זה או שאת צונחת או שאת צומחת. אני קודם כל צנחתי. נפילה חופשית לתוך תהום שנפערה ברגע שאמא של קוסטה בישרה לי בטלפון שהוא נהרג. צרחה שבמציאות מתוקנת הייתה קורעת לגזרים את הזמן והמרחב, ואז שקט. דממת מוות. המוות של קוסטה שלי.
השקט הזה, הוא המשיך לאפוף אותי. גם כשהנחתי יד על הלחי שלו, גם כשהקהל היטשטש בזווית העין כשהנעתי רגל אחר רגל ונעמדתי מאחורי הארון, גם כשאנשים סיפרו עליו סיפורים בשבעה, תמיד בזמן עבר. ואז השבעה נגמרה, וקציני הנפגעים ביקשו ממני לצאת מהחדר כי הם צריכים לדבר עם המשפחה.
אבל אני משפחה, לא? הרי כמעט היינו. לבת שחלמנו כבר היה שם, לבן עוד לא, למרות שלילה שלם העברנו בחיפוש אחר שמות לבנים. בהקלטות ששלח לחברים, הוא בישר להם שסוף-סוף זה-זה, שרק המלחמה תגמר ונתקדם לשלב הבא, אז אני משפחה, לא? אפילו לרופא הייתי קובעת לו תורים, כמו משפחה, לא? אבל זה לא מעניין כי עוד לא, כי עוד לא הספקנו.
בפורים הבנתי שאני מאוהבת בו. זה היה הפורים הראשון שלנו יחד, עוד לפני שנהיינו זוג באופן רשמי, והוא עשה את כל הדרך מתל אביב לגולן לאסוף אותי, כי רצה להיות איתי. הברזנו מכל המסיבות, ופשוט היינו יחד לבד. מאז זה הפך להיות החג שלנו. והחג האחרון היה כאב. היה תחתית. שום שמחה לא נכנסה בי באדר ההוא. רק עצב.
"אבל אני משפחה, לא? הרי כמעט היינו. לבת שחלמנו כבר היה שם, לבן עוד לא, למרות שלילה שלם העברנו בחיפוש אחר שמות לבנים. בהקלטות ששלח לחברים, הוא בישר להם שזה-זה, שרק המלחמה תגמר ונתקדם לשלב הבא, אז אני משפחה, לא?"
ניסיתי להתרומם, באמת. רוב הזמן הרגשתי שאני דווקא בסדר, בהתחשב בנסיבות. חזרתי לעבוד אחרי שבועיים, בעיקר כי לא הייתה ברירה, הרי מי ישלם את שכר הדירה והחשבונות? לקחתי על עצמי תפקיד נוסף בעבודה והצפתי את עצמי בעשייה.
אבל הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי הביתה בסוף היום, היה לחלוץ בקבוק יין, למלא כוס ממש עד הסוף, להתכרבל על הספה שפעם היינו מתכרבלים עליה יחד - ולצנוח. חצי שעה לפני כיבוי המערכות, לקחתי כדור שינה. העיקר לצנוח. הכול היה חלק ממגמה שלמה של התחמקות, של חוסר נוכחות. כי אם לרגע כן הייתי נוכחת...
מאוד כעסתי גם. כעסתי כי הרגשתי שאף אחד לא נותן תוקף אמיתי לכאב שלי. ההבדל בין בת זוג שכולה לאלמנה יכול להיות חודשים ספורים, שבועות. זה הבדל כל כך מינורי שמתבטא רוב הזמן רק בהגדרה פורמאלית. ומה עם אנשים שזולגים קצת מהמסגרות? רק הטקס הוא מה שקובע?! ואיך ייתכן ששבירת כוס משמעותית יותר מהדרך עצמה, שאם לא הייתה נגדעת בכזאת אלימות בסוף הייתה מגיעה לשם?
כמה חודשים אחרי שזה קרה, נפגשתי עם עו"ד כדי להבין האם אני יכולה לקבל הכרה. "את צריכה הוכחות למגורים משותפים, לשותפות כלכלית, תיעוד, מסמכים, הצהרות של חברים, משפחה". על כל תשובה שלי הוא הקשה ומצאתי את עצמי במגננה, מנסה אשכרה להוכיח לגיטימציה לאבלות שלי. יצאתי מהמפגש הזה מרוסקת.
אחר כך ניסיתי להרגיש ולא להרגיש בדרכים אחרות. סערת חושים של מסיבות עד אור הבוקר וחומרים שעזרו לעצב את מצב הרוח לפי בקשתי. כל לילה כזה היה נגמר בים עם מבט שמחפש את קוסטה באופק. עד שלילה אחד החלטתי שדי.
לקראת ינואר משהו השתנה. אולי זה הסימבוליות של המעגליות, אולי משהו בשנה החדשה המתקרבת, ההלוויה של קוסטה הייתה ב-1 לינואר 2024. שאלתי את עצמי האם זו האור שאני רוצה להיות ב-2025? קוסטה הקריב את החיים שלו ואני מבזבזת את שלי בכזה זלזול? החלטתי לעצור, ולהתפטר מעבודה שכבר לא התאימה לי. משם החלטתי לבחור לפגוש את הים בבוקר עם ספר ובערב בריצה, ולא אחרי התקרחנות במסיבה. זה הוביל לבחירה בתזונה שמטיבה איתי.
"ועכשיו שוב פורים, החג שלנו. אני לא אעשה אותו לבד. למרות הקושי והכאב שמרגיש שלעולם לא יעבור – אני אכניס גם אכניס בו שמחה. זה או שאת צונחת או שאת צומחת"
בתוך האיזון הרגשי שנוצר, ראיתי פתאום שוב את החלומות שלי והחלטתי להגשים אותם. החלטתי שאני מתמקדת בכתיבת ספר על הקשר שלי עם קוסטה, ועל ההתמודדות שלי עם המוות שלו, והתחלתי גם להציע תכשיטים שאני מעצבת לעולם. לא סתם אני שבה וחוזרת על פעולת הבחירה, כי זה מה שזה. הבנתי בשנה הזאת שאף אחד לא יבוא להציל אותי, רק אני יכולה לבחור להציל את עצמי.
זה לא אומר שאני צריכה לעשות את זה לבד. אחת הבחירות של החודשיים האחרונים הייתה לחזור להיתמך בעמותת "הותיר אחריו חבר.ה", עמותה שמלווה את בנות ובני הזוג השכולים של חללי צה"ל. העמותה מופעלת על ידי נשים שהן חברות שכולות בעצמן. הן היו שם בשבילי מהרגע הראשון, ובמרחב הזה פתאום הרגשתי שיש מקום אמיתי לכאב שלי.
ועכשיו שוב פורים, החג שלנו. אני לא אעשה אותו לבד. למרות הקושי והכאב שמרגיש שלעולם לא יעבור – אני אכניס גם אכניס בו שמחה. זה או שאת צונחת או שאת צומחת. זו בחירה. והיום אני בוחרת לצמוח. בוחרת בעצמי, בחלומות שלי. בחיים ולא במוות. מזכירה לעצמי שיש לי את הפריווילגיה להמשיך לחיות. בשבילי וגם בשבילו.
אור כהן היא בת זוג של רס"ר (במיל.) קוסטה (קונסטנטין) סושקו ז"ל. קוסטה לוחם בגדוד ההנדסה 7086, חטיבת גולני, נפל בקרב במרכז רצועת עזה ב-29.12.23, בן 30 בנופלו. בימים אלו ניתן לרכוש עוגיות בשם "לבבות אסתר" ברשת 'רולדין'. כל ההכנסות שלהן מועברות כתרומה לעמותת "הותיר אחרו חבר.ה".
