנו היא כאן כדי להישאר, ואת זה אני אומרת למרות ואולי בגלל שכבר הסרתי טבעת נישואים אחת פעם.
"אני לא מומחית גדולה, אבל אני די בטוחה שחרדה מתעצמת בחושך, באי-ודאות ובתנאים של לבדות"
זאת לא תקופה להיות בה לבד.
אני נמנית עם אלו שמאמינים שרק אהבה תציל אותנו. אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי אהבה, וגם אם חשבת שכן – בא ה-7 באוקטובר והוכיח לך אחרת. נשביתי בקסמיהם של כל החיילים שמיהרו להציע נישואים או התעקשו להתחתן בשטחי הכינוס ובבסיסים. גם הם הבינו שהחיים כל כך שבריריים, ואם יש לך אהבה – פשוט תצהיר עליה, למען השם.
אין דבר בעולם הזה שמשתווה לחיבוק מבן זוג, אחד כזה שנשאר, ומוודא שאת איתו בדבר המטלטל הזה שנקרא חיים. זאת אהבת האמת שאנחנו כל כך כמהות לה כשאנחנו שוכבות לבדנו בלילה, במיטה, רועדות מעוד אופנוע שחלף ברחוב, ותוהות מה קורה עכשיו לתינוקות השבויים בעזה.
זאת לא תקופה להיות בה לבד.
אז בזמן שכל המדינה בערך קוראת תהילים על בסיס יומי, גם אני מבקשת לעצמי תפילה קטנה, נחמה בדמות מישהו לעשות איתו קידוש בערב שישי. אולי לאלוהים יש יותר מדי על הכתפיים כרגע, זעקת אלמנים, אלמנות, יתומים וילדים חטופים, אבל יש גם זעקה חרישית של רווקות וגרושות, שבשגרה אולי הצליחו לייצר לעצמן חיים טובים, אבל כעת, כשהכול קורס, חוזרות להיות הילדות הקטנות והמבוהלות. אני מתפללת למישהו שפשוט ייתן כתף, יזכיר לי שהוא אוהב אותי ושהוא פה להישאר, גם כשהכול מתמוטט. ואמרו, אמן.
