לאנשים רבים יש קושי להאמין או להפנים שלמישהו באמת אכפת מהם, שהוא מחבב אותם. החוויה הטובה הזאת הופכת אצל חלקנו לבלתי נסבלת עד כדי כך שיש צורך לנפש להרוס אותה ואת הפוטנציאל לקשר, עוד לפני שיתממש. אנחנו עושים זאת באמצעות הפחתות שונות בערך העצמי שלנו. למשל, אנחנו נגיד, "הוא רק רוצה לשכב איתי" או "כשהיא תכיר אותי באמת, היא לא תאהב אותי".
מופע נוסף של התופעה קורה כשאתם כבר רוצים לומר למישהו "אני אוהב אותך", ועדיין לא מסוגלים, אז אתם משטיחים, נהיים ציניים או אומרים זאת בקול מתיילד, כדי להקטין מהרגע הפגיע. בטיפול זה קורה כשמטופל אומר לי משהו בסגנון, "אכפת לך ממני רק בגלל שאני משלם לך".
אלו וריאציות של התקפה הגנתית של הנפש על עצמה, לנוכח האפשרות לחיבור עם האחר, חיבור רגשי שיהיו נוכחים בו חום, חיבה ואכפתיות. זה קורה גם לנוכח חלקיות מכאיבה של חיבור, לפעמים זהו השבר של הפנטזיה המושלמת אל מול אותו חיבור שלא עמד בציפיות ויצר תסכול גדול שקשה לנו להכיל.
"יש אנשים שמתקשים להתחבר לרגשות של חיבה ואהבה, מבלי שתעלה בהם באותו הרגע התקפה על העצמי שלהם. משהו בהכרה שמישהו יאהב אותם, מעוררת בהם זעם או פאניקה בלתי נסבלת להכלה"
יש אנשים שמתקשים להתחבר לרגשות של חיבה ואהבה, מבלי שתעלה בהם באותו הרגע התקפה על העצמי שלהם. משהו בהכרה שמישהו יאהב אותם, מעוררת בהם זעם או פאניקה בלתי נסבלת להכלה. משהו בכמיהה, ברצון לאהוב ולהיות נאהב, כל כך מסכן את הנפש, עד שנדמה כי יש לחסל את האירוע מבעוד מועד.
רגשות, תלות ומשמעות
לשילוש הקדוש המורכב מרגשות, תלות ומשמעות יש קשר הדוק ששווה להתעכב עליו. כל אחד מהם קשור ומושפע משני האחרים. אם תחשבו על זה, משמעות בחיים נוצרת מתוך חוויה של תלות בריאה ושל נזקקות, שהיא חיבור ושייכות. אך כדי שתיווצר התלות הזאת, אנחנו צריכים לטעון את האחר ברגשות. כלומר, לאפשר לעצמנו להרגיש כלפיו רגשות כנים. כאשר אנשים מסוימים מצמצמים את ההבעה הרגשית שלהם, הופכים אותה לצינית או מגלים אדישות, הם בעצם מנסים להקטין את תלותם באחרים, בעולם המטיף לעצמאות. אולם באותה נשימה, הם מחבלים לעצמם בתחושת המשמעות, וסובלים מריקנות ומבדידות.
באופן ציורי אפשר להסביר את זה דרך אנשים שעובדים בחדר כושר עם משקולות, כדי להגדיל את נפח השרירים שלהם. הזמן שהם משקיעים בחדר הכושר מקביל לרגשות, התלות מקבילה לעומס שהם מפעילים על השריר כדי לקרוע אותו ולגרום לו להיבנות מחדש, כשהתוצר הסופי, דהיינו השריר החזק יותר, מקביל לתחושת המשמעות בחיים, כי הוא זה שמאפשר את היכולת לשאת כאב פיזי בדוגמה של השרירים, או כאב רגשי (פגיעות) בדוגמה של תלות ביחסים.
משמעות נותנת לאדם תחושה של חיוּת. היא מחברת דברים ואנשים, ובכך היא עלולה להוות איום על אנשים בעלי נפש עדינה, רגישה, או נפש שעברה טראומה סביב יחסים. בנפש כזאת האחרוּת נחווית כזרה, כמאיימת וכלא מותאמת מספיק. הרגש הופך להיות שנוא עליה, כי הוא טוען אחרים במשמעות והופך אותם לחשובים. על מנת לשמור על עצמה, הנפש יוצאת בהתקפה, לעיתים ממש אלימה, כלפי רגשות המקדמים חיבורים, וזאת כדי למנוע כל אפשרות לפגיעה חוזרת. החלק שאחראי למתקפה הזאת בנפש נקרא 'סופר אגו' מחמיר, אלים ומעוות. לפני שנבין כיצד הוא נוצר, בואו נגדיר מהו סופר אגו בריא.
המונח 'סופר אגו' תואר לראשונה על ידי פרויד, והוא מייצג את הערכים ואת המוסר החברתי של כל אחד מאיתנו. הסופר אגו שופט האם פעולותינו צודקות או שגויות, מוסריות או חוטאות. בשלב הראשון הוא חיצוני ומתפתח כתגובה לתגמולים ועונשים הוריים. עם הזמן, הוא הופך למופנם ולחלק מהאישיות העצמאית של האדם. אם כך, כיצד מתעוות הסופר אגו ונעשה מחמיר ואלים כל כך?
אחת הפונקציות החשובות של הורים היא היכולת לקלוט לתוכם מצבים רגשיים גולמיים של ילדיהם, לווסת ולעבד אותם בעבורם, ואז להחזיר אותם בחזרה לילדיהם באופן שאלו יוכלו להבין ולהכיל מבחינה רגשית. דוגמה שכיחה לכך היא אותו ילד שצורח כי לא קיבל משהו שמאוד רצה, או ילד מכונס וחסר אנרגיה לאחר שחיית המחמד שלו מתה. הורה שיודע לזהות את המצב הרגשי של ילדו ולומר לו במקרה הראשון, "אתה כועס שלא קניתי לך את מה שרצית", או במקרה השני, "זה באמת עצוב לאבד מישהו קרוב", מלמד את ילדו להתחבר לרגשותיו ולעשות בהם שימוש מועיל.
אולם מה קורה כשהניסיון של הילד להשתמש בהוריו לצורך עיבוד רגשי נכשל, מכיוון שהוא פוגש בהורה אטום או חרד, שלא מסוגל או מעוניין לעזור לילדו בעיבוד הרגשי? במקרים אלה לא רק שהילד נשאר עם הרגשות הקשים שמציפים אותו, הוא גם מפנים את האטימות ואת חוסר הסבלנות לתקשורת רגשית שהוא חווה מהוריו. בהיעדר סביבה הורית טובה, הילד פונה בעל כורחו לעצמו ומפתח סופר אגו נוקשה וחסר סבלנות, שמשמש כתחליף לרכות ולחיבה הורית. אותו "מבוגר" אחראי ומזויף שהוא נשען עליו – הסופר אגו שלו, מקיים עמו יחסים הדומים ליחסיו עם הוריו, ומאופיינים בנתק רגשי.
כך, בניגוד לסופר אגו שמשמש לבניית מצפון תקין, הוא הופך לסופר אגו אטום, קשיח, חסר סבלנות לפגיעוּת, לנזקקות ולחולשות אנושיות. הוא תוקף אצל האדם כל ניסיון לחיבור או דחף לצאת לחיים ולהתמסר רגשית לאחרים, וזאת כדי למנוע הישנות של אותה טראומת ילדות. אפשר לחשוב על סופר האגו הזה כעל שומר סף אטום ואלים, מעין ציפור טרף שחגה בשמיים, ומנסה לאתר כל ניצן של חיבור, ואז מיד עטה עליו במטרה לחסלו.
כאשר הנפש שלנו מאוימת מעוצמת הרגש, היא יוצאת להתקפה. אולם התקפה זו רק מעצימה את הרגשות שנגדם היא יוצאת, ומכניסה את הנפש למלחמת כוחות פנימית בין הרגשות לאלימות שמנסה לחסל אותם. נוצר מאבק כוחות שהתוצאה שלו יכולה להיות ויסות מוגזם, כלומר השטחה, צמצום או הקטנה של החוויה, עד כדי עיקור מוחלט של המשמעות הרגשית.
אישה מסוימת פוגשת בחורים שונים במסעה למצוא זוגיות. היא מציבה לבחורים סטנדרטים גבוהים של תשומת לב או אכפתיות, שקשה מאוד לעמוד בהם. אולם כאשר היא מרגישה שהאחר דווקא עומד בסטנדרטים שלה, היא נלחצת מאוד ומנסה להכשיל את הקשר בכל מיני אופנים. אם זה על ידי הימלטות ואם זה בחיפוש אחר פגמים אצל אותו בחור.
דוגמה אחרת היא בחור שבכל פעם שבחורה רוצה להכיר אותו ולהעמיק איתו את הקשר, הוא הופך לחרד מאוד ובטוח שבכל רגע הוא ייעזב. החרדה גורמת לו לסגור את עצמו, ולהתנהג באופנים שמתפרשים אצל אותה בחורה כחוסר עניין או התלהבות, עד שהיא אכן עוזבת אותו לבסוף. כלומר, מביאה עליו את מה שהוא הכי חשש ממנו. אחרים לוקחים את זה פנימה לתוכם ומפתחים דיכאון וחוויה שמשהו בהם הרסני או לא ראוי לאהבה. נפשם של רבים לא עומדת בשבריריות או בפגיעות האינהרנטית לאהבה.
"אישה מסוימת פוגשת בחורים שונים במסעה למצוא זוגיות. היא מציבה לבחורים סטנדרטים גבוהים של תשומת לב או אכפתיות, שקשה מאוד לעמוד בהם. אולם כאשר היא מרגישה שהאחר דווקא עומד בסטנדרטים שלה, היא נלחצת מאוד ומנסה להכשיל את הקשר בכל מיני אופנים. אם זה על ידי הימלטות ואם זה בחיפוש אחר פגמים אצל אותו בחור"
מה יכול לעזור להם ברגעים כאלה? הדרך לנשל את הסופר אגו מבעלות מלאה על הסיטואציה, היא להתמסר למשהו שנמצא מעבר למחשבות, לאמונות ולרגשות שלנו. הרי מה שאנו יודעים אפריורית מסולף על ידי הראייה שלנו. תהום פעורה בין מה שאנו חושבים שהוא האמת לבין האמת המתהווה מרגע לרגע. כאשר אנו לא מזדהים עם התבניות הרגשיות המוכרות שלנו, אנחנו מייצרים מגע ראשוני יותר עם המציאות האמיתית, עם הקיום כפי שהוא, על הכאב הרב ועל אי-הוודאות שהוא מכיל. לפיכך, על מנת להתמסר למשהו שהוא לא רק "העצמי" הבטוח שאנו מזוהים עימו, אנו נדרשים לשאת כאב ותסכול הנובעים מהיעדר שליטה, מִסַפֵק, וממגע עם אי-ודאות גדולה.
כבני אדם אנו עסוקים בעיקר בוויסות עונג וכאב דרך כל מיני מניפולציות רגשיות כגון: אימפולסיביות (להעיף משהו מאיתנו), ציניות (להקטין כאב של התפכחות), זעם (לא להרגיש חולשה), ריצוי (להימנע מקונפליקט), רצון בסיפוק מידי (להימנע מכאב ההמתנה) ועוד. כל אלה הם ניסיונות להקטין מכאב הקיום, ולהגביר את העונג הכרוך בידיעה המוחלטת של מה שעומד לקרות.
לכן, גם היצמדות לתרחיש הגרוע ביותר היא באופן פרדוקסלי סוג של הקלה לנפש. מגע ראשוני ועמוק יותר עם המציאות, יוביל אותנו בהכרח לשבירה של השגרות הרגשיות ושל התגובות הרגילות שלנו, ויעזור לנו להתמסר למשהו חדש. כך, הגבר הסגור יכול לנוע לעבר הכאב הכרוך בהשקעה במישהי אחרת שתוצאתה חסרת ודאות, כפי שהאישה יכולה להישאר נוכחת עם הפחד מאינטימיות מול גבר בלי לברוח. אם תרצו, זהו אקט של אמונה.
שנה טובה!
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.