רס"ן יהלי כהן ורס"ן טליה ולך, המתגוררים כיום בגדרה, הכירו לפני שנתיים בזכות חברה משותפת ששידכה ביניהם. שניהם קצינים בקבע. כהן קצין אגם חטיבת האש 213 וולך קצינת משא"ן חטיבתית בחטיבת אפרים. "בתחילת המלחמה לא ראינו אחד את השנייה חודשיים", משתף יהלי. "חשבתי המון על כמה היא חסרה לי, ואמרתי לעצמי שברגע הראשון שאני רואה אותה, אני מציע לה להתחתן איתי. אף פעם לא היינו בנתק כזה ארוך, והגעגוע יחד עם אירועי המלחמה הבהירו לי שהיא מי שאני רוצה להיות איתה כל החיים". "הגעגוע באמת היה חזק", מאשרת טליה, "אבל מה שהחזיק אותנו היה הידיעה שאנחנו עושים משהו חשוב. זוגיות של שני אנשי קבע בתקופה כזאת חייבת להיות מאוד מכילה, כי יש לא מעט אתגרים".
6 צפייה בגלריה
רס"ן יהלי כהן ורס"ן טליה ולך. "טליה ביישנית אז החלטתי להציע לה בגדול"
(צילום: באדיבות המצולמים)
6 צפייה בגלריה
יהלי כורע ברך מול טליה הנרגשת. "שמחתי שהוא הוציא אותי מאזור הנוחות"
(צילום: באדיבות המצולמים)
ואיך נראתה ההצעה? "טליה היא האישה הכי רגישה וביישנית שאני מכיר", משתף יהלי. "דווקא בגלל זה החלטתי שאני אציע לה בדרך שהכי ללא מתאימה לה - בגדול. היא ארגנה ערב גיבוש חטיבתי, דיברתי עם המח"ט שלה והחלטתי שזה יקרה שם, מול כל החטיבה. עליתי לבמה וכרעתי ברך".
יהלי שאל את טליה אם תינשא לו, לקול תשואות ומחיאות הכפיים של הקהל. אפילו הזמרת מאיה בוסקילה, שהופיעה בערב החטיבתי, נרתמה להצעה המרגשת. "הייתי בשוק", אומרת טליה. "אם הייתי מבינה את הסיבה, כנראה שלא הייתי עולה לבמה בכלל. אבל כשראיתי את יהלי בזווית העין, נרגעתי וגם שמחתי שהוא הוציא אותי מאזור הנוחות".
רס"ן יהלי כהן: "חשבתי המון על כמה היא חסרה לי, ואמרתי לעצמי שברגע הראשון שאני רואה אותה, אני מציע לה להתחתן איתי. אף פעם לא היינו בנתק כזה ארוך, והגעגוע יחד עם אירועי המלחמה הבהירו לי שהיא מי שאני רוצה להיות איתה כל החיים"
"החלק המאתגר היה לארגן חתונה, כששנינו בצבא כל הזמן", מספר יהלי. "הרבה חברים טובים עוזרים לנו והולכים במקומנו לקנות דברים", אומרת טליה. "למשל, את שמלת הכלה שלי קניתי מבוטיק ליד הבסיס. לטעימות הגענו אחרי שביטלנו כבר ארבע פעמים. מסיבת הרווקות ומסיבת הרווקים התבטלו גם הן בגלל הגברת הכוננות. את ירח הדבש אנחנו לא אפילו לא מתכננים כרגע, כי ברור שהוא לא יקרה בקרוב. אבל כל עוד יש הבנה במצב ובחשיבות של מה שאנחנו עושים, זה מובן לגמרי".
"קלטתי שאני עלולה לאבד אותו וברגע הזה את מבינה הכול"
רס"ל במיל' אלדד מטמון (32), לוחם הנדסה קרבית, וסרן במיל' לינוי סויסה (30) מחיפה, נמצאים בזוגיות כבר ארבע שנים. הם הכירו בטכניון בתואר הראשון, היא בהנדסת מכונות והוא בהנדסת חשמל. ב-7 באוקטובר נפשו באילת, כשהוקפצו שניהם למילואים, הוא כלוחם והיא כקצינת לוגיסטיקה באגד מילואים של חיל התותחנים. "הצעתי ללינוי נישואים בפברואר, בין הסבב השני לשלישי במילואים", משתף אלדד. "בתחילת המלחמה היינו בבארי. ראיתי את הבתים השרופים, את חדרי הילדים עם כתמי דם וסימני הירי. אנשים שהשקיעו במשפחתיות שלהם והכול נמחק ברגע, וזה נותן הרבה חומר למחשבה, בעיקר לגבי מה באמת חשוב בחיים, שזה קודם כל להקים משפחה ולחיות לצד מי שאתה אוהב".
תוך פחות מארבעה חודשים תכננו השניים את החתונה, שנקבעה ל-20 ביוני. אלא שבדיוק חודש לפני המאורע, אלדד נפצע קשה בקרב בבית חאנון ברצועת עזה, שבו נפל רס"ל גדעון (גידי) דירוא ז"ל. "גידי הצליח לאתר את המטען ברגע האחרון ובכך הציל חיים", משתף אלדד. "אני נפצעתי קשה. מההדף עפתי לבור, ולקח זמן עד שמצאו אותי. שמתי לעצמי חוסם עורקים וממש נחנקתי שם. כל צעקה שאני צועק, אני מחשב כמה נשימות עוד יש לי. זאת הייתה ממש תחושה של סוף". כשהוא נמצא, פונה אלדד במסוק לשיבא-תל השומר, עם פגיעות בגפיים התחתונות, כוויות דרגה 3 ופגיעות נשימתיות. מאז חודש מאי הוא עדיין מאושפז בבית החולים, ומלווה על ידי ארגון נכי צה"ל.
סרן במיל' לינוי סויסה: "ישנתי שם, ראיתי את הכאב בעיניים שלו, את הסבל וזה היה קשה. יחד עם זאת, תמיד אמרתי שיהיה בסדר ושהוא יחלים. אנחנו טיפוסים אופטימיים וזה מה שרציתי לשדר לו"
"יום לפני הפציעה הוא התקשר והודיע שהוא נכנס לעזה. שאלתי אם אופי הפעילות מצדיק את זה והוא אמר שכן, וסמכתי עליו. בערב של אותו היום עברה לי תחושה מוזרה בגוף. תהיתי מה הסיכוי שהוא ייפצע, וכשקיבלתי את השיחה מהמשפחה שלו שהוא אכן נפצע, פתאום קלטתי שאני יכולה לאבד אותו", אומרת לינוי. "ברגע הזה את מבינה הכול. אם לפני זה רציתי להתחתן איתו, אז עכשיו זה פי כמה מעצים את כל התחושות. זה לא מובן מאליו שהוא לידי. אני כל הזמן בהודיה על זה, וחושבת על אלו שלא חזרו מהקרב, על גידי ועל אשתו גבי. זה כאב גדול".
יום לפני עוד הספיקה לינוי עוד לחלק הזמנות, שהגיעו למחצית מהאורחים. "כשנודע לי על הפציעה, השתנקתי לרגע ומהר אספתי את עצמי ושאלתי לאן להגיע. באוטו דיברתי לעצמי ואמרתי שהוא חזק ושהוא יהיה בסדר. כל הנסיעה, בפקקים הלא נגמרים, חזרתי שוב ושוב על המנטרה הזאת".
במהלך חודש וחצי לינוי לא זזה ממיטתו של אהובה. "ישנתי שם, ראיתי את הכאב בעיניים שלו, את הסבל וזה היה קשה. אך יחד עם זאת, תמיד אמרתי שיהיה בסדר ושהוא יחלים. אנחנו טיפוסים אופטימיים וזה מה שרציתי לשדר לו. הייתי אומרת לכל מי שבא לבקר, לא לבכות ולא להתעצב לידו. להקפיד על יותר שמחה וצחוק. רציתי לחזק אותו. האמנתי בתהליך שלו ובו".
הזוג עוד חשב להתחתן בתאריך המקורי, אבל נאלץ לדחות בגלל אזכרת ה-30 לגידי דירוא ז"ל. "הייתי אז על כיסא גלגלים אבל זה לא משהו שהפריע לי. הבעיה שהתאריך שסגרנו הוא גם אזכרת ה-30 של גידי ולא יכולתי פשוט".
שבועיים לפני האירוע המתוכנן הזוג שלח הודעת ביטול לאורחים, והוחלט לדחות בכמה חודשים את החתונה. בחודש אוקטובר הם עתידים להינשא. "אין ודאות לגבי מה יהיה בעתיד", אומר אלדד. "אולי תהיה מלחמה גדולה יותר, אולי עדיין אהיה מאושפז, אבל גם אם זה יהיה מצומצם, החלטנו שב-29 לאוקטובר אנחנו מתחתנים. צריך להמשיך בחיים, זה בדיוק הדבר שבשבילו אנחנו נלחמים".
"עם פרוץ המלחמה התבהרה לנו ההבנה שאנחנו רוצים לחזור לארץ"
סרן במיל' טל יוסף אידלשטיין (29) ורס"ר במיל' שקד אלמוג (28) הכירו בחטמ"ר 300. הוא היה אז קצין רפואה והיא מפקדת מחלקת שו"ב. במשך שלוש שנים טל ניסה את מזלו שוב ושוב, אך שקד סירבה לצאת לדייט עימו. לקראת השחרור היא נענתה לחיזוריו והשניים החלו לצאת. "זוגיות לא הייתה משהו שכיוונתי אליו בצבא", מסבירה שקד. "החיים הצבאיים מאוד אינטנסיביים, במיוחד בשירות הקבע, כאשר יש לך תפקיד עם אחריות מאוד גדולה. לקראת השחרור משהו במחשבה השתנה, והחלטתי לתת צ'אנס, שלשמחתי התברר כנכון. מאז אנחנו בזוגיות".
לכל אחד מהם הייתה תוכנית אחרת לשחרור - היא תכננה את הטיול הגדול וטל תכנן להתחיל לימודי רפואה באיטליה, מקצוע שגם שקד ידעה שתלמד, לדברי אמה, כבר מגיל שלוש. באהבה כמו באהבה, הקלפים מסתדרים כמו שצריך. שקד טסה לטיול ואחרי שבועיים חזרה בעקבות געגועים לטל, והשניים טסו יחד לאיטליה ללמוד רפואה. כיום הם בשנה הרביעית ללימודים, בחופשת סמסטר, אותה הם מעבירים כעת בשירות מילואים באגף הרפואה באוגדה 146, בגזרה שבה הכירו. בחודש הבא הם יעמדו תחת חופה וקידושין, בדיוק שנה לאחר שהתארסו בדיסנילנד, פריז.
על אף שבשנים האחרונות הם מתגוררים באיטליה, דווקא ביום הטבח הנורא הם שהו בארץ. "בסוף ספטמבר נולד לי אחיין וחזרנו לארץ לטובת הברית שהתקיימה ב-6 באוקטובר", משתפת שקד. את שהותם בישראל הם ניצלו גם כדי לסגור אולם לחתונה. "ב-7 באוקטובר התעוררנו כמו כול עם ישראל, מזועזעים מהידיעות והתמונות הקשות".
שקד מוסיפה כי לאחר כשלושה שבועות הזוג חזר לאיטליה, כדי להתחיל את שנת הלימודים. "המצב מבחינתנו היה מאוד מוזר כי הדיסוננס בין המצב בארץ לשגרה והרוגע באיטליה היה קיצוני. מבחינת הלך הרוח כן הרגשנו שהאנטישמיות הרימה ראש והתגברה, למרות שלא חווינו שום דבר על בשרנו, אך בעיר שבה אנחנו גרים וברחבי איטליה בכלל נתלו שלטים רבים והתקיימו מספר הפגנות נגד מדינת ישראל.
"התחושה הייתה מאוד קשה בהתחלה ולא היה נעים להסתובב ברחוב ולדעת שאי אפשר לדעת מי נגדך ומי בעדך. מצד שני, יצא לנו לפגוש איטלקים שהביעו תמיכה, עניין ודאגה. למשל, השכנים האיטלקים שלנו ששאלו לשלומנו ואמרו שעקבו אחרי המצב בארץ, וחיכו מאוד שנחזור".
המלחמה השפיעה על השניים ועל החלטות שקיבלו לעתיד המשותף. "מתחילת הקשר היו לנו המון מחשבות לגבי חזרה לישראל", מסביר טל. "עם פרוץ המלחמה התבהרה לנו ההבנה שאנחנו רוצים לחזור ולבנות את ביתנו בארץ". "הבנו שאנחנו רוצים להשתלב במערכת הבריאות בישראל", מוסיפה שקד. "החזרה לארץ חשובה לנו מאוד ואנחנו מצפים לה. בסופו של דבר, יכול להיות שלחיות במדינות אחרות כרופא יהיה פשוט יותר, אבל ישראל היא הבית שלנו". ואיפה הם יבלו הערב את ט"ו באב? "במשמרת בחמ"ל הרפואה של אוגדה 146, בתקווה לשנים מאושרות יותר".
